מאימה לתושייה בשבריר שנייה: הזווית הטיפולית של הצלת המטוס

כמו כולם, גם אני הייתי צמודה לחדשות כדי להתעדכן במצב הנוסעים הישראלים בטיסה מדובאי לישראל.

כמו כולם, גם אני הייתי במתח, רציתי להבין מי נגד מי, מי עשה מה, ואיך, חוץ מהעובדה שיד ה' מעל הכל, אנשים כמוני וכמוכם, הצליחו לסכל אירוע טרור בסדר גודל אימתני.

אחרי שקיבלתי את התשובות החשובות, כי לא הכל ברור עד הסוף, עדיין, רציתי להבין יותר.

 

שאלתי את עצמי: מה איפשר לשלושה אנשים, נוסעים לתומם, לפעול בתושייה, באומץ, בגבורה, במצב קיצון ובמקום להתאבן באימה או לצרוח מפחד, פשוט לפעול בלי לדעת איך הם יצאו מהסיפור הזה.

וכאשת מקצוע, יש לי תשובות.

 

גילוי נאות: אני לא מכירה אישית את שלושת הגיבורים. אני ניזונה מהתקשורת כמו כולנו לגבי האירוע ואופן פעולתם. אבל אני מכירה מקרוב מאוד, גם מתוך הקליניקה, בליווי ובטיפול במאות מקרים, חלקם מקרי קצה (מסוג אחר), וגם מהמקום האישי שלי, את החיווט הפיזיולוגי שהניע אותם באותן שברירי שנייה. שוב, להערכתי ומנסיוני בלבד.

 

בוודאי יצא לכם להיתקל בחייכם באי אלו סיטואציות, לפחות באחת, בהם מישהו רץ וצעק משהו וכולם נבהלו ורצו אחריו, או מישהו שעלה לאוטובוס עם תיק שחור ונראה כמו מחבל (בתקופות של פיגועי האוטובוסים) וכולם ירדו מהאוטובוס…

אני תמיד עשיתי הפוך.

כולם ירדו מהאוטובוס? אני נשארתי, כי אף אחד לא יגרום לי לפעול מתוך פחד.

כולם מתחילים לרוץ כי מישהו צעק משהו? אני נעצרת ושואלת "מה קרה" ומחפשת אם אפשר לעזור, לפעול, לעשות משהו.

באינתיפדת הסכינים, כשרוב האנשים, בייחודי נשים, שאני מכירה, לא יצאו מפתח הבית, אני המשכתי את חיי כרגיל, בלי סכין או מערוך בתיק.

כשנהג אוטובוס ממשיך לנסוע ולא עוצר לנוסעת בתחנה – אני זו שתרעיש ותדאג שהוא יעצור, ויהי מה.

כשמישהו יעקוף ילד חסר אונים בתור בסופר – אני לעולם לא אשתוק.

כשהיו מקרים, והיו לא מעט בשנות בחרותי, שגברים הטרידו חברות שלי – הפכתי למגן האנושי שלהן. פיזית. למרות שהייתי נערה, למרות שהם היו רבים ואנחנו היינו מעטות.

וזה הגיע לשיא כשאדם עם רקע פלילי פתח חנות משקאות חריפים (וכנראה גם סמים לפי הריח) מתחת לבית שלי, והרחוב הפך בשעות הלילה הקטנות מאד לזירת מכות, דקירות סכין, שיכורים ועימותים אל תוך הלילה. כולם פחדו להתעסק איתו. השכנים סגרו חלונות, סבלו בשקט או פשוט עזבו את האזור. ואני? אני עמדתי מולו חזיתית. במאבק ממושך, מתיש, כולל שלב שבו חטפתי מאחד החברים שלו מכות פיזיות (והחזרתי! לא לדאוג. התיק נסגר במשטרה מחוסר ראיות למרות שיש לי סרטון בו רואים בוודאות את הבריון מרים עלי יד) ונלחמתי על הזכות לישון בשקט, ועל הזכות שילדיי לא יפחדו להיכנס לבנין שבו נמצא הבית שלהם! עד שהוא נאלץ לסגור את העסק ולהסתלק. וזה כבר היה בתקופה שהגרוש כבר לא גר בבית והייתי לגמרי לבד.

