כל אחת והסוויטש שהיא צריכה לעשות

הפוסט הזה נכתב ביום חמישי בלילה, בלילה מאד.

העליתי אותו לרשת החברתית שאני כותבת בה, ואני רוצה להביא אותה גם כאן.

קודם הסיפור, והמסקנות… בסוף.

 

רוב היום היה דווקא סבבה

והחלק הכי שווה, הייתה פגישה עם חברות שלא התראינו למעלה מ 10 שנים (עם 2 נפגשתי לפני כמה חודשים והחלטנו שבכל פגישה כזו אנחנו קובעות מיד ביומן את הבאה, היום צירפנו את החוליה החסרה האחרונה, החברה הרביעית).

את הפגישה ההיסטורית הזו קבעתי לזמן הפנוי שהיה לי, שמוקדש בחלקו לשנ"צ מקודש, כדי להשלים שעות שינה ולהצליח לקבל את הילדים שחוזרים מאבא שלהם בפוקוס מלא ובסבלנות.

היום חרגתי בשביל למלא גם את הנפש שלי.

ישבנו כמה שעות והזמן עף.

חזרתי הביתה לילדים שחזרו מאבא שלהם.

לאה הביאה פתקים מהקייטנה על טיול מיוחד שעומד להיות. התרגשתי ושמחתי איתה. תכננו אלו ממתקים היא תיקח והיא רצה להכין את התיק כבר היום אפילו שהטיול בשבוע הבא.

דסי רצתה להראות לי משהו שהיא יצרה בגן, אתמול, למרות שעברנו על זה ביחד, אתמול. כי אתמול והיום ומחר זה, בגיל 5, אותו הדבר.

מלי רצתה לשאול משהו. ועוד משהו. ואז עוד משהו.

שלושתן, באפס סבלנות וסובלנות, דרשו מאה אחוז של תשומת לב.

כבר בדרך הביתה הבטחתי לעצמי להיות הכי נחמדה שיש כדי שהילדים לא ישלמו מחיר על הבחירה שלי לוותר על השנ"צ לטובת מילוי נפשי אחר, אז הקשבתי בסבלנות, התייחסתי יפה, דיברתי בטון רגוע ושליו.

תוך כדי:

הכנתי אורחת ערב

דאגתי שכולן תתקלחנה

הספקתי להעמיד געפילטע פיש (אחרי ההצלחה המסחררת בשבוע שעבר, שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהכנתי געפילטע, כלומר: הכנתי את המים שבו הקלופס הקנוי אמור להתבשל), עוף ותפו"א לטובי שיחזור מאוחר מהחיידר ולארוחת צהריים של יום שישי, מחר

וביצים קשות לסלט של מלי של שבת

העמדתי כביסות

העברתי למייבש

הרגשתי מלכת העולם!

הספקתי המון דברים שבד"כ אני לא מספיקה תוך שעתיים של חמישי בערב, והכל באווירה רגועה וטובה.

וכל הזמן בניתי על זה שאצליח לישון משהו לקראת האימון כושר הקבוע המתקיים אצלי בבית, של יום חמישי בלילה.

תקתקתי ואמרתי לבנות שאני חייבת לתפוס שינה קצרה כי ב 22:00 המאמנת מגיעה.

ב 20:40 הבנות היו אחרי אמבטיות (ובדיקת כינים!) וארוחת ערב.

והאוכל המרכזי לשבת כבר התבשל על הגז.

הייתי כבר בדרך למיטה, ותוך כדי השארתי וואטספ קולי למאמנת שלי, שאני נכנסת לישון שעה, ואם לא התעוררתי, שתתקשר, ואני משאירה את הנייד לידי לכל צרה.

דרכתי בכף רגלי בכניסה לחדר השינה

וטובי נכנס הביתה.

חזרתי לסלון, התעניינתי בשלומו, אמרתי לו שהספקתי להכין לו את האוכל שהוא כל כך אוהב ועד שהוא ייצא מהאמבטיה זה כבר יהיה מוכן לאכילה.

הוא שמח והודה לי.

אמרתי שאני חייבת לתפוס שינה קצרה ושאלתי אם יש עוד משהו שהוא צריך ממני.

הוא אומר שלא, ושלח אותי למיטה.

דידתי לכיוון חדר השינה ומלי רצה אלי.

