להרגיש מה שאני צריכה

לפני פחות מחודש, בשיחה שגרתית, כשאני מעדכנת את אחת מאחיותיי בהתפתחויות האחרונות של כמה עניינים בוערים ולא פשוטים, היא פתאום אומרת: את חייבת לצאת לחופש!
"וואו", אמרתי לה. "איך עלתה בדעתך הברקה מדהימה שכזו? לא יאומן שחשבת על דבר מקורי כל כך".
זה נאמר בציניות, כמובן.
ברור שאני צריכה חופש. אני צריכה חופש כבר כמה שנים, אבל לא תמיד מה שאני צריכה מסתדר עם החיים שלי, ובוודאי לא חופשה של כמה ימים, כשלמעשה, אין לי איפה לשים את הילדים (חברים וחברות שלהם זה כרגע לא מתאים, ואחיותיי וגיסותיי מטפלות במשפחותיהן הגדולות, ב"ה).
"לא. באמת. את חייבת. אני רצינית עכשיו. זה פיקוח נפש".
האמת? זה פיקוח נפש.
שבוע קודם לכן קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם שלי והבנתי למה לאחרונה פחדתי ללכת ברחוב שמה אמעד וארדם על הריצפה. אמיתי.
אני עייפה ברמה שאני לא יכולה לתאר.
כבר שנים שאני חיה על 3 עד 4 שעות שינה בלילה, פלוס שעה עד שעתיים של שנ"צ.
למה? ככה. זה לפוסט אחר.
ובחודש האחרון, אחרי בדיקות דם מקיפות, התברר שהברזל שלי, כולל מחסני הברזל (פריטין) בריצפה.
בהסבר פשוט, אני כמו מכונית בלי דלק שמטפסת הר.
"ומה יהיה עם הילדים?" שאלתי.
"עם הילדים אני לא יכולה לעזור לך. זו באמת בעיה" היא אמרה, כשהיא יודעת בדיוק את המורכבות של העניין. "עם כל דבר אחר שיכול למנוע ממך לנסוע, אני אשמח לעזור".
"אבל זה פיקוח נפש…" אמרתי בלעג. לעג למציאות הלא נורמלית שאני מתמודדת איתה עוד מלפני הגירושים, וקל וחומר שאחריהם.
סיימנו את השיחה בכבדות. היא רוצה לעזור ולא ממש יכולה, ואני יודעת שאני על הקצה ואני חייבת משהו כדי לנשום, והמשהו היחיד שניתן להשיג במיידי שיכול לסייע גם במיידי, לכאורה, זה חופשה! כל השאר, כמו קושי עם אחד הילדים, או ענייני גירושים שעוד נמצאים בדיונים וכו', אלו עוד ייקחו זמן והם לגמרי לא תלויים בי.
אז אני צריכה חופשה, ולא יכולה.
עד השנה לא העזתי לדבר על חופשה מהרבה סיבות, ואחת מהן הייתה העבודה בקליניקה. הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על עבודה כשאני המפרנסת היחידה ואין לנו שקל מיותר, שלא לדבר על חובות… והיו עוד סיבות, כמובן. ובפעמים הבודדות שיצאתי, אכלתי את הלב על כל יום שבו "הפסדתי שעות עבודה" ונזהרתי שלא להוציא יותר מידי כסף שלא היה ממילא.
עכשיו גם אין מי שיכול להישאר עם הילדים.
המשכתי את הרוטינה, מנסה שלא לחשוב על ימי החופש הגדול שמשמשים ובאים שמוסיפים הרבה עומס וקושי. והם, כמו להכעיס, התקדמו בקצב מלחיץ.
פתאום חשבתי על זה שיש בכל זאת אפשרות, קלושה, אמנם, אבל שווה בדיקה.
הרמתי טלפון לבייביסיטר שלי, ששומרת על הילדים בערב הקליניקה היחיד שאני עובדת בו. כששאלתי מה התשלום שהיא תרצה, הבנתי שהאפשרות הזו לא באה בחשבון.
ושוב, זיק התקווה הקטן שנדלק – כבה מיד. "תשכחי מזה" אמרתי לעצמי והמשכתי את השיגרה.
ואז, באחד הלילות, כשהפכתי באיזשהו עניין, עלתה אפשרות חדשה שלא ראיתי אותה עד לאותו הרגע.

