אבא שלי – שנה ללכתו

איפה אני תופסת אותך עכשיו?
אחרי שהעלית את כל הכלים של פסח לבוידים?
אולי הם עוד לא התייבשו ונמצאים הפוכים על מגבות אמבטיה ענקיות על השולחן בסלון (כמו שהיה אצל ההורים שלי)?
אולי בכלל חגגת את הפסח במלון, אצל חמותך, אצל ההורים שלך ואת מפרקת מזוודות?
מה שבטוח, את עמוק בתוך הכביסות.
ומחר, בעז"ה, חוזרים לשגרה.

חשבתי מה לכתוב, ויש לי הרבה, אבל אני לא רוצה לפספס משהו אחד, ומבקשת לנצל את הבמה הזו למשהו שקורה רק השבוע:
אבא שלי "חוגג" שנה לפטירתו ביום שלישי הקרוב, כ"ד ניסן.
כן, כן, חוגג.
אני בטוחה שהוא חוגג.
יושב עם אנשים כמוהו.
לא יודעת אם מתפללים שם למעלה ואיך זה עובד, אבל גם אם כן וגם אם לא, הוא בטוח צמוד לאדמור"ים שלנו, מאורי האור ומובילי הדרך שלו, שהיה מחובר אליהם בכל נימי נפשו, שאצל חלקם זכה לשמש בקודש, כבר אצל "הבית ישראל" זצוקלל"ה. יושב קרוב ומאזין לכל מילה, בוחן כל תו ותו, נושם כל טיפת חסידות וקדושה.
יושב עם חבריו, זקני החסידים, איתם התפלל 3 פעמים ביום בבית המדרש, ומתפלפל בענייני הרוח.
חוגג את החירות מהגוף, ממנו סבל כל כך ב – 7 השנים האחרונות לחייו.