היא נזכרה שיש איזה גירוד במקום רגיש שצריך טיפול.

הרגשתי שאני כבר לא סבלנית ורק רוצה שיעזבו אותי.

אבל מלי…

ביקשתי שתראה לי במה מדובר, הבנתי איך צריך לטפל וניגשתי לארון התרופות.

הרגשתי את העצבים שלי מתחילים לגעוש.

הייתי גמורה.

היא פתאום נזכרה שהיא חייבת לשירותים!

חייבת!

עמדתי עם המשחה ביד והגברת איננה.

היא בשירותים.

אני כבר על הקשקש (סין, לא שין) אבל החזקתי את עצמי. אדיוטי להתרגז על ילדה שצריכה ללכת לשירותים בדיוק כשלך זה לא ממש מתאים ונח.

היא סיימה והגיעה כמו פרימדונה לטיפול.

טיפלתי במה שצריך ושלחתי אותה למיטה.

החזרתי את המשחה למקום וגיליתי את דסי מטיילת בבית לכיוון השירותים.

עשיתי את עצמי לא רואה ודידתי נואשות לכיוון חדר השינה.

זכיתי לדרוך במפתן הדלת.

"אמא, תנגבי לי!"

ילדה בת 5! אין מי שיעשה את זה. רק אני.

זהו.

אני טוטאלוס.

חזרתי את המסדרון לכיוון השירותים. עשיתי מה שמצופה ממני לעשות.

"יאללה, דסוש, ליטול ידיים ולמיטה!"

ו… הלכתי ל… חדר השינה.

זכיתי להרגיש את הכרית מתחת לראש ואת השמיכה מעלי ושמעתי קול טפיפות רגליים.

כבר 21:10

כבר לא תיהיה לי שעה לשינה

דסי.

"אמא, אני אוהבת לישון איתך ביחד" היא אמרה לי וליטפה לי את הלחי הגלויה. חברתה שקועה עמוק בכרית.

"דסוש, אמא חייבת לישון קצת. תחזרי למיטה"

היא משתחלת למיטה שלי, בכל זאת.

"אמא, אני לא אפריע לך. אחר כך אני אלך למיטה שלי" אמרה ומיקמה את הגוף הקטן שלה לכפיות, מנשקת לי את היד.

נמסתי. הייתי גמורה ונמסה. זה יכול ללכת ביחד.

"טוב, דסוש. אבל את נרדמת צ'יק צ'אק"

"טוב, אמא"

עוד נשיקה.

החזרתי לה כמה, שיהיה לה עודף, ועצמתי עיניים.

מלי צעקה מהחדר שלאה מפריעה לה.

לאה צעקה מהחדר שמלי מפריעה לה.

טובי צעק על שתיהן שאמא רוצה לישון והן מפריעות לה.

דסי שינתה תנוחה.

אני כבר הייתי קוקו לגמרי, צעקתי מהמיטה שיהיה שקט כבר!

נו, באמת.

ממתי אמא שצועקת מהמיטה שלה שיהיה שקט, מצליחה להביא שקט?

שמעתי אותן רבות, לא יודעת על מה.

טובי התעצבן עליהן.

צעקתי לו מהחדר שלא יתערב.

והמשכתי להזהיר אותן (בצעקות, אלא מה?) באיומי סרק של אימהות עייפות שממילא לא זוכרות את האיומים.

איכשהו, מתישהו, נהיה שקט.

דסי שוב שינתה תנוחה ופיצתה אותי בנשיקות.

ניסיתי להירדם.

שמעתי את לאה ומלי מדברות ביניהן.

אחיות קלאסיות.

רגע אחד נשבעות להרוג אחת את השניה ורגע אחרי זה הן האחיות הכי מדהימות שיש.

ניסיתי לא לשמוע כלום. מה שלא שומעים – לא כואב.

תהיתי אם להסתכל בשעון כמה זמן נשאר לי לישון והחלטתי שלא. אולי, פסיכולוגית, אם לא אדע שנותרו לי כמה דקות עלובות, ארגיש כאילו ישנתי נצח.

מה יש? מי אמר שאסור קצת לעבוד על עצמינו בעיניים, גם אם הן סגורות?

בשלב מסוים כנראה נרדמתי, ובתחושה שלי התעוררתי אחרי רגע.