כאן אני רוצה לעצור רגע כדי לשבר את האוזן:
אני בת הזקונים. במשך הרבה שנים הייתי הדודה שעושה בייביסיטר לאחיינים שלי, כולל שמירה על הקטנים כשאחיותיי נסעו לחופשות בארץ או בחו"ל.
אני זוכרת היטב את הימים בהם אמא שלי, כשכוחותיה במתניה, פותחת את ביתה לרווחה ומעודדת את אחיותיי לצאת לחופש כשהיא לוקחת אחריות על הנכדים.
היא, זה אומר גם, אני. כי בסוף, מי שהייתה צריכה להושיט יד ולעזור הייתה אני (ואחותי מעליי).
אהבתי את אחיינים שלי, ואלו שטיפלתי בהם הכי הרבה קרובים לליבי באופן מיוחד גם כעת, כשהם בעצמם הורים לילדים, ועם חלק מהם יש לי קשר קרוב מאד.
אולם, כשאני הבאתי את הילד הראשון, באיחור משמעותי משאר בנות גילי, אחיותיי היו עמוק בתוך נישואי ילדיהן, שקועות בטרפת הרגילה של משפחה גדולה.
בנוסף, אני היחידה שנשארה לגור בירושלים בעוד כל אחיי ואחיותיי גרים מחוצה לה.
ואמא שלי, שתיהיה בריאה, עשתה ככל יכולתה בעבורי, גם כשהשנים החלו להראות את אותותיהם גם עליה.
כך יצא שלמעשה, בפועל, אין לי עזרה טכנית, פיזית, לא ליום אחד, קל וחומר לא לכמה ימים.
זה חלק מהמחירים שהמוז'יניקיות משלמות. וחלק מהמחירים של "אלו שמתחתנות מאוחר" משלמות.
לכן עד כה, האפשרות להיעזר באמא שלי שתיקח את הילדים אליה לכמה ימים לא עלתה בדעתי, בוודאי לא בשנים האחרונות כשאבא שלי יצא ונכנס מבתי חולים, נעזר במטפל לאור מצבו הסיעודי, והדבר האחרון שהיה נכון שיהיה בסביבה, אלו 4 נכדים שובבים.
אולם, אבא שלי איננו, הילדים שלי גדלו כך שהם מתלבשים ומתקלחים לבד (חוץ מהקטנה), הולכים למוסדות החינוך שלהם בכוחות עצמם, מסתדרים באוטובוסים ועצמאיים כמעט לגמרי.
מצד שני, אמא שלי התבגרה באי אלו שנים, וכבר נכנסה ל"אם בגבורות שמונים שנה", עד מאה כעשרים.
מתוך הבנה שאם אני לא אעזור לעצמי – הראשונים שייפגעו יהיו ילדיי, הרמתי טלפון לאחותי: "מה את אומרת, אולי הילדים יכולים להיות אצל אמא? הם כבר גדולים. מתקלחים לבד. את הקטנה בת ה 6 מלי (בת ה – 9) קילחה כה פעמים מרצונה ובכיף (אם אתעלם מכמויות הסבון שנשארו על הראש, אבל למה להיות קטנונית), עדיין יש קייטנות ויש שעות שהילדים אצל אבא שלהם. אולי זה לא כזה רעיון מופרך?"
חשבנו ביחד והיה נראה שהסיכוי שלי לצאת לחופשה גדול מתמיד.
בקושי כמה שעות הצלחתי להנות מהאשליה שהנה, אני אולי נוסעת, כשהרמתי שוב את הטלפון לאחותי: "אם את ואני נוסעות, למה שאמא לא תרצה להצטרף גם? גם לה מגיע חופש…"
וכמו שהוא עלה, ככה הרעיון נגנז. אין מצב שאחותי ואני ניסע ואמא שלי לא.
עברו יומיים. אמא שלי, ששותפה מלאה ליום-יום שלי ואין יום(!) שאנחנו לא מסיימות אותו בשיחת טלפון, לעיתים של 5 דקות ולעיתים של שעה, שמעה שהברזל שלי נמוך ושיש איזוהי מורכבות עם אחד הילדים שלי ששואבת ממני כל טיפת דם אפשרית, וישר הלב שלה קפץ: "את חייבת חופש. דבורי! את חייבת! פיקוח נפש".
"כן, אמא. נכון…."
עוד לא סיימתי את המשפט. "הילדים אצלי. אצלי! שמעת? לכי. קחי חברה, סעי עם הניה (אחותי הנ"ל), צאי לחופש בחו"ל, תתנתקי. תסגרי טלפון. הילדים אצלי! אני אעשה להם כיף. נקנה פיצה וגלידה, ונלך לחנות ספרים וכל אחד יבחר ספר, ויש לי יצירות. לכי. את חייבת".
"אמא… קודם כל תודה רבה מאד על הרצון שלך והלב שלך. את האמת, דיברתי עם הניה ואמרתי לה שאם אנחנו יוצאות – גם את יוצאת איתנו…"
"מה פתאום! אני תמיד שמחה לנסוע לחו"ל אבל עכשיו הכי ישמח אותי שאת תיסעי. זה יותר חשוב מהכל. גם אבא היה אומר את אותו הדבר. הוא היה אומר לך שאת חייבת לנסוע. את נוסעת. תרימי טלפון להניה ותגידי לה שתראה לאן הכי כדאי לנסוע. הילדים יהיו בסדר. הכי חשוב שתדאגי לעצמך עכשיו".
האפשרות שגנזתי קמה לתחייה.
עדכנתי מיד את אחותי.
"לאן את רוצה לנסוע? יש את אוסטריה ואת רומניה ושוויץ והאלפים בצרפת ו…" היא שאלה.
"לא איכפת לי לאן. לא איכפת לי איפה. לא איכפת לי עם איזו חברת תיירות. שולחת לך צילום של הדרכון שלי. תגידי לי כמה כסף זה עולה כי אני אצטרך לקחת הלוואה, ויום ושעה להיות בשדה התעופה, וזהו. העיקר להתנתק".
וככה, כמעט מהרגע להרגע – כתבתי ביומן ביום רביעי… "חופש בחו"ל".
ותוך שבוע וקצת מצאתי את עצמי בשדה התעופה ב – 5 בבוקר, אחרי כמה ימים שלא ישנתי בכלל, אפילו לא שעה, מנסה לג'נגל בין כל המשימות והעניינים הדחופים שנכנסו לחודש הזה שהייתי חייבת לטפל בהם מיידית.
ואריזת מזוודות לילדים ולי.
ועוד הספקתי לקבל מנת ברזל כפולה בעירוי, כדי שאולי יהיה לי טיפת כח.

