כי לכל העם בשגגה

מוצאי יום כיפור ועוד שניה, ערב חג הסוכות.
אני עוד לא התאוששתי מיום השנה לפריצת השנה הקשה ביותר של מדינת ישראל, 7.10.
בשבוע בו כל ערוצי התקשורת למיניהם היו עסוקים בעדויות של אלו שנטבחו, אלו שניצלו, משפחות של השבויים והמשפחות השכולות ששיכלו את ילדיהם כשנלחמו בחירוף נפש עבור ארץ ישראל ועם ישראל, אני התנתקתי.
היה לי כבד מידי.
הרגשתי שהכל עוד טרי מכדי שאפשר יהיה להסתכל על כל זה בלשון עבר.
עדיין יש חטופים.
עדיין אנחנו בתוך המלחמה.
עדיין לא זמן למחוות של זכרונות.
השבוע, באופן די נדיר, לא הצלחתי לכתוב כלום, חוץ מפוסט אחד שקשור למלחמה ופוסט אחד שקשור לאבא שלי. כלום.
הרגשתי שכל מה שאכתוב – יהיה עלוב וחסר טעם.
באיזו זכות בכלל אני יכולה לכתוב משהו?
אני גרה בירושלים. עיר שכמעט לא מרגישה את המלחמה.
נכון, יש מתח ברחובות והקירבה שלנו למזרח העיר, והעובדה שהערבים מסתובבים ביננו כאילו זה ביתם בהחלט מורכבת תמיד, ובוודאי בימים אלו, אז נמנעתי מלצאת לשוק בזמן השיא ביום שישי, ולא לקחתי את הבנות איתי, למרות שהיה להן חופש, כדי ש… שאם יהיה פיגוע ואני אהיה בתוכו אז…
כן, יש מחשבות כאלו. הן לא משתקות או מונעות ממני להמשיך את חיי אלא רק להיות זהירה יותר.
חוצמזה, אין אף אחד מהמשפחה שלי שנפגע במלחמה הזו או מפונה בה.
כולם יושבים בבתיהם. כולם בריאים ושלמים, ב"ה.
הבודדים שמשרתים, לא נמצאים בחזית.
אז מי אני שאדבר?

