מה השפה הלא מודעת שלך?

היא כבר חיתנה את כל ילדיה. אפילו חלק מנכדיה. אישה שעברה דבר או שניים או שלושה, מהדור של פעם.

הסיבה שגרמה לה להגיע אלי הייתה גילוי של מחלה כרונית לא פשוטה.

הגילוי השפיע עליה מאד והיא ביקשה כלים להצליח להכיל את העובדה הזו. לגבי ה"איך" להתגבר עליה – דווקא עם זה היא מסתדרת בלעדיי. פשוט כי היא אישה שמסתדרת עם מה שיש, ומצליחה.

תוך כדי העבודה היא התאלמנה, הטיפול התארך, הפעם כדי להתמודד עם האובדן.

למרות המחלה ולמרות העובדה שהפכה לאלמנה היא אישה מתפקדת מעל ומעבר לקיים. מחזיקה בית בצורה מדהימה, מארחת נכדים נשואים על טפיהם ועולליהם, מכירה את כל הנכדים והנינים בשמותיהם, מבקרת אותם, מכינה להם את המרק "שלה" ואת הקציצות "שלה" ואת הדגים "שלה", עומדת בלילות ואופה את העוגת גבינה "שלה" והעוגת כושי "שלה".

נו, הבנת. חלום של כל ילד שכבר בעצמו הורה לילדים נשואים לאמא כזו.

 

בשבוע האחרון היא הגיעה כועסת.

כל השמות, כמובן, בדויים לחלוטין.

נמאס לה שיהודית שלה כל היום מדברת על אוכל.

"יהודית נסעה עם המשפחה שלה לבית מלון בשבת האחרונה. הם אחרי תקופה קשה שאחת הבנות עברה ניתוח רציני שהשפיע על כל הבית והם יצאו קצת לנשום אוויר, שזה מצוין, אבל ביום שישי, כשהיא התקשרה להגיד שבת שלום ושאלתי איך במלון, היא ישר אמרה שהאוכל 'לא משהו'. מה? כל היום הראש שלה באוכל! אין עוד דברים בעולם חוץ מאוכל? וזה לא רק כשהיא במלון. היא הולכת לאירוע ואני שואלת "איך היה". היא לא תגיד כלום על האווירה, על הכלה, על המשפחה. היא תדבר על האוכל. מה? בשביל זה הולכים לחתונה? אין לך רבע עוף בבית?"

הלקוחה שלי השתוללה מעצבים. הטונים שלה עלו, הפנים שלה האדימו, הידיים הונפו באוויר.

"וזו לא רק היא. גם רחלי, אישה משכילה, עובדת בתפקיד חשוב. מאות עובדות תחתיה. תשאלי אותה משהו, היא תמיד תענה באוכל. בשבת היא התארחה אצלי עם בעלה. במוצאי שבת היא נסעה. תנחשי לאן הם יצאו לפני שהם נסעו לבית שלהם? למסעדה.

למסעדה!

במוצאי שבת!

מי יוצא למסעדה במוצאי שבת???

מה, לא אכלתם כל השבת?

את יודעת מה הכנתי להם?

מה לא!!!

כל המקרר שלי מלא בגעפילטע וכבד קצוץ וגאלער וסלטים.

למה לצאת למסעדה?

יש לך מלא אוכל, אם את בכלל רעבה.

איזה פרעס זה!"

היא דיברה ודיברה. תחושת הבוז העמוקה שלה הייתה גלויה על השולחן.

 

אני מכירה אותה תקופה ארוכה.

כל שבוע מחדש היא מדברת קודם כל, וגם אחרי הכל, על… אוכל.

מה היא הכינה ולמי.

מספרת על הנכד ההוא שבא עם אשתו והיא הכינה להם שניצלים, ואין כמו השניצלים שלה בעולם. היא משרה אותם יומיים ביין כדי שיהיו רכים ואחר כך מטגנת ואז משהה אותם במחבת סגורה כדי שיהיו קריספיים.

אין מישהו שמוכן לוותר על השניצלים שלה!

בחמישי בלילה היא עמדה על הרגליים והכינה ממולאים, ואיך החתן שלה, שכבר בן 60 בעצמו, לא מפסיק לברך את הידיים שלה שמוציאים כאלו ממולאים. הוא התקשר להגיד לה שהטעם של הממולאים בפה שלו כל השבוע.

ובחתונה שהיא הייתה השבוע… הדגים לא היו משהו, אבל העוף היה בסדר והיא לא אכלה כלום כל היום אז היא אכלה את העוף ואת האורז.

לפני שבוע היא נסעה לבקר נכדה שילדה את הנין ה… במספר, והיא הביאה לה, נו, לא צריך לנחש, עוגת גבינה! היא הכינה אותה ב 2 בלילה, כמובן. העוגת גבינה שלה זה משהו.

וכשרותי מגיעה אליה כל יום שלישי, כדי לשבת איתה קצת ולקשקש, היא קבוע מכינה לה את החביתה המיוחדת עם הבצל הירוק, וסלט ירקות בלי בצל כי רותי לא אוהבת בצל רגיל. אין על הסלט ירקות שלה. כולם מתעלפים ממנו".