8 אחים ואחיות אנחנו, פער של 20 שנה בין הגדולה לקטנה, (אני הקטנה, אגב).
בהרבה דברים הגדולים חוו אבא אחד והקטנים חוו אבא אחר, בכל זאת, פערי הדורות היו משמעותיים, מדור הצנע ועד דור השפע, אבל בעקרונות, בערכים, בדרך, כולנו חווינו אבא אחד: נחוש, עקבי, יציב, עקשן, כשהאמת, הצדק והאמונה הם נר לרגליו.
כל הסיפורים כולם סובבים סביב תכונותיו האישיותיות שלא השתנו גם כשהיה חלש מאד, בקושי יכול לדבר.
בבית חולים או בבית, גם במצב שהיה סיעודי מאד, יש דברים שהוא לא וויתר עליהם: כמו להתפלל, כולל תפילין וטלית.
התעקש על כך והתעקש שידאגו לנקות אותו קודם לכן כדי לדבר עם ה' כשגופו נקי ומוכן לקראת מלך מלכי המלכים, ולכן גם נמנע מלשתות דבר מה כדי שלא יצטרך לעזרה של אף אחד עד שיוכל לסיים את התפילה.
בימים הקשים שלו התפילה ארכה שעות, במהלכה הוא היה מנומנם בגלל הפחמן הדו חמצני שמילא את גופו או בגלל התרופות, אבל הוא נאבק ולא ויתר גם לא על אות אחת, וכשביקשנו ממנו לשתות משהו, רק להרטיב את השפתיים, הוא סרב, כדי שלא יצטרך שוב עזרה, ועוד מעט עובר זמן קריאת שמע של שחרית…
באמצע הלילה הוא היה מתעורר בבהלה ושואל אם כבר בוקר, כדי שלא יפסיד, חלילה, תפילה בזמן, כמו בבית המדרש.
בזמנים שהוא היה צלול, למרות הגוף הקורס, הוא הקפיד להתפלל את תפילותיו במקביל לזמן התפילה בבית המדרש גור. מבחינתו, גם אם הגוף בבית, תלוי בעזרה, מוגבל מאד, הרוח והלב אינם מוגבלים ואינם תלויים בדבר, אלא רק ברצון. והרצון שלו היה אחד: להתחבר לאדמו"ר ולהקב"ה, והתפילה "עם הקהל", גם כשהוא בבית והקהל בבית המדרש, הייתה חלק מזה, מתחושת השייכות, מה"ביחד".
כך בכל דבר ודבר, היה לו מצפן אחד: מה הרב'ה היה אומר.
אבא שלנו לא דמע מעולם. לא משנה מה הוא עבר ואיזו סערת רגשות מתחוללת בו, לא ירדה לו מעולם דמעה, עד שבשנת תשפ"ב (אם אני לא טועה) הוא זכה להיות במעמד פתיחת בית המדרש הגדול החדש של גור ברח' ירמיהו.
זה היה בתקופה שהוא כבר לא היה במיטבו ונזקק לעזרה מרובה, ובכל זאת, הנכדים שמחו לקחת אותו בכסא הגלגלים לבית המדרש, למעמד המיוחד והמרגש, וכאחד מזקני וחשובי החסידות, בכל פעם שהוא הצליח להיות פיזית בבית המדרש, היה האדמו"ר נותן לו יחס מיוחד שנתן לו כח להמשיך ולהתמודד.
כשהגעתי אליו יום למחרת, הוא סיפר לי בהתרגשות על המעמד המיוחד ואמר, כשהוא מוחה דמעות, שלא האמין שיזכה להיות נוכח ברגעים אלו ויראה בעיניו בית מקדש מעט ואת אלפי החסידים עומדים זה לצד זה, "ועוד מעט וגם המקום הזה יהיה צר מלהכיל" הוא אמר, מוחה עוד דמעה סוררת.
ככה הוא היה מחובר.
אם יש משהו שיכול היה לתת לו כח היו אלו סיפורים על האדמו"ר, על החסידות, ועל הבן שלי היחיד, הקרוי על שם אביו, טוביה, שהוא כל כך אהב. הוא רצה לדעת מה הוא לומד ואיך הוא בחיידר, ואחר כך במתיבתא, ואם הוא היה בבית המדרש או לא, ואיך הוא מרגיש.
הוא תמיד שאל אותי אם חסר לו משהו ואישר לי להוציא כל סכום שצריך בשבילו, דבר שלא עשיתי מעולם.
הוא התעניין בו ודרש בשלומו ופניו אורו כשהוא שמע כמה הוא מחובר לדרך, לבית המדרש, לחסידות.
ולא בכדי.
היו שנים בהן עזבתי את הקהילה. אלו היו שנים לא פשוטות לי, וכמובן, לו ולאמא שלי. שנים של חיפוש ובירור שלי וגיהינום של ממש עבורם.
בשנים האלו הוא בעיקר שתק.
בכל אותן השנים דמותו של אבי עמדה לנגד עיניי במצבים מאד מאד מורכבים, והרבה מאד מהדברים נמנעתי מלעשות בזכותו, מבלי שאפילו ידע על כך. זכיתי, ובערוב ימיו סיפרתי לו איך הוא הציל אותי מבור תחתיות, ביקשתי סליחה שוב ושוב על השנים ההן וסגרתי את כל הפינות כך שהוא יזכה למקסימום נחת שאפשר.
הוא לא היה צריך לדבר. הנוכחות שלו הייתה מורגשת בבית ובלב.
הדוגמה האישית שהוא היה – הייתה הכל: בהליכות, בבחירת המילים, במשפטי האמונה, כשהוא נלחם לעשות לבדו כל דבר גם ברגעים מאד קשים.
והוא הלך איתי לכל מקום בו הייתי, גם במקומות החשוכים ביותר.
כשחזרתי את כל הדרך ובחרתי ללכת בדרכו, שאלתי אותו ברגע נדיר, איך זה שהוא שתק בכל אותן השנים.
והתשובה שלו היממה אותי: "כשם שיש לילדים מצוות כיבוד הורים, גם להורים יש מצווה שלא להעיר לילדיהם כשהם יודעים שהם לא יקיימו את דבריהם, ובכך למנוע מכשול מהילדים". כך הוא אמר.
די בסיפור הזה כדי להבין מי היה אבא שלי ואיך זה, שלמרות השתיקה שלו, חזרתי והקמתי בית חסידי כמו שהוא רצה.
רק לאחר פטירתו פתחתי קיצור שולחן ערוך כדי למצוא את הסעיף עליו דיבר אבא שלי, והנה הוא: (יז) "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול".

בשנות מחלתו רבים התפעלו מכיבוד ההורים שלנו, מהמסירות שבעיניי אחרים הייתה נראית יוצאת דופן, אבל לנו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם: כך בדיוק הוא ואמי התנהגו עם הוריהם. לא הכרנו משהו אחר.
יחד עם זה, אבא שלי התעלה הרבה יותר מזה, הוא דאג לכיבוד ההורים שלנו כלפיו, שלא נחטא, שלא נתאמץ מידי, והשתדל לא לבקש מה שהוא לא חייב כדי לא להטריח יתר על המידה. אמר "תודה" על העזרה, גם לנו וגם, בערוב ימיו, לעובד הזר שליווה אותו.
לא לוקח שום דבר כמובן מאליו.
וברגעים מאד מאד קשים, הוא היה מרים את עיניו כלפי מעלה ואומר בשקט, ולפעמים גם בפנים מיוסרות מכאב: "זה רצון ה''.