"אמא, ביקשת שאעיר אותך"

זה טובי.

"וואי, טובי. מה השעה?"

"21:50"

"טוב, תודה". אמרתי, מתכוונת להגיד "לא תודה. אוף. לא רוצה לקום. לא רוצה אימון כושר. למה הערת אותי? רוצה לישון שבוע!"

ניתקתי את עצמי מהמיטה וגררתי רגליים לסלון, ביד אחת מזרן הכושר וביד השניה נתמכתי בקיר.

גמורה.

עייפה יותר ממה שנכנסתי למיטה.

הכי גרוע זה להצליח להירדם ולהצטרך לקום אחרי זמן קצר, ועוד למה? (ל' בשווא)

ל א י מ ו ן    כ ו ש ר !!!

*&^%^$%#@*^&%^$% (כאן תדמיינו קללה עסיסית)

החלפתי לבגדי ספורט ודפיקות בדלת.

אוף.

פתחתי ליוטי המאמנת את הדלת בעצבים.

"באסה שבאת" סיננתי. "מה, אין לך איזו שבת להכין? משהו?"

היא כבר רגילה. אמנם בשבועות האחרונים אני כבר מקבלת אותה אחרת, אבל בכל זאת, היא יודעת שאני לא עפה על האימונים.

היא קלטה מיד שהמצב לא משהו וניסתה להוציא אותי מהבאסה ואני רק השתקתי אותה, שלא תפריע לי להתעצבן.

היא שינתה גישה והחליטה 'לחמם' אותי עוד יותר. "יאללה, תתעצבני!" היא אמרה, "אבל בתנאי שזה בחיוך".

רתחתי גם ככה. שתשתוק כבר.

מרוב שהייתי עצבנית, לא הצלחתי לסיים את קשירת השרוכים של נעלי הספורט. הרגשתי שאני שוקלת 400 טון. כל תנועה דרשה ממני טונות אנרגיה שלא היו לי.

היא לא וויתרה ואני התעצבנתי עליה.

ככה התחלתי את 'החימום' של תחילת האימון, שגם ככה אני שונאת אותו.

היא ניסתה להצחיק אותי.

זה לא הצליח לה.

הייתי עצבנית אש.

היא התחילה לדבר בשפה של מנטורים:

"אל תתני לזה לנהל אותך!" היא אמרה לי תוך כדי שאני מתאמנת. "יאללה, לא שווה להתעצבן"

ואני התעצבנתי יותר.

עברתי לשלב של עבודה על המזרן.

עברנו לדבר על נושאים אחרים.

הייתי עדיין עצבנית אבל הבנתי שממילא הלך עלי ואני מתכוונת לעשות את האימון כמו שצריך, אז יאללה.

השתדלתי להיות הכי טובה שאני יכולה. יש תרגילים שהצלחתי, יש תרגילים שפחות.

50 דקות ואני אחרי.

בערתי מחום, נטפתי זיעה, קרסתי על הכסא מול הפתח של המזגן.

העצבים איפשהו התנדפו להם ואפילו לא שמתי לב.

הייתי מבסוטית שהתאמנתי, שלא ויתרתי על עצמי, שלמרות הקושי המאד גדול להתגייס לאימון, וגם אם התחלתי אותו בבאסה עמוקה ממש, צלחתי אותו בטוב, כשאני נותנת 100%.

יוטי יצאה מבסוטית שסוף סוף אני מחייכת.

נראה לי שהיא לא רק מאמנת כושר. היא הרבה יותר מזה.

 

כל מה שכתבתי עד כאן זה רק הטפל בשביל העיקר שהנה הוא כאן:

עד לפני לא הרבה שנים, אולי 3 או 4, הייתי עוברת את אותו הדבר עד לשלב של העצבים כשפתחתי למאמנת הכושר את הדלת.

פעם, עד לפני לא הרבה שנים, אולי 3 או 4, הייתי משתמשת בכלים האימוניים שאני אלופה בהם (בכל זאת, אני מלמדת אותם ומתרגלת אותם לא מעט שנים) ומפסיקה את הבאסה.

מתמקדת בטוב.

מגייסת את החיובי.

אומרת לעצמי איזה ציטוט עוצמתי שייתן לי כח.