היא בעצמה כמעט ולא אוכלת. "מספיק לי כוס תה עם פריכיות, או קצת אורז, או קוטג' עם מלפפון. לפעמים גם עם פריכיות או מציות".

אוכל. אוכל. אוכל. אוכל.

הערך העצמי שלה יושב על אוכל.

הדאגה, האהבה, האיכפתיות, המסירות לאחרים, באה לידי ביטוי ב… אוכל.

רוב היום שלה היא עסוקה בלהכין אוכל, בלחשוב על איזה אוכל להכין ולמי, בלשמוע מה אומרים על האוכל שלה, בלתכנן את האוכל שהיא תכין. בלנקות אחרי מה שהכינה.

 

הקשבתי לדבריה ובסוף אמרתי:

"אני שומעת שהיית רוצה שיהודית תספר לך על דברים אחרים או נוספים שיש במלון ועל החוויה שלה, ולא רק על האוכל או לא כדבר ראשון"

"נכון!" היא אמרה ושוב חזרה להגיד כמה האוכל מעסיק את הילדה שלה, ולא רק אותה.

"תגידי, כמה הנושא של האוכל מעסיק אותך?" שאלתי.

"אותי? אוכל?" פניה הביעו זלזול וגועל. "אני בקושי אוכלת. אוכל לא מעסיק אותי בכלל!!!".

האמת, שלפי הטון שלה כמעט והאמנתי לה. אבל אני מכירה אותה איזה שעה או שעתיים. או יותר.

"נכון, את לא אוכלת. זה לא אומר שאוכל לא מעסיק אותך" אמרתי. "ממה שאני שומעת ממך – את עושה הכל שיהיה לך מלאי של אוכל בבית, לא סתם אוכל אלא כזה שטרחת ועמלת עליו והשרית וקצצת והקפאת וטיגנת. הכי חשוב לך שמי שבא, דבר ראשון ישב לאכול, והכי הכי מחמיא לך זה כשאומרים שהאוכל שלך טעים".

"כן, נכון. אנשים רעבים. אני אמא. ברור שאני צריכה לדאוג שיהיה להם אוכל".

אני שותקת. מבינה שהיא עוד לא מבינה.

כשאני שותקת, הלקוחות שלי כבר יודעות שיש סיבה. שמשהו במה שנאמר לפני שניה הוא לא כפשוטו.

היא הסתכלה עלי.

אחרי שתיקה ארוכה שאלתי: "האם יהיה נכון להגיד שהדרך שלך להביע אהבה ומסירות ואיכפתיות ואחריות וחום ומשפחתיות היא כשאת מאכילה את היקרים לך?"

היא התחילה להגיד משהו והשתתקה.

שתקתי גם אני.

"מה? כלומר… אם אני מכינה לרותי את המרק ירקות שלי זה כי אני רוצה שהיא תאכל אוכל בריא. היא תמיד אוכלת רק שטויות. קונה בורקסים ואוכלת גלידות. זה לא אוכל! אישה צריכה אוכל אמיתי שייתן לה כח, אז כשהיא באה אלי אני עומדת שעות כדי להכין את המרק ירקות שלי. ככה אני יודעת שהיא אכלה משהו נורמלי לפחות פעם בשבוע"

"נכון. ואת מכינה לה מרק ירקות מושקע כי את דואגת לבריאות שלה"

"ברור"

"כי את אוהבת אותה"

"ברור"

"כי איכפת לך ממנה"

"ברור"

"ואפילו שהיא כבר בת 50 את 'מאכילה' אותה"

"בר… כלומר, כן, כשהיא באה אלי"

"לא רק כשהיא באה אליך. את גם שולחת איתה קופסה של מרק ירקות הביתה, שיהיה לה להמשך השבוע"

"נכון"

"אז האם יהיה נכון להגיד שהדרך שלך להביע אהבה ומסירות ואיכפתיות ואחריות וחום ומשפחתיות היא כשאת מאכילה את היקרים לך?"

שתיקה.

העיניים שלה נעו ימינה ושמאלה, סימן לזה שפתאום משהו לא ברור והיא מחפשת תשובה, מחפשת בהירות.

אחרי זמן שנראה כמו נצח היא שאלה "אז מה את רוצה להגיד בעצם?"

אבל הטון… הוא היה אחר. לא נחרץ. לא גבוה. טון חושב.

"נשמע שהילדים שלך גדלו לאמא שכל היום עסוקה סביב הנושא של אוכל: חיה אוכל, מדברת אוכל, אוהבת דרך אוכל, מתנהלת ומנוהלת על ידי אוכל. נראה שהדבר הכי מהותי שהם ספגו בבית זה… אוכל: טעים, לא טעים, טוב, לא טוב, מושקע, לא מושקע… לא משנה מה. את והם מדברים בשפה של אוכל".

השתיקה הייתה סמיכה.

אם אפשר היה להרגיש מחשבות, יכולתי ממש למשש את המחשבות שעברו לה בראש באותו הרגע.

