fbpx

סימן משמים

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם.

אתחיל מהחלק המרגש:

בחודשים האחרונים הורדתי כ 80% מהעבודה.

כיוון שאין לי עדיין מזכירה ואני לא פנויה לחפש אותה, אני עובדת עם הלקוחות הקיימים או עם אלו שמגיעים אלי דרך המלצה חמה מאד ואז הם רק מבקשים לתאם פגישת אבחון, לעומת מתעניינים שרוצים פרטים על הטיפול ועל המרכז וכו'.

בשבועות האחרונים אני לבד עם הילדים בבית ומאז התחלתי לנשום באמת.

לא יכולה להסביר במילים את מה שעובר עלי בשלושת השבועות האחרונים.

אני מרגישה שבבת אחת התקלפו ממני שכבות עבות שהלכו איתי למעלה מעשר שנים. הם נשרו ברגע אחד ואני לומדת להכיר את עצמי מחדש. משתהה לגלות חלקים שלא ידעתי שקיימים בי, ובעיקר מתרגשת שיש חלקים שידעתי שנמצאים ושאין להם אפשרות לבוא לידי ביטוי כי הסטרס הנפשי והכלכלי והטירוף שהתמודדתי איתו יום יום לא איפשרו לי לעצור ולהתבונן באמא שאני, לעומת האמא שאני יודעת שאני יכולה להיות.

והנה, ניתנה לי ההזדמנות.

אני חוזרת מהעבודה בצהריים, פושטת את בגדי ה"בחוץ" ועוברת לבגדי בית ונכנסת לדמות האמא שתמיד התפללתי להיות ולא הצלחתי.

זו שמעמידה צהריים כל יום והבית מריח "בית".

זו שיושבת על הספה בנחת, מקשקשת עם הילדים.

זו שיוצרת איתם בחומרים שונים כל מיני יצירות.

זו שנכנסת איתם למטבח ומלמדת אותם להכין חביתה, לחתוך ירקות, לטבל סלט, לאפות בראוניז, לעשות שפונג'ה! והכל, מרצונם וביוזמתם! ולי יש פניות וסבלנות בשפע…

זו שיושבת עם הילדים לארוחת ערב ביחד!

פתאום אני מגלה שילדה עם הפרעות שינה קשות מאד כבר לא מתעוררת בלילות וישנה לילות שלמים!

פתאום ילדה שאהבה מאד לרקוד ובשנים האחרונות הפסיקה לגמרי – חזרה לרקוד מיוזמתה!

פתאום ילדה שלא הסכימה לרדת למכולת לקנות לחם וחלב בבקרים לחוצים – הולכת לסופר השכונתי וקונה מצרכי מזון כמו ילדה גדולה!

פתאום אני עייפה פחות כשאני עם הילדים, למרות שלא ישנתי יותר.

אם זו לא גאולה – אז אני לא יודעת מה זה כן.

נכון, מבחינה טכנית קשה יותר. אני עושה הכל לבד, ומלבד העזרה הקטנה של הילדים – אין לי עזרה נוספת.

אני לא יכולה לצאת מהבית בשעות הערב כבעבר, ולכן חלק גדול מהעבודה שלי הופסק.

מבחינה כלכלית – ההכנסות התקצצו ב 80%! דווקא בתקופה של חופש גדול שאז יש הוצאות על טיולים ויצירות, יש קניות של ספרים לשנה הבאה במאות שקלים לכל ילד, יש רכישת תלבושות לילדות שגדלו, יש הוצאות של ילקוטים, מכשירי כתיבה…

יש הוצאות של הליך הגירושים כמו תשלום לבית דין עבור פתיחת תיק ותשלום לעורכת דין.

ובכל זאת, אני רגועה.

זה לא פחות מנס!

אבל במציאות, מה שבאמת קרה, זה שהתחלתי לחיות, לנשום, הפסקתי לכבות שריפות ואין יותר שריפות חריגות.

אף אחד לא מערער אותי ולא מהרהר אחריי בגלוי או בסתר.

אין מישהו שעושה עוד חור ועוד אחד בספינה שעמדה לטבוע.

סוף סוף אני מוציאה את המים מהספינה, סותמת את החורים ככל האפשר, ורואה אותה חוזרת לשוט על הגלים.

ויש גלים, כמו בכל אוקיינוס.

אבל הספינה חזקה, רב החובל שלה יודע מה צריך לעשות והוא מחזיק בהגה.

 

יש פעמים שגירושים הם הצלת חיים, חיים של אחד מההורים.

והצלחת חיי ההורה הפגוע היא הצלת הבית כולו. גם אם זה מחייב את פירוקו.

ילדים מרגישים בית שמלאים ברעל.

וטובת הילדים תלויה בטובת ההורים.

