איזו הזדמנות ניצלתי בימי השבעה?

ימי השבעה מזמנים כל מיני מורכבויות, ומספיק ששני אנשים יושבים ביחד כל כך הרבה זמן בימים טעונים וכבר נוצרת מורכבות.

היו רגעים שהיה לי קשוח, מאד.

יש פער ענק ביני לבין שאר בני המשפחה, בהרבה מאד מובנים.

זה גם פער הדורות, אבל זה יותר מזה, זה הפער שנוצר מתוך מסע חיי שפנה לשביל אחר וחזר אחרי שנים, ובעיקר, והכי משמעותי, הדרך המקצועית ששינתה בי דברים רבים גם ברובד הרגשי-נפשי, והפער הוא פנימי ועמוק, בתפיסות עולם, בהסתכלות על דברים, בגילוי ובפיתוח יכולות רגשיות כמו חמלה, אמפתיה והקשבה (הקשבה דורשת מיומנויות רגשיות!).

בימים של לפני השבעה, כשידענו שהסוף הוא רק עניין של זמן ולא ארוך, פתחתי את הנושא עם חברה קרובה מאד שמכירה אותי היטב וגם את ההתמודדויות המשפחתיות שעולות מידי פעם, ואמרתי לה שאני צריכה ממנה תזכורת כל בוקר בימי השבעה:

שתזכיר לי לשתוק, לוותר, להחליק, לקחת אוויר לפני ש… לפנות את הבמה לאחיותיי, לאימי.

ואכן, הייתי צריכה מידי פעם לקחת אוויר ולנשום.

זה לא הן.

זו אני.

דברים שיכולתי לעשות, להגיד, להתנהג, לחשוב בעבר, אני לא יכולה יותר ולא רוצה להיות יכולה יותר. הם זרים לי. הם לא נעימים לי.

כן, הם היו חלק ממני שנים רבות, ובתוך הדרך שעברתי ועוברת, בחרתי אחרת.

יש שינויים שעמלתי עליהם, שהוטמעו בי ואני כבר לא צריכה לעבוד עליהם או להתאמץ כדי שהם יקרו, כמו היכולת להקשיב למישהי ולא להביא מיד את "הסיפור שלי" כמו שהייתי עושה תמיד. עכשיו זה שלה. לפעמים אני אשתף בסיפור דומה שלי בשלב שבו הצד שמולי סיים לדבר, ולפעמים כבר לא אצטרך. זה בסדר להיות בהקשבה ולא להביא את שלי.

ובקליניקה, נדיר שאני מביאה את "הסיפור שלי", וזה יקרה אך ורק אם זה ממש ממש רלוונטי ורק אחרי ש"ביקשתי רשות".

ויש מיומנויות והתנהגויות שאני עדיין עובדת עליהם, כל פעם מחדש. ולמרות שזה לא קל, זה הרבה יותר נעים לחיות כשאני מי שאני עם העבודה העצמית מאשר מי שהייתי לפני.

כל מה שכתבתי עד כאן נכון, עד המשפחה שלי.

בכל שטחי החיים ובכל מערכות היחסים בחיי אני מצליחה להיות בהקשבה, לפנות מקום לצד השני, להכיל, לקבל, לנשום, וגם לשתוק.

מול המשפחה שלי – לא מספיק. יש שינויים גדולים מבחינתי אבל אני עוד לא איפה שאני רוצה להיות.

אני לא שונה משאר האנשים בעולם שתקשים בתחום אחד, בנושא אחד או מול קבוצת אנשים אחת ליישם את השינוי באישיותם, בהתנהגותם, בדפוסיי החיים.

אצל רוב מוחלט של האנשים זה יהיה מול האמא או מול האבא או מול האחים והאחיות, או מול בעל ו/או הילדים שלהם, או מול כל הקבוצה הזו שנקראת 'משפחה קרובה'.

זה טבעי שהדפוסים שלנו באים לידי ביטוי באופן מוקצן בסביבה הגרעינית, זו שגדלנו בה וטיפחה בנו את הדפוסים השונים, לטוב ולמוטב. זה משהו מבורך, כי יש המון דברים מבורכים שכדאי וראוי להפוך לדפוס אישיותי. הקושי הוא עם מה שפחות מתאים לי, קשה לי או פוגע בי או באחרים בהתנהגויות שכדאי לשנות, ותמיד יש מה לשנות.

דווקא במקומות הרגישים האלה, רובינו פועלים מתוך אינסטינקטים שהושרשו בנו מקטנות.

אני גיליתי שמול המשפחה הקרובה שלי יש לא מעט פעמים שאני מרגישה צורך להתגונן, התגוננות שבאה לידי ביטוי ב 2 דרכים: התקפה או הימנעות, כשהתקפה היא הצד השכיח אצלי.

ושתיהן דרכים הרסניות.

ימי השבעה היו הזדמנות של ממש. ניצלתי אותם להקשבה פנימית, ללמידה, להתבוננות.

ימים אלו שיקפו לי במה התקדמתי מאד ובמה עוד לא. מול מי אני יכולה יותר ומול מי פחות, מהם הטריגרים שמקפיצים את התגובה האוטומטית שלי, ומה כבר לא טריגר.

במובן הזה היה לי קשוח לעיתים.

והיה גם מלמד ומגדל,

אותי.

אנחנו 5 בנות ו – 3 בנים.

כולנו ילדים לשני הורים סופר עוצמתיים, מלאי כוחות, ערכים מוצקים ודעות ללא פשרות.

וכולנו לקחנו מהם כמה שיותר.

עכשיו תושיבו פצצת אטום כזו 7 ימים ביחד…

אני מכירה את עצמי ומכירה אותם. יודעת כמה טוב להיות ביחד, וגם יודעת מה עשוי להיות מאתגר.

בשבילי, קודם כל בשבילי, ובוודאי בשביל הנחת של אבא שלי, שבזכותו נאלצנו לעצור את החיים ולהיות ביחד שבעה ימים, הכנתי את עצמי מראש. בכל יום –

הזכרתי לעצמי שאני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.

אני לא בתחרות עם אף אחת על שום דבר.

אני לא צריכה שישמעו אותי יותר בקול או שישמעו אותי בכלל.

מותר שאהיה מאחורי הקלעים ולא רק על הבמה.

זה בסדר שלעולם אשאר "הילדה הקטנה", כי זו אכן האמת, אני הקטנה מבין כולם ואין דרך לשנות את זה. ל'להיות מוז'יניק' יש יתרונות ויש חסרונות.

אני בסדר כמו שאני, וגם כשאני לא, אני עושה את המיטב שאני יכולה באותה העת.

אני לא צריכה אישור מאף אחד בשביל להיות מי שאני בוחרת להיות, גם אם זה לא תמיד מובן מפאת הפערים הקיימים.

ככה נכנסתי לימי השבעה.

ככה נכחתי בהם.

כשבאו מנחמות אליי באופן ספציפי – דיברתי על אבא שלי, על האיש שהוא היה ועל הטוב שהוא עשה בחייו.

כשבאו מנחמות שהיו קשורות לכולנו, כמו בנות משפחה, שתקתי 95% מהזמן.

למרות העבודה שעשיתי, היו כמה אירועים 'קטנים' (3 בדיוק) שהפרו את האיזון ואת האווירה, שהצליחו להוציא אותי משלוותי והפכו מדו-שיח לגיטימי, גם אם סוער, ביני לבין אחת מאחיותיי בנושא כזה או אחר רק בגלל אחות אחרת שהתערבה, למרות שאין לה שום קשר אל הדברים והם לא מעניינה (!!!)

ומה שעצר אותם היו מנחמות שנכנסו.

ולמרות שאני לא הייתי 'אשמה' באותם אירועים, ומותר לי לדבר עם מי שאני רוצה על מה שאני רוצה, ומותר לנו לא להסכים, הגבתי מתוך התגוננות.