היא נשענה על הכסא בכבדות. בדרך כלל היא לא נשענת על המשענת אלא יושבת על קצה הכסא ומדברת בלהט.

ופתאום… פתאום הגוף שלה צנח.

חייכתי אליה. הרגשתי שפתאום נופל עליה הר. הר גדול וכבד. הר שהיא מעולם לא ראתה ולא ידעה כמה הוא כבד.

"את דור שני לשואה. בוגרת של דור הצנע. סיפרת לי שפעם, כשהיית ילדה, לא היה לכם כמעט אוכל בבית, שאמא שלך מרחה מרגרינה על הלחם, שחלקתם תפוח אחד לכל הילדים.

איפשהו אי שם הבטחת לעצמך שאת תדאגי שיהיה אוכל לילדים שלך ואת עומדת בהבטחה שלך. הילדים שלך שבעים מאז שנולדו. את ממשיכה להאכיל אותם גם כשהם בני 40, 50 ו 60, אותם ואת ילדיהם וילדי ילדיהם. זה בסדר. זה נפלא. בוודאי יש לכולם זכרונות טעימים ממך. את רואה שהם אוהבים לבוא והבית שלך הומה בילדים ונכדים שמחכים להגיע לסבתא. זו זכות גדולה. יחד עם זה, יש בך הרבה בוז ואפילו גועל כלפי חלק מהילדים שלך שנהנים מאוכל שהוא לא שלך, שהולכים למסעדות, שמדברים על אוכל, שאוכל חשוב להם כל כך. נראה שהם מדברים את השפה שהם למדו בבית: שפת האוכל. זו הדרך שהם למדו לבטא רגשות, לחוות חוויות, לחיות את החיים ולדבר איתך".

היא בקושי נשמה.

לרגע תהיתי אם עשיתי נכון. היא כבר לא צעירה. זה לא הזמן "לחנך" אותה, מצד שני, לא חינכתי אלא שיקפתי מציאות שהיא סובלת ממנה עשרות שנים. ובסוף, זה התפקיד שלי, להגיד את האמת כדי שאפשר יהיה לבחור מחדש.

היא שתתה מכוס המים שאני תמיד דואגת שיהיה על השולחן בקליניקה.

"אף פעם לא חשבתי על זה" היא אמרה בשקט, בניגוד מוחלט לטון החזק שלה. היא הייתה נראית פתאום עייפה מאד.

לא אמרתי מילה. לא תמיד צריך להגיד משהו. לפעמים אנחנו צריכים זמן לעבד רגע מידע חדש.

"אני חושבת שיש משהו במה שאת אומרת" היא המשיכה.

"לא חשבתי על זה. באמת. אבל זה נשמע נכון" המשיכה לעבד את מה שהיא מבינה בקול.

מי שמכיר אותה יודע שבשבילה להסכים להגיד שיש מצב שהיא טועה במשהו, שאולי היא מתנהלת לא נכון, זה מינימום לשבור קיר בטון.

ההר שהיה לה על הכתפיים כל החיים, פתאום… היה נראה שהוא מונח לצידה. שהיא יכולה לבחור אם לשאת אותו בחזרה על הכתפיים או להניח לו.

שהיא בכלל יכולה לראות אותו.

 

הזמן שלנו נגמר.

היא קמה מהכסא, הניחה את התשלום כדרכה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה "תודה".

משהו ב"תודה" שלה הפעם היה אחר.

או שאולי אני מדמיינת.

 

 

הרבה פעמים אנחנו "מחנכים" באופן לא מודע את ילדנו לדברים מסוימים, ובאופן מסוים גם בזים לאותם הדברים.

ואם לא בזים, אז מזלזלים, לא מעריכים, לא אוהבים, אולי מתנגדים.

נניח, הורה שמעודד חשיבה יצירתית ואינדיבידואלית, וכשהילד שלו מתבגר ומחליט להפעיל את היכולת הזו בישיבה, בבית הספר או אפילו בבית, ההורה כועס עליו. אבל היי, אתה חינכת אותו לזה!!!

 

בכל בית יש שפה. שפה לא מודעת אבל מאד מאד נוכחת.

דרך השפה הזו הילדים לומדים מה חשוב לך, ההורה, באמת.

זה לא נאמר במילים בדרך כלל, אבל זה חי ונושם בין הקירות.

אם הם לא יעשו עבודה עם עצמם, הם ימשכו את השפה הלאה לילדים שלהם.

יש לך הזדמנות לחפש את השפה שלך, של הבית ממנו באת וזה שאת מנהלת, לזהות ולבחור מחדש, אם מה שקיים כרגע לא מתאים לך.

או להתגאות בשפה שהשרשת, אם זו השפה שאת מעריכה ורוצה בה.

 

המודעות מאפשרת בחירה. בחירה בקיים או בחירה מחדש.

הכי חשוב זה להיות בבחירה ולא שמשהו לא מודע ינהל אותך.

תבחרי נכון.

 

איתך, בשפת השינוי