אישה אחת מול אדם עם עבר פלילי וחבריו – כשכל השכונה סותמת מפחד.

והיו רגעים מאד מאד מפחידים וסיטואציות שאישה לא אמורה לטפל בהם. אבל אם אין אני לי – זו תיהיה אני.

אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש להיות האדם שנשאר לעמוד, לפעול ולהילחם, בזמן שכולם מסביב קופאים, נבהלים או בורחים על נפשם.

נכון. לא הייתי במטוס שצונח כלפי מטה וצרחות של אנשים ברקע ואין בכוונתי להשוות לרגע לסיטואציה בה הם היו. יחד עם זה, היכולת לפעול בשבריר שניה במצבי קצה במקום לנוס על נפשי – מוכרת לי היטב.

אני מכירה את התחושה הזו של להיות דרוכה, זאת שלא מסוגלת לעמוד מהצד, זאת שמיד תחפש לעשות משהו. לעולם לא לברוח.

ביום-יום, מנגנון כזה יכול להיתפס כאובר-דריכות. כלוחמנות, לפעמים גם כתוקפנות, כמישהי שלא יודעת לוותר ונלחמת גם על דברים קטנים. שלא יודעת 'להחליק'. אבל ברגעי סכנה או איום – המנגנון הזה הוא בדיוק מה שמפריד בין חוסר צדק או עיוות מוסרי לבין אמת, יושר ואחריות כלפי אחרים.

או בין אסון לבין הצלת חיים.

בדיוק כמו בטיסה מדובאי.

 

אז איך יכול להיות שאנשים רגילים לגמרי מצליחים להיות האנשים הנכונים ברגע הנכון גם במחיר חייהם?

בשביל זה חשוב להבין איך אנשים מגיבים במצבי מצוקה.

כל הידע הבא הוא תימצות קצר של שיטת עבודה עמוקה מאד עם מערכת העצבים בה אני עובדת בשנים האחרונות בקליניקה עם אנשים ונשים שעברו אירועים טראומתיים מאד, לרוב עם פוסט טראומה או טראומה מורכבת, כדי לאפשר להם איכות חיים.

 

מערכת העצבים האוטונומית היא זו ששולטת בתגובות האוטומטיות ומנהלת אותנו במצבי מצוקה, אימה וסכנה. המרכז שלה ממוקם במח ההישרדותי ובעמוד השדרה.

מערכת זו היא אוטונומית לחלוטין. היא פועלת מעצמה, ללא צורך במחשבה מודעת, בהחלטה שקולה או בתכנון מקדים. היא מופעלת במהירות הבזק, הרבה לפני שהמח המודע, החושב, בכלל הספיק להבין מה קורה.

במילים אחרות, במח שלנו יש מח חושב, הקורטקס, זה שאחראי על חשיבה רציונלית, ניתוח נתונים, שפה וקבלת החלטות מורכבות. כלומר: כל החלק 'המודע' של המח, שעל פי מחקרים מנהל רק כ-5% עד 10% מכלל הפעילות והעיבוד של המח שלנו.

ויש את המח ההישרדותי (הזחלי) שאחראי אך ורק על דבר אחד – להשאיר אותנו בחיים.

ברגע שמגיעה הצפה תחושתית – צרחות, צעקות, ריח של דם, תנועה אלימה מולינו, מבט מאיים – החיישנים החושיים שולחים אות חירום ישר לאמיגדלה (תמרור האזהרה של המח). האמיגדלה לא מבזבזת זמן על שאלות, לא מבררת מה באמת קורה, לא בודקת האם מדובר בצרחה של ילד מרוגש כי הוא ראה רב גדול שהוא מאד מעריך ברחוב, או כי מישהו פוגע בו. היא עושה דבר אחד קריטי: היא שולחת אותות אזהרה למח הזחלי.