בתפילות יום הכיפורים, אלו שהצלחתי וזכיתי להתפלל, לא ראיתי את עצמי או את בני ביתי. כל התפילה כיוונתי והתפללתי עבור עם ישראל כולו. אני לא זוכרת אי פעם שהרגשתי חיבור כזה לעם שלי, גם לחלקים שאני כועסת עליהם ושאני חשה כי יש להם חלק גדול במצב אליו הגענו. החלק שהסית, שפילג, שחצה ביננו.
כשאמרתי את המילים: "ונסלח לכל־עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל־העם בשגגה" התכוונתי לכל אלו שמנעו את תפילת יום הכיפורים בשנה שעברה במרכז העיר תל אביב, לא רק הם, אבל בעיקר. בוודאי שהם פעלו בשגגה. הרי הם תינוקות שנשבו. אין להם שמץ של מושג מה הם באמת עשו. הם נלחמו על עקרונות ואידיאולוגיה שהם מאמינים בה, עליה הם גדלו והתחנכו, ואני בטוחה שאף פעם הם לא זכו להכיר את הצד השני, אנשים כמוני, למשל.
"אתה מבין, ה', מה שהם עשו היה בכוונה, ברור, אבל זו הייתה כוונה שבאה ממקום של שגגה, מאי ידיעה, מאי הבנה.
בשביל זה תסלח להם. ולכולנו".
חשבתי על זה שבשנה שעברה ביקשנו את אותן הבקשות, וכשבועיים אחרי טבחו בנו כצאן לטבח.
שבועיים קודם אמרנו: "אבינו מלכנו זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ומגפה (של שנאת המוסלמים) ופגע רע וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורענויות וכל גזרה רעה ושנאת חינם מעלינו ומעל כל בני בריתך"
איך?
איך שבועיים אחרי זה כאילו לא אמרנו כלום???
מי שעומל ומתאמן על ביטחון בה' – אין לו שאלות. ברור שכל מה שקורה, גם הרע ביותר, זה הטוב. איך? למה? לא תמיד נדע. אולי נכון יותר לדייק, ברוב המקרים לא נדע, ובכל זאת צריך להיות ברור לנו כי זה הטוב.
אבל לא כולנו מאומנים מספיק בביטחון בה' וכן צריכים איזה הסבר, משהו, לשבר את האוזן.
הדרך היחידה שיכולתי להסביר *לעצמי* את ה 7.10 ומה שבא שבעקבותיו זה, שמי יודע מה *באמת* היה צריך לקרות – הרע והנורא שחווינו, כנראה הוא הרע במיעוטו.
דוגמא הכי פשוטה לזה אפשר ללמוד מהחדשות של השבוע האחרון, עת נכנסו חיילי צה"ל אל תוך לבנון בפעולה קרקעית ומצאו מצבור נשק מטורף בכל בית, מסגד, מרפאה, בית ספר. הכל במרחק מאות מטרים בודדים מקו הגבול.
אנשי החיזבאללה היו אמורים לפרוץ אל תוך מדינת ישראל בדיוק כמו שקרה בעזה, אלא שאם הם היו מצליחים, מה שקרה בעזה היה 5% ממה שהיה קורה בצפון הארץ, שם יש פי כמה וכמה לוחמים מלוחמי חמאס, שם יש חיילים של ממש ולא אזרחים שלמדו להחזיק נשק, שם יש מצבורי תחמושת שלא מתקרבים לתחמושת הזולה והפשוטה שיש בעזה.
אם התוכנית שלהם הייתה יוצאת אל הפועל, מי יודע מה היה קורה לעם ולארץ שלנו.
זו הדרך היחידה שעוזרת לי להרגיש שעם כל הנורא, "יצאנו בזול", ה' ישמור.
כל מילה חשבתי על החטופים שאולי אפילו לא יודעים שהיום יום כיפור, והצום שאנחנו צמים זה היום-יום שלהם, והפחד שהם חיים בו הוא משהו בלתי נתפס.
ביום כיפור הזה רק הגברתי תפילה למען החטופים, הפצועים וחיילי צה"ל, וכל העם כולו שצריך אחדות.
אני חלק מהעם הזה. כשלעם הזה יהיה טוב, גם לי יהיה טוב.
זה השינוי הגדול שהרגשתי השנה בתפילת יום הכיפורים.
התפללתי שנפסיק עם הקטטות, ביננו לבין עצמינו, ביננו לבין אחינו.
התפללתי שהקב"ה יאמר די לצרותינו.

וזה הפוסט שכתבתי במהלך השבוע:

