לא ברחת – הצלת!

לפני כשבועיים, ברגע של ספונטניות, הזמנתי את העוקבות שלי ברשת החברתית שאני חברה פעילה בה לפגישת זום ובה כל אחת תוכל לשאול אותי מה שהיא רוצה ובאיזה נושא שהיא רוצה, מקצועי או אישי.

ככה, במתנה.

השיחה הייתה סגורה, כמובן, ונשלח קישור לזום רק למי שאני 'מכירה' (עד כמה שהיכרות וירטואלית מאפשרת).

נפגשנו ב 22:00 בלילה, מי שעוד שרדה ולא נרדמה (כמה הודעות קיבלתי אחר כך בסגנון "יוו, איזה באסה! נרדמתי עם הילדים…") ומהר מאד, באופן לא מפתיע וכמדינה שנמצאת במלחמה, צללנו לתוך ענייני "טראומה": מה זה טראומה, טראומה מורכבת וטראומה התפתחותית. מה ההבדלים, מה גורם לזה, וכו' וכו'.

השיחה הייתה חופשית והתאפשר לכל אחת להגיב.

כשדיברתי על מה אפשר לעשות כדי שאירוע קשה לא יהפוך לטראומה, אפרת אמרה שיש לה מה להגיד בנושא, כמי שחוותה על בשרה את מתקפת ה 7.10.

אפרת, (שם בדוי, ובסוף הפוסט אסביר למה) אחת מבוגרות קורס הכשרת מאמנות בהנחייתי, והייתה תלמידה לפני כ 6 שנים. (ומאז היא כבר מאמנת ומטפלת בשיטות נוספות)

בכל שבוע היא עזבה את ביתה באחד מיישובי העוטף ונסעה עד לירושלים כדי ללמוד דווקא אצלי. בשביל זה היא הייתה צריכה לצאת ב 5:40 בבוקר כדי להגיע בזמן.

היא הייתה האדם הראשון, ולמעשה, היחיד, שאני מכירה מאזור עוטף עזה, וכשהתחילו האזעקות בשמחת תורה מיד חשבתי עליה, ואיך שיצא החג מיהרתי לכתוב אליה כדי לשאול מה קורה איתה.

היא עלתה לזום מתוך דירת-ביניים בתל אביב, עד שיצליחו לחזור חזרה הביתה, מי יודע בעוד כמה זמן ואם בכלל.

ברגע שהנושא של טראומה עלה, היה לאפרת הרבה מאד מה לשתף אותנו, ואין כמו לשמוע מכלי ראשון על האימה וגם על התקומה.

הדברים נכתבו באישורה של אפרת.

 

ב 7.10 אחרי 17 שעות בממ"ד עם 4 ילדים, ש – 2 מתוכם הם על הרצף האוטיסטי, היא קיבלה החלטה, נכנסה לרכב עם הילדים וטסה איתם מחוץ לעוטף.

כל הדרך הייתה זרועה בגופות, מכוניות שרופות ואימת מוות.

היא ביקשה מהילדים להוריד את הראש כדי שלא יראו את התופת ובחירוף נפש חילצה את המשפחה שלה ונסעה אל בני משפחתה במרכז הארץ.

ימים ספורים לאחר מכן היא פונתה לבית מלון בתל אביב עם משפחתה.

בימים הראשונים המפונים במלון אליו היא התפנתה עם הקיבוץ שלה, כ – 500 איש, שכולם איבדו לא מעט אנשים יקרים שהם מכירים, היו בעיקר בהלם שבא לידי ביטוי בצורות שונות: הרבה בכי, הרבה כאב, הרבה דיבורים על מה שהיה ועודנו ונסיון להתחיל איזושהי שיגרה.

"המצב שלנו לא היה פשוט" היא מספרת, "אנשים שאני בעצמי הייתי איתם בקשר בוואטספ בזמן שישבנו בממ"ד פתאום איבדו קשר ומאוחר יותר התברר שהם נרצחו. כולנו איבדנו אנשים יקרים. היינו בכל כך הרבה לוויות בזמן כל כך קצר, שאף אדם לא נוכח במספר כזה כל ימי חייו, ואנחנו, תוך כמה ימים ליווינו עוד אחד ועוד אחת".