באותו הרגע קורים שני דברים: המח החושב "נכבה" כלומר, מפסיק לתפקד, כי הוא איטי מידי בשביל סכנה קיומית, והמח הזחלי לוקח פיקוד מלא.

זו נקודת המפנה.

מה שקורה באותו הרגע הוא לא פחות ממפעים:

המח ההישרדותי מפעיל מיידית את המערכת הסימפתטית – מערכת החירום של הגוף. בתוך שברירי שנייה נורים לזרם הדם המוני הורמונים, ובראשם האדרנלין והקורטיזול, שנדרשים כדי לאפשר לאדם לפעול מעבר ליכולות שלו כך שיוכל להציל את עצמו ו/או את האחרים.

הגוף עובר שינוי פיזיולוגי טוטאלי:

• הדופק ולחץ הדם מזנקים: כדי להזרים חמצן וגלוקוז במהירות שיא אל השרירים הגדולים ברגליים ובידיים, כך שיוכלו לרוץ, לנוע בחופשיות, לעשות דברים שהם לא רגילים ולא מאומנים לעשות ביום-יום.
• הנשימה משתנה: הריאות מתרחבות כדי לקלוט מקסימום חמצן, כך שאדם יוכל לפעול בקצב מהיר יותר מתמיד.
• הסטת משאבים: כלי הדם המובילים דם למערכת העיכול ולעור מתכווצים והדם מופנה כולו אל הלב, השרירים והמח.
• אין תחושת כאב: הגוף מציף את המערכת באנדורפינים שמשתקים תחושת כאב פיזי. אדם יכול לחטוף מכה קשה או פציעה ולא להרגיש אותה בכלל תוך כדי האירוע.
• מיקוד קשב: הראייה ההיקפית והשמיעה הכללית מצטמצמות. המח מסנן את כל רעשי הרקע ומתמקד רק במקור הסכנה.

ברגע שהגוף מוצף באדרנלין והמח החושב כבוי – מערכת העצבים האוטונומית מנתבת את האנרגיה באופן אוטומטי לאחד משלושת ערוצי ההישרדות הפיזיולוגיים, המוכרים בשם "שלושת האפים" Fight, Flight, Freeze:

 

לחימה Fight – אצל מיעוט קטן של אנשים, האדרנלין והדריכות הגבוהה לא מובילים לקריסה או לבריחה, אלא מתורגמים ישירות לפעולה ממוקדת מטרה. המערכת שלהם מנצלת את גל האנרגיה האדיר הזה כדי להתנפל על האיום, לנטרל אותו ולהגן על הסביבה.

בריחה Flight – המערכת מזהה שהדרך הבטוחה ביותר לשרוד היא לברוח מהסכנה. זה מה שקורה לרוב האנשים ברגעי בהלה – הדחף הפיזיולוגי הבלתי נשלט הוא לרוץ, למלט את הנפש ולהתרחק ממקור הסכנה.

קיפאון Freeze – מצב בו מערכת העצבים מזהה שאי אפשר לברוח ואין איך להילחם ופשוט "מורידה את השלטר". השרירים ננעלים או נרפים, הדופק צונח והאדם קופא במקום. זו לא בחירה מודעת ולא "פחדנות" – זו הגנה פיזיולוגית אוטומטית מול מוצפות קשה.

אנשים שפועלים ב Fight ברגעי קיצון לא "מקבלים החלטה מודעת להיות גיבורים" ברגע אחד של מחשבה שקולה, אלא, מערכת העצבים שלהם מחווטת כך מראש וזה מנגנון ההישרדות שהם פיתחו לאורך שנים, לעתים מתוך היסטוריית חיים שדרשה מהם להיות דרוכים, להגן על עצמם או להיות האחראים בסביבתם.