זה היה יום מספק.
סיימתי ללמד את קורס הכשרת מאמנות שלי לפני כשבועיים (מחזור חדש נפתח מיד אחרי חג הסוכות. הזדרזי לה(ת)רשם!) ויום שלישי התפנה לי, כך שכל הבוקר הוקדש לתקתק כמה וכמה עניינים חשובים והצלחתי להכניס בצהריים פגישה עם חברה יקרה שאנחנו לא מצליחות להיפגש מספיק.
כשסיימנו, היא הלכה ואני עליתי לשיחת זום עם מדריכות הקורס שלי.
ויצאתי הביתה.
על יד הדלת חיכה לי סט ארבעה מינים שהזמנתי לפני מספר ימים דרך ארגון "אם הבנים" שהוקם עבור נשים גרושות וילדיהן.
פתחתי את הדלת והכנסתי את ארבעת המינים אל תוך הבית.
ותמונתו של אבא שלי צפה ועלתה מול עיניי, כשהוא יושב במקום הקבוע שלו, מסדר את האתרוג, מוודא שהוא מהודר ומניח בזהירות על המצע הרך.
"דבורי, מה עם ארבעת המינים?" שמעתי אותו פתאום.
ועלתה לי תשובה אוטומטית מתוכי: "אבא, זה התפקיד שלך. אתה כל שנה, מאז שאבא של הילדים שלי יצא מהבית, דואג לי לארבעה מינים".
זה היכה בי.
אבא איננו.
נפטר.
הוא לא ישאל יותר מי ידאג לי לכל מיני דברים שהוא לקח עליהם אחריות.
"דבורי, את יודעת לעשות עירוב תבשילין?"
"דבורי, היום עושים מחצית השקל. קחי חצי שקל ותגידי…"
"דבורי, שימי לב שטובי ישרוף את החמץ מחר עד השעה…"
"דבורי, מי יישב עם טובי ב…"
"דבורי, איפה את בחג?"
העפתי את הקול שלו מהראש. מה עכשיו אני צריכה את זה? היה לי יום כל כך טוב! וזה ממילא לא יעיל. הנה, באופן אוטומטי הזמנתי ארבעה מינים, אפילו בלי להיזכר באבא. אז מה עכשיו?
נעמדתי לתפילת מנחה, שתיתי קפה ונכנסתי לשנ"צ מאוחר, לפני שהילדים יחזרו מאבא שלהם ומשמרת ההשכבות והאמבטיות תתחיל, ואז אימון כושר…
בשעה 17:00 הדלקתי את המזגן על פול קור, כמו שאני אוהבת, ונעלמתי בפוך.
ואז, משום מקום, אבא שלי צף ועלה שוב. הוא יושב במקום הקבוע, זז עם הכסא המשרדי מהשולחן כדי שגופו יסתובב אלי, הפנים שלו נראות טוב, הוא באחת התקופות הטובות שלו, יחסית למצב הבריאותי שלו בשנים האחרונות, והעיניים הקטנות שלו מקשיבות לי.
תמיד העיניים שלו דיברו איתי, יותר מכל איבר אחר בגוף שלו. קטנות-קטנות, בדיוק כמו שלי. כלומר, שלי הן בדיוק כמו שלו.
וגעגוע מטורף עלה בתוכי כמו הוריקן, ברגע אחד, וזלג מהעיניים, בלי טיפת שליטה.
יש לי שעה לאגור כח! לא מתאים לי עכשיו התפרקות!
אבל אבא חזק יותר, והגעגוע אליו חזק יותר ממנו, האיש הכי חזק שאני מכירה בעולם מבפנים.
לא יודעת כמה זמן בכה לי ככה מתוכי, ותמונות שלו ושלי בחדר השינה של אבא ואמא שלי, בפינה שלו, יושבים ומשוחחים, עברו לי מול העיניים בזה אחר זה, ובכולם הוא כל כך נינוח, ואין זכר למצבו הבריאותי או למצב הסיעודי שהוא היה בו.
פשוט, אבא גדול וחזק של ילדה קטנה, שמסתכלת עליו בהערצה, מלמטה ללמעלה. לא מפספסת קמט אחד בפנים שלו, כי מי יודע מתי…
מתישהו נרדמתי, מתוך בכי הזוי.
השורות האלו נכתבות אחרי האמבטיות, ארוחת הערב וההשכבה של הבנות, קצת לפני שמאמנת הכושר תגיע וכל המח שלי יישאב ל"איך אני עושה את התרגילים הכי טוב שאפשר ומסיימת עם הסיוט הזה", כאני יושבת בסלון, מקלידה, ושומעת את הסיפור החדש שהעברתי לנגן של הבנות היום, ושוב, הדמעות האלה.
הפעם הבאה שלי היא ברגעים אלו. אחרי אימון כושר, לפני המקלחת. מחפשת את התמונות ההן של אבא, כשהוא מידי פעם היה מסכים שאצלם או אסריט אותו, דבר שהוא שנא שנאה עמוקה, אבל לא ויתרתי לו כי ידעתי שהשנים איתו ספורות והרגעים איתו יחסרו לי, ובעיקר, בשביל הילדים שלי, שיהיה להם קצת מסבא שאיננו.
ומצאתי. כמה סרטונים ותמונות בחול המועד סוכות, לפני שנה בדיוק, 1.10.23, אבא מטפל באתרוג כאילו היה תכשיט יקר, בדיוק כמו שהוא מתייחס לכל מצווה ומצווה. תמונה אחת מצ"ב.
כמה אני מתגעגעת לאבא הזה.

אז ד' מינים יש לי.
ולפני דקות ספורות אחת מאחיותיי שתמיד מזכירה לי שהבית שלה פתוח בפניי, הזכירה לי את זה שוב, כי הילדים בכל חג הסוכות אצל אבא שלהם. אז אם ארצה לגוון בחג – יש לי לאן ללכת.
עכשיו תורך לבדוק אם יש למישהי שקרובה אליך את כל מה שהיא צריכה לחג, כי אולי אבא שלה נפטר, ואין פתאום מי שישאל אותה אם יש לה ד' מינים או מקום להניח בו את הראש בחג הסוכות.
שנזכה לפיתקא טבא.

לחג סוכות שמח באמת.
לחג שמחת תורה כל כך שמח – שימלא את הלב של כולנו לכל השנה ויהיה האחרון שנתעצב בו.

איתך, בימים קשים ובימים טובים