"בימים הראשונים המלון הפך להיות מחסן עם כל מה שאדם יכול ורוצה. היינו צריכים הכל כי יצאנו מהבית עם נעלי בית והבגדים שעל גופינו. לא היה לנו כלום, אפילו לא תחתון לילדים. עם ישראל התאחד ושלח מכל מה שאפשר. הגיעו כמויות לא שפויות של ציוד. זה היה חסד אמיתי.

מלבד החפצים שקיבלנו, הגיעו מטפלים במגע (רפלקסולוגיה, עיסוי…) ומטפלים בנפש והציעו את עזרתם לכל דורש, הגיעו קוסמטיקאיות לפנק אותנו בטיפולי מניקור ופדיקור, ומה לא.

היו לנו את כל הסיבות שבעולם להתפנק.

אבל! אחרי כחודש הבנתי שאם לא אתפוס את עצמי בידיים ואמשיך את הפינוקים ללא גבול, אני אגדל ילדים שבטוחים שמגיע להם הכל, ולכן הודעתי במלון: את תנקו לי את החדר יותר!

הם חשבו שיעבור לי, אבל לא עבר לי.

הילדים שלי התרגלו שהמנקה מסדרת להם את הנעליים! הם לא הזיזו את עצמם! עד שהודעתי: אין מנקה. כל אחד שם את הנעליים שלו במקום. אין יותר מי שיעשה את הדברים במקומי או במקומם. הבאתי מצעים בעצמי, וכל אחד ציפה את המיטה שלו. נכון, אנחנו במלחמה, אז מספיקה מלחמה אחת ולא צריך שאחריה נשאר עם ילדים שצריכים לריב איתם על עזרה בסיסית".

אנחנו מקשיבות מרותקות. מידי פעם עולות שאלות ואפרת עונה.

"חלפו כמעט 5 חודשים מפרוץ המלחמה", אומרת אפרת. "אני יכולה לומר לך שבפרספקטיבה לאחור, מי שהצליח להבין שאין לנו שליטה על מה שקרה, אבל יש לנו שליטה איך להתמודד ומה לעשות עם זה, הצליח להתאושש, למרות ועל אף". היא ממשיכה: "אין לנו שליטה על מה שקרה. יש לנו שליטה מוגבלת עד כמה נוכל לפעול ולעשות בכאן ועכשיו, ועדיין, יש לנו בחירה!"

בדיוק המילים שאני מלמדת בקורס שלי.

בדיוק מה שכולנו למדנו מאנשים מעוררי השראה כמו ויקטור פרנקל ששרד את מחנות ההשמדה. אלא שהפעם, לא מדובר באנשים שכבר אינם, ובמלחמות או משברים שקרו לפני עשרות שנים. הפעם זה קורה בדורינו. מרחק נסיעה קצרה, לאנשים שאנחנו מכירים מקרוב.

איזו אצילות נפש. איזו גבורה!

 

"כשהיינו בממ"ד", מספרת אפרת, "הבן שלי, בן ה – 12, שאל אותי אם אנחנו הולכים למות. ידעתי שזו אפשרות כי כבר התעדכנו מהיישובים באזור על הטרור שמתחולל, ואני אמרתי לו שאנחנו לא יודעים מה יהיה, אבל נעשה כל מה שאנחנו יכולים.

רק אחר כך שמתי לב שכבר אז, בממ"ד, תחת האזעקות שלא פסקו והידיעות הנוראיות שקיבלנו, בחרתי לפעול ככל יכולתי. העסקתי את הילדים בציורים ובמוזיקה ושאלתי את עצמי מה הדרך הנכונה לפעול כשהמחבלים יעמדו מחוץ לממ"ד שלנו. הצלחתי להיות גיבורה שעות ארוכות, ובשלב מסוים נשברתי, והבן שלי, זה שקודם לכן אמרתי לו שלא משנה מה, אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים, החזיר לי את המשפט הזה ונתן לי כח להמשיך ולהחזיק את המשפחה שלי עד שיצאנו מהתופת".

