עוד רגע חוגגת

בעוד מס' ימים אני זוכה לחגוג לבני סיום מסכת ומעין "בר מצווה".

למה, מעין? כי זה לא התאריך של יום ההולדת, אלא ימים ספורים קודם לכן.

ביום בו ימלאו לו 13, אבא שלו יחגוג לו בר מצווה בנפרד.

אני זוכרת שישבתי עם אחת הנשים שליוו אותי בתהליך הגירושין והתהפכתי בין ההחלטה להתגרש או לא. רגע החלטתי שכן, כי היה ברור שזה חייב להיעשות, וברגע שני לא יכולתי לחשוב על המחירים שיהיו.

ככה התנדנדתי ללא יום ולילה.

איך תראה שבת בלי אבא שנכנס מבית הכנסת ויושב בראש השולחן ושר זמירות ונותן את הטון של שבת?

איך ייראו החגים: הדלקת נרות חנוכה, שריפת חמץ וליל הסדר…? כל חג והסימנים והמנהגים וההלכות המיוחדים לו.

ושאלתי גם: איך אחגוג לבן שלי בר מצווה כשאנחנו גרושים? מה זה יעשה לילד שלי?

ובכל פעם שעלתה שאלה כזו, הייתי מתפרקת לחתיכות ובוכה את נשמתי. לא. אני לא אעשה את זה לילדים שלי. לילד שלי.

ואז קרה עוד משהו בבית והכל צועק "קומי כבר! מה עוד את צריכה כדי להבין שאסור לילדים שלך להמשיך את חייהם בנתונים הקיימים?" ואמרתי שזהו, אני פותחת תיק ברבנות.

וחוזר חלילה.

השלב הזה של הדמדומים, הוא הכי קשה. אחר כך, אחרי פתיחת התיק, הכל נהיה ברור יותר, גם אם לא קל יותר.

והנה, עברתי את השבתות בלי אבא. הילדים בעצמם אומרים שכיף להם (לא שכיף להם בלי אבא שלהם. חס וחלילה! אלא שהאווירה בבית טובה ושולחן השבת שמח ומשפחתי למרות הכל). אני למדתי לשיר זמירות של שבת (בבית בו גדלתי אבא שלי מעולם לא שר ואני כבר נולדתי לבית שיש בו חתנים ואסור לבנות לשיר, ואני הייתי עסוקה בלהגיש, להדיח, להוריד מהשולחן. בקיצור, מעולם לא פתחתי את זמירות השבת) והבן שלי מתקן אותי כל פעם כשאני נופלת בעוד זיוף.

יש חוויה רגילה לגמרי של שולחן שבת, כולל סיפורי פרשת שבוע.

עברתי גם את כל החגים. כבר שנה מאז הגט, וחוויתי את כל מה שפחדתי ממנו וראיתי שבמציאות הכל יותר פשוט ממה שחשבתי.

ועכשיו… עכשיו אני עומדת לפני בר המצווה.

לא רציתי לעשות בר מצווה נפרדת. בשום צורה ואופן לא.

אני חושבת שזה לא נכון עבור הילד עצמו, (סליחה, לא ילד, אלא בחור), ולא עבור הילדים האחרים שידאגו מהשמחות שלהם בעתיד, במיוחד כשלאורך כל הדרך אמרתי להם שבכל מה שקשור אליהם, אבא ואני תמיד נהיה שם בשבילם.

אני גם חושבת שמותר וצריך להצליח להגיד מזל טוב לצד השני, גם אם מאד כועסים. לא חייבים להתחבק ולרקוד ביחד, כי יש מטענים ויש כאב גדול, אבל לפחות להתגייס ביחד בשביל הילדים. לא בשביל ההורים.

יותר מזה, ברור לי שכיוון שכולנו מאותה קהילה ודרכינו ייפגשו בעתיד שוב ושוב, לא רק בשמחות של הילדים שלי שהם גם נכדים ואחיינים ובני דודים של הצד השני, אלא גם בשמחות אחרות, שהרי בסוף, בחסידות שלנו כולם מתחתנים עם כולם וכל אחד הוא בן דוד של מישהו או אחיין של מישהו, ולכן עוד יותר חשוב שנהיה מסוגלים לראות אחד את השני, להגיד "שלום" או "מזל טוב" ולהמשיך הלאה.

אז אני חושבת.

אגב, כך גם נהגתי אחרי גירושיי הראשונים. נפרדתי מכל המשפחה בחיבוק, הם לא אשמים שאח/אחיין/דוד שלהם ואני לא ממש מתאימים. וכך גם מהצד השני. בבגרות, בכבוד.