גם לזה שמתי לב.

גם את זה אני לוקחת איתי כדי להתקדם עוד במקומות שאני עוד צריכה חיזוק.

ולמה אני מספרת את זה?

כי ימי השבעה לא פוסחים על אף משפחה, ולרוב זה מינימום 2 סבבים כאלו, על אבא ואמא שאני מקווה שיגיעו לשיבה טובה.

ואם לא ימי שבעה, אז יש עוד המון מפגשים משפחתיים שבהם יש אנשים ו/או עניינים שדורכים לנו על היבלות שאנחנו סוחבים מהילדUת.

ואם אף אחד לא יעשה עבודה על עצמו – מה שאמור להיות מפגש בונה ומקרב, יכול בקלות להפוך לאש שורפת ומכלה.

וכמה משפחות חרבות מתהלכות בתוכנו…

לפעמים, צריך רק מישהו אחד שיוריד את הלהבות.

לפעמים צריך יותר.

תמיד צריך שכל אחד ואחת יעשו עבודה עם עצמם, אבל זה נחמד שאני כותבת את זה וחולמת על זה, כי כולנו יודעים שבעניין הזה יש לכולנו עוד הרבה מאד עבודה לעשות.

ואני רוצה שתדעי לך,

בסוף, אני המרוויחה העיקרית.

אני לא עושה את זה בשביל אחרים. אני עושה את זה בשביל עצמי.

אני נושמת יותר טוב, אני מצליחה להתבונן ולהנות מהצפייה מהצד.

אני מצליחה להגיע לשקט בפנים גם כשבחוץ סוער.

אני הופכת להיות אדם טוב יותר.

ואולי הכי חשוב: אני יודעת שיש מישהו שם למעלה שרואה ויודע את המחיר שאני משלמת, ומתגמל או יתגמל אותי ואת ילדיי.

אחרי שהסתיימו ימי השבעה קיבלתי כמה טלפונים מנשים קרובות מאד, כולן מתוך המשפחה שבלי עין הרע מאד מורחבת, ושהגיעו בימי השבעה כמה פעמים וראו שוב ושוב את כולנו.

הן התקשרו להגיד לי שהן ראו אותי שקטה, רגועה, מתבוננת, נוכחת אבל לא נשמעת כמעט בכלל.

אחת תהתה אם אני בסדר, והאחרות אמרו מיד שהיה ברור שאני בסדר ושפשוט בחרתי אחרת.

כולן התפעלו כי הן מכירות את הנפשות ויודעות שזה ממש לא ההתנהגות הטבעית שלי, ולכן זה גם היה בולט למי שהייתה מסוגלת רגע לצאת מעצמה ולהתבונן מסביב. לשים לב.

כי כדי לשים לב לאחרים, צריך רגע לאפשר ל'עצמי' לנוח, להוריד פרופיל, להסכים להסתכל מסביב, החוצה.

וכמה מאיתנו באמת מסוגלות להניח ל'עצמי' קצת לנוח…

משפחה זה אחד האוצרות הגדולים שיש.

כדי שהיא תשמר את הערך שלה ותיהיה באמת אוצר, כדאי ונכון שנשים לב מה צריך ממני, כל אחד מעצמו, כדי לאפשר את הטוב הזה.

ולא, לא להסתכל החוצה ולהגיד מה אחרים צריכים להיות או לעשות.

"הייה אתה השינוי שאתה מבקש לראות בעולם" (מהטמה גנדי)

אנו עמוק בתוך ימי ספירת העומר.

אם לא עכשיו הזמן לעשות שינוי ביחסים שבין אדם לחברו, אז מתי?

קחי משהו על עצמך, שתלוי אך ורק בך וקשור למערכות היחסים שלך, ועשי בו שינוי.

שינוי קטן, גם אם הוא גדול בשבילך.

מבטיחה לך, את הראשונה שתרוויחי.

 

איתך, בכל מערכות היחסים החשובות לך