יצאתי מהארץ גמורה. ישנה בהליכה.
ביומיים וחצי הראשונים באוסטריה ישנתי.
ישנתי בטיולים, באוטובוס, תוך כדי דיבור עם אחותי. ישנתי תוך כדי שאני מצלמת את היצירות שהקב"ה ברא בעולמו.
ישנתי.
לא התלהבתי מכלום. הירוק הבלתי נגמר של אירופה והנופים שרק בורא עולם יכול ליצור נגעו בי קצת, אבל קצת ולא יותר.
לא היה לי כח להרגיש משהו.
אין לי דרך לתאר באיזה מצב הייתי.
ב – 2 הלילות הראשונים התמוטטתי ב 10 בלילה וישנתי עד הבוקר בלי להניד עפעף. מחסני השינה שלי כל כך ריקים שזה כל מה שהייתי צריכה.
לישון.
ובשביל לישון, צריך להתנתק לגמרי מהמשימות, מהעבודה, מה"צריך", מהטיפול בבית, מהילדים.
אמרתי לעצמי שבשבת, כשאני בחופש, וכל מה שעלי לעשות זה כלום, (אלא אם לעשות טובה ולרדת לחדר האוכל נחשב לעשייה של משהו…), אני כנראה אצליח להתאושש.
וכך היה.
התחלתי להרגיש שאני בחופשה.
הלב שלי נפתח. התלהבתי, שמחתי, הרגשתי.
שבוע שלם נשמתי אוויר הרים אמיתי.
הטיולים היו עד שעות הערב בלבד, כך שהיה זמן גם לנשום, ולנוח, ולמרוח את הזמן בכיף בלי טיפת ייסורי מצפון.
היו עניינים שעדיין הייתי חייבת לטפל בהם ועשיתי אותם מרחוק. השתדלתי לא לתת להם להרוס לי את החופשה.
עם הילדים הייתי בקשר רציף, בחלק מהיום לא עניתי לטלפון בכלל ובחלק אחר הייתי זמינה, בהתאם למה שהתאים לי.
במהלך החופשה התברר לי שאחת מאחיותיי, שבלי עין הרע בעלת משפחה גדולה מאד ואין לה דקה של זמן, הגיעה במיוחד אל אמא שלי ושמרה על הילדים שלי באחד הערבים כדי שאמא שלי תוכל ללכת לאיזשהו אירוע משפחתי.
וגיליתי שאחת הגיסות לקחה את הילדים שלי לכמה שעות של כיף כדי שאמא שלי תוכל לנשום קצת.
ובשבת של החופשה שלי, גיסה אחרת הזמינה את אמא שלי והילדים ופינקה אותם כמו שרק היא יודעת.
ובשבת הזו, אחות שגרה קרוב לגיסתי, הזמינה את הילדים שיהיו אצלה והם נהנו מאד.
לא זוכרת מתי המשפחה שלי התגייסה ככה בשבילי.
לאף אחת מהן לא משעמם וכולן עסוקות עד מעל הראש, ובכל זאת, הן עזרו לאמא שלי כדי שאני אוכל לנוח בלב שקט.
כמה זה מחמם את הלב!