אלו שפועלים בשברירי שניה בזמן שאחרים בורחים או קופאים, מנוהלים על ידי מנגנון ההישרדות "לחימה".

אנשים אלו הם בעלי עוררות יתר, כלומר: רמת הרגישות של מערכת העצבים שלהם גבוהה מאד, מה שביום יום גורם להם להיות בדריכות גבוהה גם כשהחיים רגועים וזורמים והם מתקשים להרפות, אבל ברגעי סכנה הם פועלים מיד ובשוויון נפש באופן אוטומטי.

אנשים שמגיבים ב Fight במצבי קיצון הם לא תמיד אלה ש"רבים על כל שטות" ביום-יום. פעמים רבות אלו אנשים שמערכת העצבים שלהם מאומנת לתפקד תחת הצפה (למשל, עקב חוויות עבר או תפקידים מבצעיים), ולכן כשהדופק עולה והאדרנלין מוצף – המח שלהם עובר ישר לפעולה ממוקדת מטרה במקום לקריסה.

אותה הדריכות בדיוק, שבשגרה יכולה להיות מעייפת, לגרום להם להתעקש, להילחם על דברים קטנים ולא להרפות, היא בדיוק אותה הדריכות שבמצב חירום שומרת על המח מתפקד, מונעת בריחה או קיפאון ומאפשרת לקפוץ לתוך האש ולהציל חיים.

 

חשוב לזכור:

לכל מנגנון הישרדותי יש את המחיר שלו ואת הרווח שלו. אין כאן "נכון" או "לא נכון", או טוב או רע. יש כאן מערכת עצבים שמנסה לשמור עלינו חיים. אלא שלפעמים, דווקא התכונות שקשה לנו להכיל ביום-יום – הן אלו שמחזיקות את העולם ברגעי קיצון.

כל אחד פועל ממנגנון הישרדות אחר בהתאם לנסיבות חייו, לאתגרים שעבר, להיסטוריה האישית, לחינוך ולתרבות עליהם הוא גדל.

כל אחד יכול ללמוד לפעול אחרת במצבי קצה, אבל זה כבר בעזרת טיפול עמוק דרך מערכת העצבים, וזה כבר לפוסט אחר.

 

במהלך חג שמחת תורה התארחו אצלינו אורחים אהובים. אחד מהם מתנדב בארגון הצלה המון שנים ונכח במאות מקרים נוראיים. כשהבאתי את הזווית הטיפולית לנס השבוע – הוא מיד התחבר ואמר שכך הוא חי, בדריכות תמידית, וכשקורה משהו – הוא מזנק בשבריר שניה. רק בדיעבד ואחרי שנים, עוד לפני ה 7.10, התבררה ההשפעה של ההתנדבות בארגוני ההצלה, כמו של חיילים, שוטרים, אנשים שנמצאים בתפקידים מבצעיים, שחיים בדריכות גבוהה.

ואיתם יש מאות אלפי אנשים שחיים כך בעקבות היסטוריית חיים.

 

סיפור חיי, אותו אני מספרת לא מעט, יצר אצלי מצב קבוע של דריכות גבוהה.

מאז שאני ילדה קטנה נאלצתי להגן על עצמי מפני אחרים בעקבות התעללות מתמשכת על עצם היותי ילדה, נערה, בחורה – שמנה מאד, עד לשיא של 151 ק"ג ו 200 גרם. דבר שגרם לי ליצור שכבות הגנה והתנגדות לאנשים קרובים וללא מעט אתגרים.

לאורך השנים אני מספרת על כך שהייתי במשך 2.5 עשורים תוקפנית מאד. זו לא תכונה אישיותית. זו תגובה הישרדותית שהוטמעה מידי הרבה שנים.

מאז שהבנתי את זה, אני עובדת על היכולת לשחרר את הדריכות. לפעמים אני מצליחה יותר ולפעמים פחות.