אחד הדברים המשמעותיים שלמדנו ממנו, כולנו, זה את הרצון והכח לא ליפול על אחרים ולהיות נחושים להשיג את מה שחשוב לנו, עם חריצות ועקשנות יוצאי דופן.
באחת השבתות, כשהוא היה במצב רע מאד, הייתה המשמרת שלי בבית הוריי.
הייתה זו שבת אחר הצהריים, קצת לפני סעודה שלישית.
הוא ישב בראש שולחן השבת, ונאבק לפתוח בקבוק קולה חדש.
הוא היה חלש כל כך, אפילו לדבר הוא בקושי הצליח, אבל לא עלה בדעתו לבקש עזרה.
ראיתי אותו מקצה הסלון ומיהרתי אליו: "אבא, הנה, אני באה לפתוח לך…"
הוא עצר אותי בתנועת יד שאומרת "לא. אל תתקרבי!". אני רואה אותה מול עיני כאילו זה קורה עכשיו. תנועת יד שהייתה אופיינית לו במקרים בהם רצו לסייע לו בזמן שהוא רצה להצליח לבד.
"אבל אבא!"
"אף פעם אל תתני לאחרים לעשות מה שאת יכולה לעשות בעצמך" הוא אמר בקושי.
נשארתי לעמוד במקום, רואה אותו נאבק בפקק שהיה סגור היטב, ונלחמת בעצמי לא להתקרב עוד, כי אבא אמר לא.
הוא נלחם.
דקות ארוכות מאד.
וניצח.
תשאלו את כל מי שמכיר אותנו, כולנו, הילדים של ההורים שלי, והם יגידו: אלו אנשים עצמאיים, חרוצים, לא נופלים על אף אחד. לא יתנו לאחרים לעשות משהו שהם יכולים לעשות בעצמם.
"לא לבקש מאחרים", "לעשות לבד", היו מוטיבים מרכזיים בהתנהלות שלו תמיד, בכל תחום.
להיות יוזם, אקטיבי, פעיל, לוקח אחריות ומעשי. אין מקום לתירוצים, לקורבנות, למסכנות.
וכמה אחריות הוא לקח על כתפיו מגיל צעיר…

דבר נוסף שהיה השם השני של אבא שלי, זה אמת וצדק. בעבורם לחם ושילם מחירים רבים מאד. לא יכול היה לראות עוולות שנעשות לחלשים, לחסרי הידע בתחומים בהם הוא יכול לסייע, ובוודאי בעניינים רוחניים. בכל הזדמנות או כשהתבקש, גם בשביל אנשים שאינם חלק מהמשפחה, ולעיתים גם כשהדבר הצריך אותו לשים נפשו בכפו, הוא התגייס ונלחם כדי להוציא את הצדק לאור.
אני זוכרת אותו בתקופות מסוימות בשנות ילדותי, כשהוא נלחם כמה מלחמות קשות מאד מול אנשים חזקים ולא ישרים בעמודות מפתח בכירות מאד, כשהוא היחיד שהסכים לעמוד מולם, כשהוא אדום פנים, וזועק את זעקת העשוקים והחלשים.
אין לך מושג כמה חלק מאיתנו, האחים והאחיות, נלחמים בשביל חלשים, נאבקים בעוולות, זועקים ומחפשים את האמת, שלא על מנת לקבל פרס, אלא כדי שנוכל לישון בשקט.

במהלך השנים בהן הוא כל כך סבל, הוא כמה וכמה פעמים היה יותר למעלה מאשר כאן.
הרופאים אמרו מספר פעמים, בצמתים שונים, שאין יותר מה לעשות, וכבר קראו לנו מספר פעמים להיפרד מאבא.
ובכל פעם, כמו נס, הוא קם על הרגליים כמו לא היה דבר, ואז, גם הזקן הלבן כמו חזר לצבע הג'ינג'י של האיש הצעיר שהיה והניצוץ של החכמה העמוקה והשובבות חזרו לו לעיניים.
הרופאים שקראו את ההיסטוריה הרפואית לא האמינו שהאדם שיושב מולם, צלול, מחייך, מדבר וסקרן, מלא חיים ואור, זה האיש עליו הם קוראים בדפים שהם אוחזים בידיהם.
אבל אותנו זה לא הפתיע.
זה אבא שלנו.
זן של אנשים מהדורות של פעם, חדורי מטרה, חזקים ברוחם וחסונים בנפשם, שלא מוותרים אף פעם, וקמים לתחייה בכל פעם מחדש.