וכאן אולי החלק הכי חשוב בסיפור כולו, שאני מקווה שייתן לסבתות שבין קוראותיי כח ורצון ללמוד מאמא שלי משהו חשוב מאד:
הטיסה שלנו חזרה נקבעה ליום רביעי.
ביום שני, בשיחה היומית עם אמא שלי, היא מודיעה לי, לא שואלת, לא מציעה, אלא מודיעה שהיא אמרה לילדים שכנראה הטיול שלנו יתארך בעוד כמה ימים ונחזור ביום שישי. לדבריה, היא שאלה אותם אם זה בסדר שיישארו אצלה עוד יומיים-שלוש, והם ענו שכן. ולכן, שלא אהרוס לה את התוכנית, אלא שאמשיך את הקו הזה, כי היא רוצה שאנחת בנחת, בשקט, אתארגן בבית, אנשום עוד קצת חופש לפני שאני נוחתת לטירוף של היום-יום.
הייתי המומה מהרעיון. ועוד יותר, מזה שכאילו היא ידעה שהדבר שהכי קשה לי זה לחזור מחופשה ולנחות הישר לתובענות של החיים של והילדים.
בשבילי, אולי עבורך זה לא חשוב, אבל בשבילי, לנחות בשניה אחת אל תוך חיי המאד תובעניים, (הם תמיד היו ככה), מכניס אותי ברגל שמאל אל השיגרה, ולעומת זאת, כשיש לי מרווח של זמן בין החופשה לחיים האמיתיים, אני מתחילה אותה אחרת, ברגל ימין.
מעולם לא אמרתי את זה לאמא שלי, אבל היא, מתוך הרצון שלה להיטיב עם אחרים, ובמקרה הנוכחי, איתי, היא הבינה שלחזור מחופשה של כמעט ניתוק מוחלט לחיים שלי, כשהיא יודעת שהילדים שלי מאתגרים, שובבים ולא יתנו לי שניה אחת של שקט, יהיה לא נכון, ומיוזמתה האריכה את החופשה שלי, גם אם כבר אנחת בישראל.
וגם הודיע לי שהילדים ואני נשארים לשבת אצלה כדי שלא אצטרך להכין שבת.
בשיחה היומית שלי עם הילדים, שאלתי אותם אם זה בסדר שאגיע בשישי ולא ברביעי בערב, והם אמרו שכיף להם אצל סבתא ושאני יכולה להישאר.

אני לא יכולה לתאר מה המעשה שלה היה בשבילי.
מעבר למחשבה עלי, והרצון שאוכל לקבל מהחופשה הזו את המקסימום, למרות גילה ולמרות שעם כל זה שילדיי גדלו הם עדיין ילדים, ועדיין צריך לבשל ולנקות ולקלח ולהשכיב… היא ויתרה על חזרה לשגרה שלה – בשבילי.
הידיעה הזו נתנה לי כח, ולא היה בי שום צער על כך שאני חוזרת בחזרה, כפי שקרה לי בכל הפעמים הקודמות.
ידעתי שיהיה לי עוד קצת זמן לעצמי.