בדיעבד, הבנתי שבתוך המציאות שאף אחד מאיתנו לא בחר, בחרתי איך להתמודד!"

ככה, בהפתעה, זכינו לקבל כח אמיתי.

 

ההנחיה לאנשי מקצוע כדי להתמודד עם מצבי קיצון ולהעניק עזרה ראשונה נפשית, כזו שתעזור לאדם לחזור לתפקוד תקין ותסייע לו להתמודד באופן נכון כך שהאירוע לא ייצרב כטראומתי, היא לפעול על פי "מודל מעש"ה", שחלק משמעותי ממנו זה להישאר בתחושת מסוגלות ויכולת על ידי עשיה.

בדיוק מה שאפרת עשתה באופן אינטואיטיבי.

"אנשים שהבינו, שלמרות הקושי והאובדן הגדול החיים ממשיכים, בבחינת "זה המצב, כרגע" השתקמו מהר יותר. מי שלא היו בעשייה – שקעו. מי שהיו עסוקים בלקבל את כל הטוב שעם ישראל נתן והיו עסוקים בכך עד עכשיו, ועברו מטיפול אחד לאחר, ונהנו מפינוק שמאפשר בית מלון ללא הגבלה: ינקו לו, יעשו לו, יביאו לו, יקנו לו, ישרתו אותו, לא באמת מתמודד עם המציאות.

יותר מזה, חלק מהמפונים כל כך התרגלו לשינוי הזה שהגישה הפכה להיות מ"תודה על מה שנותנים לנו" ל"חייבים לנו" ו"מגיע לנו": "מה? אין לק ג'ל השבוע?", "ומתי יביאו לנו מעילים חדשים?", "למה עוד לא הביאו?".

באחד הימים הלכתי עם הבת שלי לקיוסק ליד המלון לקנות גלידה.

אני באה לשלם והילדה שואלת את המוכר: "אנחנו מעוטף עזה, יש הנחות?"

הייתי בשוק.

"למה את מבקשת הנחה על גלידה?" ניסיתי להבין

"כי אנחנו מעוטף עזה!" ענתה לי הילדה בביטחון מוחלט

"ראית פעם שאני מבקשת הנחה על משהו?" שאלתי

"לא, אבל 'מגיע לנו'. כולם מבקשים" היא ענתה. וזה נכון, ככה כולם עושים.

"אנחנו מסכנים? חסר לנו כסף לקנות גלידה?"

"לא" היא אמרה.

"אז אנחנו לא מבקשים הנחה. אנחנו משלמים כמו כולם" אמרתי ושילמתי למוכר, ובחזרה משם הסברתי לה שהכסף הזה זו הפרנסה שלו ואנחנו לא נפגע בו.

הסיפור הזה הוא דוגמא קטנה לשינוי המחשבתי של מפוני העוטף" ממשיכה אפרת.

"צריך לזכור: אף אחד מאיתנו לא בחר במציאות הזו! יחד עם זה, לכל אחד מאיתנו יש את היכולת לבחור מה לעשות איתה".

מה שאפרת אומרת זה, שרבים מהניצולים ומהמפונים עדיין במצב של 'קורבן', ולדעתה, ולא רק לדעתה, הם הופכים להיות נכים בהרבה מאד מובנים, גם אם יש להם ידיים ורגליים ופה ואוזניים, במקום לקום על הרגליים ולחזור לחיים בכל המובנים.

הדוגמא הכי טובה לאיך אפשר לשנות את המציאות, היא במה שהמטפלת של הילדים שלי מתקנת אותי כל הזמן, כשאני מדברת על זה ש"ברחנו", ואומרת: "אתם לא ברחתם – אתם הצלתם את עצמכם".

לכאורה יש עובדה: נכנסנו לאוטו ועזבנו את אזור המלחמה.

בחוויה שלי: ברחנו.

בהסתכלות על החיים כבחירה: הצלנו את עצמנו".