מזכירה לעצמי שיש נשים שהיו רוצות עכשיו להתעצבן על ילדים, אבל הן לא זכו, עדיין, לילדים.

מורידה את הכל לפרופורציות.

ומתאפסת.

אלא ש…

דבורי של היום

שהצליחה לצלוח משברים קשים מאד בעזרת הכלים המדהימים של עולם האימון

עברה משהו ענק מבפנים, שהיא עוד לא יודעת לקרוא לו בשם מפורש

אבל המשהו הזה דורש

כן, דורש

להסכים להיות בבאסה!

או בבעסה!

לא משנה איך כותבים את זה.

דורש

לאפשר לה

כלומר, לי

להרגיש את האכזבה מהילדים שלי

להרגיש את התחושה הזו של 'לא מתחשבים בי'

להתקרבן קצת

או הרבה

לתת לעצבים להיות

לא, זה לא נעים

מאד לא!

יחד עם זה, זה דורש מקום

ותוקף

ונוכחות

ונכונות להרגיש את האיכסה הזה

כי גם הוא חלק ממני

ואם, נניח, לא היה את האימון כושר, שיש לו את הסגולות המטורפות שלו לשחרור רגשי מעצם מהותו, אז זה היה ממש ממש ממש בסדר לאפשר לעצמי עוד קצת להתבאס.

כי

אני לומדת להרגיש

ופשוט להיות.

זה די חדש לי.

וזה קצת מפחיד.

כי אני לא אוהבת את החלקים האלו.

אבל אני לומדת להתיידד איתם.

לא אוהבת, כתבתי?

שונאת!

מתקשה מאד מול אנשים קורבניים

מול אלו שנותנים לרגשות (הלא נעימים שלהם) להיות

יחד עם זה, מבינה שיותר מידי שנים חנקתי אותם

לא נתתי להם מקום

חנקתי אותם בחייהם

ואולי

אולי

אם אאפשר להם להיות

הם יימוגו מעצמם

בזמן הנכון

להם.

וזה מה שעוד לא הספקתי להגיד למאמנת שלי, המדהימה:

לך כרגע נכון ללמד את עצמך להתאפס, לשנות מסלול, להיות בשליטה על הרגשות שלך.

ולי, כרגע, נכון ללמוד לשחרר ולתת לרגשות שלי להיות כפי שהם, לפעמים יפים ומוארים, ולפעמים מכוערים ודוחים.

כל אחת צריכה לעבור את המסע שלה.

לכל אחת נכון משהו אחר *כרגע*.

אין דרך אחת.

ואין מסע שדומה לחברו.

 

שום דבר קיצוני הוא לא נכון.

לא להיות מידי רגשנית ולא להיות מידי שכלית.

 

זה התהליך שאני עוברת מאז שהבנתי שלא הרשיתי לעצמי להרגיש כמעט בכל שנות נישואיי, כי אם הייתי מעזה להרגיש את מה שעבר עלי, לא הייתי מצליחה להוביל את המשפחה שלי קדימה.

ואולי בדיעבד, זה מה שהיה צריך לקרות.

אולי הייתי צריכה לקרוס באמת, להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה, להניח להכל, לתת לעסק שלי להעלם, ולהבהיר למי שהיה צריך שיבהירו לו, שמה שקורה הוא לא בסדר ושזו ההזדמנות שלו לתפוס את המושכות, או לדרדר את כולנו לתהום.

בזמנו לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. הייתי אחראית ונחושה להרים אותנו ולצאת מהבוץ.

זה לא עבד.

זה לא יכול היה לעבוד בשום מקרה, וזה אחד הדברים הכואבים שאני נאלצת לעבד ולהכיל מאז שהחלטתי להתגרש.

לא היה לנו סיכוי מלכתחילה.

לא היה לי סיכוי מלכתחילה.

מי שידעו את זה, הסתירו בכוונה.

לפחות הילדים שלי קיבלו בסיס טוב ואיתן.

לפחות בניתי עסק שאני גאה בו.

ולפחות… אני לומדת עכשיו להרפות בדברים מסוימים, בסיטואציות מסוימות ובאופנים שונים.

ונותנת לעצמי להיות במה שאני מרגישה.

הסיפור בפוסט הזה, הוא אחד מהם.

 

איתך, בהסכמה להרגיש את כל סוגי הרגשות

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי