טיפים חשובים לקראת חג הפורים

שנה שעברה כתבתי אחר פורים פוסט חשוב עם טיפים לשנה הבאה.
חוזרת ומביאה את הפוסט ההוא בשינויים רלוונטיים. הפעם אני נזכרת לפני פורים. מחיאות כפיים סוערות לי.

מסתבר, שהדברים שכתבתי בשנים האחרונות בערב פורים, על כך שיום הפורים הוא יום מורכב עבורי, ולא רק עבורי, מכל כך הרבה סיבות, נגעו בעוד המון נשים שמרגישות כך.
והרי מי לא שמח לו בפורים?
אין דבר כזה.
זה היום הכי שמח בשנה!
אה, זה לא.
לכן נתחיל בזה שזה בסדר לא לאהוב את פורים.
זה יום שעבור (אנשים וטף ו)נשים מסוימות הוא שמח וחגיגי ומהנה, ועבור אחרות הוא חג קשה, מורכב וכואב.
למה?
יש הרבה סיבות.
אני, אישית, סוחבת אירועים קשים מאד שקרו בילדותי דווקא בפורים, רובם ככולם על רקע חברתי, כאשר אף אחת, חוץ מ – 3 שכנות בבנין, לא הביאו לי משלוח מנות, וגם הן, כי אני הבאתי והן היו חייבות להחזיר, כמקובל.
היום אני לא שונאת את החג, כמו פעם. וגם לא בוכה בו כל היום ולא בכלל.
אבל לא אוהבת אותו, וממש מחכה להיות אחריו.
כל השנים אמרו מי שאמרו ש"אסור להגיד שאת שונאת את פורים".
ובכן, מותר.
ואם זה מה שאת מרגישה – זכותך.
וכיוון שמדובר רק ביום אחד בשנה – לא נורא. מותר לך להתמודד איתו ככה, כמו שאת.
או, אם זה חשוב לך מאד, לפנות לעזרה ולטפל במה שהפך אותו לקשה עבורך.
אבל כאמור, את לא חריגה אם את לא שמחה בפורים.
בכל אופן, חיבוק לכל אלו שכתבו לי בעבר על הפורים שלהן ואלו שלא כתבו אבל מרגישות ככה, שהוא היום הכי לא שמח בשנה שלהן.
מאחלת לכן ולי, שנזכה שהיום הזה יהיה שמח לנו, מתישהו.
או כמו שכתבה לי עוקבת אחת, סליחה שאני לא זוכרת מי:
יש מי שמברכים אותו שהשמחה של פורים תשרה עליו כל השנה ויש מי שאמורים לברך אותו ששמחת כל השנה תשרה עליו בפורים.
וכל אחת ומה שהיא צריכה.
ובאופן אישי, מאחלת לך שתשמחי תמיד.