אפרת מספרת ואני מיד רושמת לעצמי בצד שזה יהיה הפוסט השבוע (והוא לא פורסם בשבוע שעבר כי חיכיתי שאפרת תעבור עליו ותאשר אותו).

"אני מעיזה להגיד שאולי, למרות כל מה שקרה, מפוני העוטף ימצאו גם משהו טוב להגיד, ש"בזכות המלחמה" הם גדלו" אני אומרת לאפרת, בזהירות. למה בזהירות? כי נחמד מאד שאני, בבית הירושלמי שלי, רחוק מהמלחמה ומההשלכות הנוראיות שלה, יכולה להסתכל על רע כל כך כמשהו שאולי יש בו גם, אולי, טוב.

אבל סתם הייתי זהירה. "כבר יש" נחרצת אפרת "ברמת הפרט, אלו, והם לא רבים, שבמקום להיות עסוקים בקורבניות אלא בלקום ולעשות הבינו שהם קיבלו הזדמנות לברר עם עצמם: מי הם, מה הם אוהבים לעשות, למה הם עושים את מה שהם עושים. אלו דברים שלפני המלחמה הם לא התפנו לחשוב עליהם. פתאום נפתחו אפשרויות חדשות שעד ה- 7.10 לא הועלו, כי לאף אחד לא הייתה בכלל מחשבה על משהו אחר.

חלק מהם נפתחו לתחומי עניין חדשים, שינו מקום עבודה, ולו מעצם העובדה שהעבודה שלהם כרגע לא פעילה, יש כאלו שבחרו ללמוד מקצוע חדש שאף פעם לא התפנו לכך. אני, אישית, גיליתי בתל אביב, שעבור הילדים שלי, שחלקם חינוך מיוחד, יש מסגרות חינוך שלא ידעתי שקיימות, וזה עולם אחר לגמרי! הילדים שלי פורחים בהם!"

יש גם 'בזכות' בתוך המציאות הלא פשוטה הזו.

"זה לא ש"איזה יופי! טוב שקרה מה שקרה כי בזכות זה גילינו ש…", חס וחלילה! אלא "זה מצב נורא, השאלה איך אני ממנף את זה!" היא מסכמת את דבריה מעוררי ההשראה.

 

לא תכננתי בכלל ששיחת הזום תהפוך לשעור חי בבחירה, בהתמודדות אמיצה, בקבלת כח מכלי ראשון של אישה רגילה, כמוך וכמוני, שמצאה בתוכה את הזכות ואת החובה לבחור מה לעשות עם המציאות, גם כשהיא מורכבת.

שעור חי, תרתי משמע.

 

תזכרי:

"לא ברחתם

– הצלתם את עצמכם!"

לא נאמר רק בשביל אפרת.

הוא נאמר גם בשביל כל אחד ואחת, שיכולה לחפש עכשיו משהו שהיא רואה כאילו היא עשתה אותו מתוך 'אין ברירה', ויכולה לשנות אותו למצב של בחירה אמיתית.

 

אם תרצי לשתף במשהו כזה ושאוכל לפרסם אותו כדי לתת כח לכולנו (אפשר בעילום שם ובשינוי פרטים, כמובן) את מוזמנת לשלוח למייל הזה ואני אשמח לתת כח לכולנו.

אז למה אפרת ביקשה שלא אכתוב את שמה, למרות שאני בטוחה שהיא הייתה יכולה לקבל פידבקים מדהימים על האישה המיוחדת שהיא?

זה מה שהיא כתבה לי:

"אני חוששת שכל אותם אנשים שיקראו את הפוסט הזה ומכירים אותי, יכעסו על כך שאני כותבת עליהם, כאילו הם הופכים לנכים עם תחושת קורבנות.

מרגיש לי שאותם אנשים (רובם) עדיין לא מסוגלים להביט על עצמם במראה ולהתמודד עם המציאות.

לא בטוח שבשלב הזה יהיה נכון שהם יקראו את מה שאני חושבת עליהם".

וזו הסיבה.

 

איתך, בבחירה לקום ולעשות, פשוט לחיות