אחד מהדברים שסייעו לי לקבל את ההחלטה להתגרש למרות הפחד על הילדים שלי, היו אותם לקוחות שישבו מולי וכששאלתי איך הם רואים את הזוגיות של ההורים שלהם, חלקם אמרו שחבל שהם לא התגרשו, כי הם חיו תחת צעקות, מריבות, שתיקות קשות, מהלומות מילוליות ועוד.

כן, להתגרש זה לפעמים חובה, ולא זכות.

אחת המטפלות שליוותה אותנו, ההורים, בחודשים הקשים של לפני ההחלטה שלי, אמרה לי שוב ושוב: "את תיהי אמא טובה יותר ופנויה יותר דווקא אחרי הגירושים, וגם הוא".

והאמנתי לה.

ידעתי מה מונע ממני להיות מי שאני יכולה ורוצה וראויה להיות ואלו היו דברים שלא תלויים רק בי.

והיא צדקה.

היא לא הייתה היחידה שראתה את היום שאחרי.

 

ילדים להורים גרושים יכולים להיות בני זוג טובים יותר כי הם הבטיחו לעצמם להשקיע בזוגיות כי היא לא מובנת מאליה.

הם יתקשו להיות בני זוג טובים יותר כי הם חיו תחת מתח, לחץ וחרדה תמידיים כשהם חיים בצל הורים שרבים כל הזמן ומתעבים אחד את השני בגלוי.

 

אחת הבנות שלי נשאלה על ידי אשת מקצוע מה היא מרגישה מאז שאבא עזב את הבית, והיא ענתה כך: "מצד אחד טוב ומצד שני לא טוב".

ביקשתי להבין מה זה "טוב" ומה זה "לא טוב".

היא ענתה בפשטות: "טוב – כי הבית יותר רגוע (וכידוע, 'בית' זה אמא) ולא טוב – כי לא כיף שאבא לא נמצא".

 

אני רק בתחילת הדרך. לא יודעת מה היא טומנת לי אבל יודעת בתוכי שעשיתי את הדבר הנכון ובוטחת בהקב"ה שידאג לזון ולפרנס אותם ואותי.

והשבוע היו לי לכך 2 סימנים מובהקים:

לקוחה אחת שסיימה תהליך ונשארה עם חוב של 2,600 ₪ עדכנה אותי יום למחרת שהיא קיבלה מביטוח לאומי הודעה כי אושרה תביעתה לדמי בידוד בסך… 2,300 ₪, ועוד 350 ₪ שלקוח חייב לה והעביר לה את הסכום במלואו.

והנה, יש לה את ה 2,600 ₪ שהיא חייבת והיא תעביר אותם ברגע שדמי הביטוח הלאומי יתקבלו לחשבונה.

שעות ספורות לאחר מכן התקשרה לקוחה ותיקה שהיא רוצה לחזור לתהליך אבל העלות החודשית הייתה עדיין שיקול, עד שבאותו היום התקשר לקוח והזמין ממנה עבודה שעלותה… 2,600 ₪! שמכסה יותר מתהליך אישי לחודש, והנה, היא כבר מסודרת לחלק מהתשלום מה שמקל עליה לקבוע את הפגישות הראשונות.

סגרתי את הטלפון איתה, הסתכלתי לתקרת הבית הגבוהה שלי ואמרתי לה' תודה. תודה ששלח לי סימנים משמים שהוא שומע אותי, שהוא דואג לי, שאני עושה את הדבר הנכון ומשקיעה את רוב זמני כעת בילדיי.

 

אני בטוחה שהכל תלוי ביכולת שלי לשחרר את האחריות לפרנסתי.

כבר למדתי על בשרי שכשאני 'מסתדרת לבד' אז הקב"ה מרפה ומשחרר אותי להסתדר בג'ונגל הזה שנקרא "עולם" ובלעדיו אין אפשרות למצוא משהו בג'ונגל הזה.

אני חייבת להשתדל, להתאמץ עד מידה מסוימת, לעשות מה שאני יכולה בשעות הבוקר, ולאחר מכן… זה כבר לא באחריותי.

 

אני לומדת בדרך הקשה.

רק אחרי שדרכתי על מוקשים.

לפחות למדתי משהו, גם אם שכר הלימוד כואב מאד.

 

איתך, גם בג'ונגל הזה.
דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד רגע חוגגת

בעוד מס' ימים אני זוכה לחגוג לבני סיום מסכת ומעין "בר מצווה". למה, מעין? כי

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה,

לראות את השקופות

זו שוב אני, הנודניקית. זו שכותבת מידי פעם לזכור את האלמנות, הגרושות, הרווקות (ואת האלמנים,

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

גזלייטינג

את ציפי, שם בדוי, פגשתי בקליניקה. כשהיא תיאמה איתי את הפגישה, היא הזדהתה בשם אחר

פעם ראשונה

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא

דילוג לתוכן