ככל שמצבו התדרדר, מידי פעם היה מורה לנו את הדרך אחריו. באותן הזדמנויות ביקש שלא נספיד אותו ולא נכתוב על המצבה דבר מלבד המילים 'היה מבאי בית המדרש של גור', שעל כך מסר את נפשו עשרות שנים, 3 פעמים ביום, בכל מזג אוויר, בכל מצב רפואי, עד לעירוב ימיו. המילים הקצרות הנוספות נכתבו לבקשתה של אמא שלנו.
זהו. זה כל מה שהוא חשב שהוא. 87 שנים שמסתכמים במשפט "מבאי בית המדרש של גור".
איזו ענווה לאיש רב פעלים.
בדרכו האחרונה, בדרך אל הר המנוחות, ביקש כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א שיעצרו ויספידו אותו בכל זאת.
בימי השבעה ביקשה הרבנית מגור תליט"א שייכתבו על אבי את מה שאפשר כי "צריך שזה ייכתב למען ילמדו החיים איך לנהוג בחיים".
אך ורק משום כך נכתבים דברים אלו, לזכותו, לעילוי נשמתו ולמען יראו וייראו.

אבא שלי כבר לא כאן, אבל הוא חי בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, דור ישרים מבורך.
קירות ביתי ספוגים במילותיו, בערכיו, בדרכו.
ילדיי זכו להכיר אותו מקרוב, ללמוד ממנו. זכו לראות את החיבור המיוחד שהיה (ויש) לי עם אבי האהוב. זכו להתחבר אליו בעצמם.
כל חיי התפללתי שיזכה לראות אותי נישאת שוב, ואז מביאה לעולם את הילד הראשון, ושיזכה להיות בברית, ובחלאקה, ובסעודת החומש, ו…
בבר המצווה.
זה כל מה שביקשתי והתפללתי על זה שוב ושוב:
שיזכה, שנזכה, שיהיה בבר המצווה של הבן שלי כשהוא צלול ונוכח פיזית ורגשית.
והיו תקופות לא פשוטות שהבנתי שזה כבר לא יקרה.
אבל זכינו!

הוא זכה ל – 8 ילדים שהולכים בדרכו ובדרך אבותיו.
הוא זכה לנכדים חסידים ויראי ה', חלקם תלמידי חכמים של ממש.
הוא זכה גם לראות את הנין הראשון נישא.
והוא זכה שנינים רבים ייקראו על שמו כבר בשנה הראשונה ללכתו.
כל הטוב שיש בי, בנו, ילדיו, שכולם ירשו ממנו את תכונותיו העוצמתיות והמיוחדות, וכל הטוב שאנחנו משפיעים בעולם (רבים מאיתנו עוסקים בתחומי העזרה השונים באופן כזה ואחר) – זה בזכותו, בזכות הערכים שהוא נטע בנו, הדוגמה האישית שהוא היה, ההדרכה שהוא נתן לנו בהליכותיו, באורח חייו ובדרכו.

אני מקווה שהדברים הקצרים האלו, שאינם בקושי טיפה מן הים, יהוו השראה לכל ממשיכי דרכו ולכל הרוצים לדבוק בדרכיו, ושהדברים יהיו לעילוי נשמתו.
ואם מתאים לך ואת רוצה לעשות משהו אחד ביום שלישי בעבורו, אשמח מאד: 10 אג' לצדקה, הדלקת נר נשמה, פרק תהילים, שעה שמירת הלשון, חסד כלשהו.
משהו.
בעבור משה יהודא בן טוביה.
ושימליץ טוב בעד כל עם ישראל שזקוק כל כך לישועה.

מאחלת לך ולכל בית ישראל מועדים לשגרה, שעות וימים לששון.
קיץ בריא ושמח עם בשורות טובות וישועות בקרוב.
ועם ישראל מאוחד.

בתמונות:
אבא שלי בשנת תשע"ג, במיטבו.
ובבר המצווה של הבן שלי, חודשים ספורים לפני פטירתו.

איתך,