מה אפשר ללמוד ממשלוח מנות?
סיפור אמיתי משנה שעברה:
סביבות 7 בערב ביום הפורים. כמעט שפורים מאחורינו.
יעל מתקשרת.
יעל, שם בדוי, הייתה חברת-גינה-של-שבת-אחה"צ (שאני יודעת שגם קוראת את הפוסט הזה עכשיו).
מה זה אומר?
שבזכות המפגשים הקבועים שלנו בספסל בגינה המרכזית של השכונה מידי שבת בשבתות הקיץ הבלתי נגמרות, נוצר קשר מעניין. רובו מתקיים על הספסל בשבת, וחלקים ממנו זולגים מידי פעם לסתם יום של חול.
בשנה שעברה היא שלחה לי משלוח מנות מפתיע ששימח אותי ממש. אני זוכרת ממנו שני דברים חשובים:
הראשון, שלא ציפיתי שהיא תשלח. בכל זאת, אנחנו באותה שכונה אבל כל אחת מהקצה השני שלה וגם אין לנו קשר מספיק קרוב בשביל לזכור לשלוח משלוח מנות, כך לדעתי.
ושנית, הייתה בו עוגת גבינה טעימה במיוחד, ואותי אפשר לקנות בעוגה כזאת בקלות (רמז עב כרס…).
משום כך, השנה הכנסתי אותה ברשימת משלוחי המנות ובתחילת היום הלכו בנותיי לסיבוב הרגיל, אך הפעם הרחיקו עד אליה והביאו משלוח מנות ממני.
עניתי ליעל.
"תגידי, איפה את גרה?" היא מיד שאלה.
"למה?"
"נכון שבבנין שלך יש דלת אפורה בקומה הראשונה?"
"לא"
"מה לא? עכשיו הקטנה שלי דפקה והכניסה משלוח מנות. זה לא אתם?"
"קודם כל, תודה רבה! זה לא הבית שלי"
"אז זהו, משהו היה לי מוזר. אז רגע, באיזה בנין את?"
דייקתי את המספר ואת הכניסה.
"עכשיו אני מבינה" היא אמרה. "טוב, אני בדרך אליך".
"אבל הכנסת את המשלוח מנות שלי למישהי אחרת, לא?"
"כן, אבל יש לי עוד אחד" וכבר השיחה נותקה.
ודקה אחרי דופקת הקטנה המתוקה שלה על הדלת שלי.
יצאתי אל חדר המדרגות של הבניין כדי לקשקש קצת עם יעל. כשאנחנו כבר 'מקשקשות' זה תמיד איכשהו מתארך ומתארך.
"תשמעי קטע" היא אומרת לי.
"לפני חודש התחשק לי לשלוח לך פינוק לשבת ושלחתי את הילדים עם סלטים שווים אליך. עבר יום, עברו יומיים, ולא התקשרת או כתבת לי משהו. בליבי אמרתי שאת בטח עמוסה מאד, ומי יודע, אולי את עוברת משהו לא פשוט בדיוק השבוע, כי לא יכול להיות שלא תגידי משהו. זה לא מתאים לך.
שבוע אחרי זה נפגשנו ברחוב ודיברנו המון זמן, וגם אז לא אמרת לי מילה. תהיתי ואמרתי לעצמי שבוודאות עבר עליך משהו באותו השבוע ואיזה מזל ששלחתי לך משהו טעים. עכשיו אני מבינה שפשוט המשלוח לא הגיע אלייך, הוא הגיע למשפחה אחרת, אלו עם הדלת האפורה שזכו גם במשלוח המנות שלך הפעם. לפחות עכשיו אני יודעת באמת איפה את גרה!".
הודיתי לה על שחשבה עלי ועל שטרחה כדי לפנק אותי, ואמרתי לה שהפוסט הראשון שאכתוב אחרי פורים יהיה בדיוק על זה.
על "הווי דן את כל האדם לכף זכות".
אנחנו אף פעם לא יודעים למה באמת מישהו אמר / לא אמר, עשה / לא עשה משהו. לפעמים תיהיה לנו את האפשרות לברר, ולפעמים גם זה לא. וכשאנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים – יותר קל לנו בלב ואין לנו טינה, כי ברור לנו שיש משהו שאנחנו לא יודעים שגרם לצד השני להתנהג כפי שהתנהג.
אז , בזכותך יעל, תודה על התזכורת.