אבל אני אדם אחר בכל מובן שהוא. השתניתי מקצה לקצה, מקווה שרק בדברים שטוענים שיפור.

יחד עם זה, במצבי קצה אני בהחלט ממשיכה לפעול מתוך מנגנון ההישרדות של לחימה, אבל הפעם ממקום של מודעות ובחירה, כי לא בכל דבר אני נלחמת היום ולמדתי לשחרר לא מעט, ובכל זאת, הרבה פעמים, מול אתגרים מסוימים – אני נלחמת עד הסוף ואני ממש לא רוצה לשנות את זה. זה הציל אותי לא מעט בחיי, ולא הכל אני יכולה לספר, והאמונה שיש על מי לסמוך, וזו אני, (מלבד הקב"ה, כמובן) היא חלק מהותי מהיכולת שלי להתמודד עם אתגרי חיי.

 

זו הסיבה שגם בזמן המלחמה עם אירן, או בקורונה, הייתי הכי שלווה ורגועה, כי זה מה שקורה לאנשים שמנגנון ההישרדות שלהם הוא "לחימה" – כשכולם נכנסים להיסטריה ומצוקה – הם הופכים להיות העוגן הכי יציב באפס מאמץ. זה פשוט טבעי להם.

לי.

 

במהלך השנים בקליניקה פגשתי מאות מקרים של אנשים שעברו התעללות כזו או אחרת, בתוך הבית או מחוצה לו. אלימות לסוגיה השונים, מערכות יחסים רעילות, נשים שנאלצו לראות את אחד ההורה מכה את אחד האחים שוב ושוב בגלל שסטה מהדרך ולא יכלו לעשות דבר, או כשאחד ההורים היה אלים כלפי ההורה השני. עונשי שתיקה, מצבי הישרדות כמו אדם שאימו השאירה אותו מחוץ לבית לילות שלמים בגלל שלא עמד בדרישות שלה, ילדים שנכלאו בחדר לשעות ארוכות כי הם עשו משהו 'אסור' כזה או אחר, מניפולציות רגשיות, ילדים ואנשים שעברו השפלות מתמשכות בגלל מוצאם, גופם, בחירותיהם ועוד.

אף טיפול שעובד עם השכל לא יוכל לסייע להם להשיג איכות חיים כי העבודה חייבת להיעשות מהשורש, מתוך מנגנוני ההישרדות. השינוי חייב לקרות רק משם.

מטרת הטיפול היא לעזור לאדם לשנות את מנגנון ההישרדות שלו למנגנון יעיל יותר ולאפשר לו לנהל את עצמו טוב יותר בסיטואציות בהן הוא מרגיש מנוהל וחסר שליטה או חסר אונים.

בפשטות: לאפשר לו בחירה במצבים בהם הוא כרגע לא מצליח לבחור ולנהל.

 

אם עד היום היו לך תובנות נפלאות אבל לא הצלחת ליישם אותן, זה לא כי את חלשה, טיפשה, לא רצינית, "לא רוצה מספיק", "מתרצת תירוצים".

זה אומר שהמח המודע עובד נהדר אבל הוא לא זה שמשפיע בזמן אמת. ומה שמשפיע – מערכת העצבים – ממשיך להתנהל במצב סכנה גם כשאת כבר לא בסכנה.

 

האמת היא, שרציתי לכתוב על הנושא הזה מזמן ובכל פעם היה משהו חשוב אחר, אבל הסיפור על גבורת הישראלים שהצילו כ 180 נוסעים הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.

ואת הפוסט שרציתי לכתוב על סוכות אכתוב מתישהו, מקווה שעוד לפני חנוכה 🙂

 

מאחלת לכולנו שיגרה טובה ורגועה, שקט בלב ובראש, ושמחה פשוטה.

וכמובן, חורף בריא מכל הבחינות.

 

איתך, גם במצבי קצה