אין לאף אחד מאיתנו שום בעיה להיפגש באירוע או סתם ברחוב, ולהגיד שלום, ואולי גם יותר מזה.

וגם כשהיינו בבית הדין, אנשים התקשו להאמין שבאנו להתגרש ולא להתחתן.

כאמור, כך אני חושבת. לא כולם חושבים כמוני. במקרה המאד ספציפי הזה, חבל שכך.

ומי שמשלם את המחיר, זה הבן שלי.

אני אמשך להתפלל שיום יבוא וזה יתאפשר בשביל הילדים שלי, שכמהים להרגיש נורמלים לפחות באירוע.

אני כותבת את כל זה למרות שבמקרה שלי הדברים נעשים אחרת, שלא מרצוני, כדי שאם יש מישהו או מישהי שקוראים את הפוסט הזה, ונמצאים בסיטואציה דומה, אולי הם יצליחו להתגבר על הכבוד שלהם, על הכעס, הטינה, אולי גם שנאה, בשביל הילד שלהם, ולכמה שעות יתנו לילדים שלהם להרגיש ביטחון בעולם הזה ובעובדה שההורים שלהם באמת באמת יתגייסו בשבילם ביחד (כולם יודעים להגיד את זה. מעטים גם מיישמים את זה).

אני חושבת שהורים שחושבים על טובת ילדיהם באמת מתגייסים ועושים את השמחות ביחד, לא משנה מה הם חושבים או מרגישים כלפי בן/בת הזוג השני.

כי בסוף, מי שישלמו את המחיר הכי כבד, הם הילדים.

חבל.

השורה התחתונה היא, שיש לבן שלי 2 בר מצוות.

יש הרבה דיבור סביב זה בבית, והרבה שמחה, והם מעורים בכל מיני פרטים, כולל מה יוגש בשמחה, כי חשוב לי שהם ירגישו "חלק".

ובבית שלנו, בסך הכל ההכנות לבר המצווה ממש נורמליות.

הכי נורמליות שיש.

למשל, שהאירוע עוד פחות משבוע ואין כל מיני דברים סגורים, כמו… כמו משהו פעוט ושולי שנקרא קייטרינג.

למה?

שאלה טובה. גם הגיונית, בסך הכל.

התשובה לא רלוונטית כרגע.

בכולופן, אני לא דואגת. יהיה הכל, בעז"ה, בעזרתן של חברה שלי ואחיינית יקרה, שהתגייסו לדחוף את מה שצריך לדחוף ("נו, דבורי! תתקשרי כבר להזמין את… את רוצה שאני אתקשר?")

מה עוד נורמלי אצלינו בהכנות לבר המצווה?

שלאה עשתה היום טלפונים לכמעט כל חברות כיתתה והזמינה אותן לבר המצווה שאבא שלה עושה, כי אני לא התלהבתי להזמין ילדות בנות 11 שהן חברות של אחות של חתן הבר מצווה. זה לא משהו שמקובל אצלינו.

אלו שאמרו שהן לא יכולות ביום הספציפי הזה, אז היא הזמינה לבר מצווה שאמא עושה.

כמו שאמרתי, נורמלי ממש.

אני רק מזכירה לעצמי שכשהכנתי את הילדים לגירושין (תקופה של כמה חודשים ארוכים מאד) הגדולים, בני 10 ו – 12 אז, נשבעו שברגע שמישהו אחד מהכיתה שלהם יידע שאנחנו גרושים – הם לא באים יותר לחיידר/בי"ס לעולמי עולמים.

וכששמתי על דלת הבית שלט נוסף, מלבד שם המשפחה של אבא שלהם, גם את שם הנעורים שחזרתי אליו, הם אמרו שהם לא יזמינו אף חבר/ה הביתה.

ועכשיו, (והאמת שכבר לפני הרבה מאד זמן), לאה מספרת לכל העולם שההורים שלה התגרשו, וטובי הצליח לשתף כמה חברים מיוזמתו.

ואיזה מזל שלא נבהלתי אז, והייתי ברורה ונחושה במהלך שחייב להיעשות יחד עם רגישות, הכלה, הבנה והכנה נכונה לתהליך המורכב והלא פשוט הזה, עבור הילדים, שבוודאי היו רוצים בית שלם ושמח עם אבא ואמא.

וכשהילדים מרגישים את הביטחון של ההורה, הם מצליחים להתמודד טוב יותר.

אה, ושכחתי.

מלי (בת 8.5) הודיעה שגם היא מתכוונת להזמין חברות לבר מצווה. "אמא, אני אזמין כמה חברות לבר מצווה שלך וכמה חברות לבר מצווה של אבא".

בטח. בכיף.

מזל שיש רק 2 בר מצוות ולא יותר.

איתך,