מה עושים עם ערימות הממתקים?
יש לי אלרגיה לראות ערימות של ממתקים אצלי בבית, במיוחד בידיעה שילדיי נולדו לשני הורים עם גנטיקה כרונית של משקל כבד, וחלקם כבר במשקל עודף משמעותי.
בכל שנה אני סותמת את הפה ומייחלת שיימאס להם והם יזרקו הכל לפח. משום מה, האיחול הזה אף פעם לא התקבל.
מידי פעם גם מפלחת להם כמה ממתקים ומעלימה אותם.
בשנה שעברה עלה בדעתי להציע להם להכין שקית עם כל הממתקים שכל אחד מוותר ולשלוח לילדים שאין להם, למשל: לארגון שעובד עם ילדים, למרכזי חירום של הרווחה, למחלקות ילדים בבתי חולים רגילים או פסיכיאטריים ועוד, ארגונים לילדים יתומים ו/או ילדים להורים גרושים (כן, יש דבר כזה!) וב"ה יש לא מעט מקומות שהממתקים יהיו יקרי המציאות.
ואם לא האפשרות הזו – יש אחת אחרת, חשובה לא פחות:
עיסקת פורים
השנה עלה לי רעיון גאוני בעקבות ההחלטה שלי להטמיע בבית את הערך של כסף.
את הכסף שבני קיבל לבר המצווה שלו הכנסתי, לבקשתו (ובעידודי), לתוכנית חיסכון על שמו, הרי כל מה שהוא רוצה (כמעט) – הוא מקבל ממני, אז למה הוא צריך להשאיר במגירה כמה אלפי שקלים שעשויים להיות פיתוי לבזבוז?
הסברתי את היתרון בכך שהכסף שמור ולא יבוזבז, וגם את העובדה שהוא ירוויח עליו כמה שקלים נחמדים בלי לעבוד.
כך יש בחשבון הבנק שלי תוכנית חיסכון עם הכסף שלו, ואני גאה בזה מאד.
בנוסף, כיוון שילדיי מקבלים מידי הרבה ממתקים (לא ממני), שהם סכנה בריאותית מיידית לאחד מילדיי במיוחד בפרט ולכל השאר בכלל, שהרי זה לא ממש בריא ומזין, הצעתי שאני מוכנה לקנות מהם את הממתקים שלהם.
מלי שלי קפצה על המציאה והיא אוגרת חטיפים וממתקים שהיא מקבלת במהלך הזמן, ואחת לכמה שבועות היא פורקת את שקית הממתקים על השולחן בסלון ומתמקחת איתי על התשלום.
אני לא חנות ולכן אני לא משלמת את המחיר כפי שהם עולים בחנות, ובכל זאת, מדובר בסכום, שכשהוא מצטבר, הוא לא מבוטל.
מלי, שלמדה להבין שכסף הוא דבר שכדאי להרוויח אותו ואז לשמור עליו, פרסה את הממתקים וניהלה איתי משא ומתן שלא היה מבייש את המו"מ לשחרור החטופים. ומסכום של 12 ₪ היא הרוויחה 2 ₪ נוספים.
היא רצתה למכור גם ממתקים שהיא מאד מאד אוהבת – וסרבתי.
אמרתי לה שמותר וכדאי שהיא תשאיר לעצמה גם כמה ממתקים שישמחו אותה מידי פעם. וזה ממש בסדר גם ליהנות מממתק.
כי כל דבר הוא טוב כשהוא במידה.
הפעם אני מתכוונת להזכיר להם לפני פורים שהם יכולים להרוויח מלא כסף!
ואחרי שאני כותבת את כל זה, יש לי משהו מגניב לפנק אותך:
עוקבת שלי, בשם נחמה, שלחה לי מייל עם הרעיון של רכישת הממתקים מהילדים. היא כנראה לא קראה את הפוסט של שנה שעברה… (נחמה, אני קוראת אותך לסדר!)
בכל אופן, מה שהיא עשתה, זה השקעה של כרזה מתוקה שאפשר לתלות בבית ושם כבר מתומחר שווי של כל ממתק.
אני פשוט מניחה כאן את המייל שלה, וכל אחת מוזמנת לכתוב לה והיא תשלח באופן ישיר את הכרזה ואת הפירוט שהיא מרחיבה בנושא. אני קיבלתי ונהניתי. ממליצה.
זה המייל שלה, ותמסרי לה ד"ש: mamtakshavezahav@gmail.com

ואחרון חביב, למי תשלחי השנה (את או ילדייך) משלוח מנות מלבד מי שחשבת מלכתחילה?
בשנים האחרונות, הרבה לפני גירושיי, השתדלתי לפני כל חג לכתוב לעוקבותיי על הצורך לראות את אלו שהחג עשוי להיות קשוח עבורם/ן: בפסח ובחגי תשרי – אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, רווקים ורווקות ועוד.
ובפורים – הילדים הדחויים, המוחרמים, החריגים, הלא מבוקשים, אלו שאף אחד לא שומר להם מקום לידם בכסא בתחילת השנה או בטיול השנתי.
ילדים כמוני.
כן, הילדה השמנה שאף אחת לא רצתה להיות חברה שלה.
פורים היה סיוט בשבילי.
מי יודע עוד כמה ילדים חווים את פורים כחג קשה.
כל פעם שאני כותבת על זה – אני מקבלת מיילים מהעוקבות שלי על אנשים ונשים יקרים ויקרות שהן פינקו ועל ילדים שזכו מילדיהן ליחס ולמשלוח מנות.
מזכירה שוב:
שימו לב אל השקופים והשקופות.
אין גיל לכאב הזה של להיות שקופים.
ילד שקט, דחוי, לא חברותי, לא "בעניינים", או לדמויות שהן חלק מהנוף של כולנו אבל שקופות: השומר, השרת, ההומלס שאתם רואים תמיד, הנהג של ההסעה, המלווה של ההסעה וכו'. כך גם תזכו במצווה וגם תחנכו את ילדכם לראות את הסביבה, הרווח שלכם יהיה נקי, כי זה אחד מהדברים הכי חשובים במערכות יחסים! לראות את השני.

השנה אני בשנת אבל ולכן לא נהוג לשלוח ולקבל משלוח מנות, אבל תמיד אפשר להקדים אותו 🙂

הלוואי,
שנזכה שהכל יתהפך לנו לטובה! והחטופים יחזרו על הרגליים, בקרוב ממש, הביתה.
שנזכה שכל זרע עמלק יימחק לאלתר, אתמול
ולהתראות בשנה הבאה, בעלייה לבית המקדש עם התחפושות וראשם של הבקר והצאן מקושטים בסרטים לכבוד משלוח מנות לכהנים.

איתך, בימים השמחים ובימים העצובים