ברביעי בלילה נחתתי.
חזרתי לבית מסודר ונקי, רק אני והדג שחזר מהשכנים, ששמרו עליו והאכילו אותו בשבוע של החופשה שלי.
היה לי זמן לפרק את המזוודה.
למקם את הקשקושים המתוקים שקניתי לבית במקומם החדש.
להניח את המתנות שהבאתי לילדים ולדעת שיש לי זמן להחליט מה לתת מיד ומה להשאיר למבצעים שונים.
להחזיר כל דבר למקום.
לנשום.

בכנות, אין כמו הבית שלי.
הספה שלי.
המיטה שלי.
ואין כמו המזגן, שהכי התגעגעתי אליו.
באוסטריה אין מזגנים כמעט בכלל. לא במלון ואפילו לא בחנויות שביקרנו בהם.
אין מזגנים! (מזל שבאוטובוס שהסיע אותנו היה, רק שהנהג הדליק אותו רק כשכולם היו באוטובוס (זה החוק באוסטריה), ועד שכולם עלו עליו ארך לפעמים זמן רב).
טיילנו בחום של 36-37 מעלות, מזיעים את נפשנו, ואין דרך להתקרר.
הגשם שירד בערב והקור הקל הגיעו כמה שעות אחרי שהחדר שלנו בער מחום.
אם הייתי יודעת את זה מלכתחילה – לא הייתי נוסעת. ובדיעבד, טוב שנסעתי והכי טוב שחזרתי.
לשקט.
ביום שישי, אחרי שהמזוודה שלי כבר הייתה במקומה וקניתי כמה דברים לבית כדי שנתחיל את השבוע עם כל מה שצריך, לקחתי כמה דברים שאני צריכה לשבת בשקית ויצאתי לאמא שלי.
כמו שידעתי, מהרגע שפתחתי את דלת ביתה, לא הייתה לי דקה של שקט.
הילדים שמחו להיות אצל סבתא שלהם, ויותר שמחו להיות שם עם אמא שלהם. איתי.
הבאתי קצת מתנות כדי לשמח אותם ומשהו מהמם לאמא שלי ששמחתי שהיא אהבה.
והנה, ב"ה אני חוזרת לשיגרה עם הרבה יותר כח!

יש לי עוד תובנות מהחופשה הזו שאשתף בפוסטים הבאים, אבל ובעיקר, היה לי חשוב לכתוב את החסד שאמא שלי עשתה בשבילי.
לא כל אחת יכולה לעשות את זה. ברור לי לגמרי.
גם לא בטוח שלכל חופשת מתאים בדיוק את מה שמתאים לי.
עבורי, היום וחצי הנוספים עשו את ההבדל בין חופשה טובה לחופשה מלאה.

עכשיו, מוצ"ש, אני כותבת את השורות האלו כשכל המזוודות פורקו והן במקומן.
הילדים התלהבו מהדברים החדשים שהם גילו פתאום בבית, שהבאתי מאוסטריה. והבטחתי שמחר כל המתנות יחולקו בנחת ובסבלנות.
אמא שלי כיבסה את כל הבגדים של הילדים וגיהצה את מה שדרש גיהוץ, כך שחלק גדול מהעבודה שיש אחרי כזו חופשה – נחסך ממני.
הילדים ישנים במיטות שלהם. אחת הבנות רצה למיטה שלה וחיבקה אותה, עד כמה שאפשר לחבק מיטה, כשהיא אומרת לי עד כמה היא התגעגעה למיטה שלה.
ואני…
אני כבר יושבת על הרשימות של מה שצריך לעשות, לקנות, לסדר, לתקן, להשלים, לבדוק, לברר, לשלם, להזמין…
שזה, במילה אחת: שיגרה.

הבטחתי לעצמי, שאי"ה, אני מכריחה את עצמי מהיום והלאה להיכנס למיטה עד השעה 2 בלילה לכל המאוחר. אסור! לאף אישה (וגם לאף גבר) להגיע למצב של חוסר שינה כזה. זה מסוכן פיזית, ולא רק.
הלוואי ואצליח.
זו הסיבה שקיבלת את הפוסט הזה לפני השעה 2 בלילה 🙂

איתך, בלהרגיש מה השני צריך