דברים ששומעים מכאן לא יודעים משם

יום חמישי.

אני בכניסה לחנות נעליים עם 2 מהבנות שלי.

אמא שלי על הקו.

לרוב אני לא עונה כשאני עם הילדים שלי. יש שעות שאני רק איתם, אלא אם מדובר באמא שלי או מישהי מהמשפחה, ואז השיחה היא קצרה ועניינית. שיחות ארוכות וקשקושים על דא והא זה אך ורק בשעות שהילדים לא בבית או במיטות.

אמא שלי הייתה אמורה להיות בשבת אצל אחת מאחיותיי אבל לא התחשק לה לנסוע מחוץ לעיר ואני ידעתי את זה, ולמרות שאמרתי לה שאשמח מאד שתבוא אלי לשבת היא אמרה שהיא כבר אצל…

בקול שלה שמעתי שאין לה מצב רוח.

ידעתי גם שאותה אחות, מסיבות שונות, צריכה לארח כמה זוגות בשבת הזו באופן ספציפי ויש לה בעיה של מקום. כמובן שהיא לא אמרה לאמא שלי מילה אלא שהיא מחכה לה מאד.

היה לי איכפת שאמא שלי נוסעת אליה בלי חשק ושתיהן קצת מפסידות.

ידעתי גם שאין לאמא שלי סיבה אמיתית שהיא לא תגיע אלי, מלבד זה שהיא כבר אמרה לאחותי שהיא אצלה.

"אמא, אולי בכל זאת תבואי אלי לשבת?"

"לא. אני אצל…."

"אבל אמא, אני שומעת שלא בא לך. את לא רוצה לנסוע מחוץ לעיר השבוע. אצלי את באה עם מונית, 7 דקות נסיעה הלוך, 7 דקות חזור. הילדים אצל אבא שלהם. יהיה לך שקט. בואי".

ואז יצא המרצע מהשק.

"אבל אני לא רוצה שתטרחי בשבילי. אני יודעת שכשאת לבד בשבת את עושה שבת חופשה וכשאני באה את מתחילה להשתגע ולהתאמץ".

הבנות היו חסרות סבלנות. אנחנו אחרי שעתיים של קניות, דסי כבר רוצה נעליים חדשות ואני עומדת מחוץ לחנות ומדברת.

הבנתי שזה ייקח עוד זמן.

נכנסתי לחנות.

"אמא, אני מבטיחה לך בלי נדר, לא מתאמצת בשבילך בכלל. כלום. בקושי מוכנה לסדר לך מיטה" אמרתי בביטחון.

"אני מכירה אותך…" אמרה אמא שלי.

"לא. לא. את לא. את תיראי. אפילו תגידי לי תודה על המיטה שאני מוכנה להתאמץ ולסדר בשבילך".

החלטתי לשנות גישה. במקום לשכנע אותה שאני לא מתאמצת, כי היא ממילא לא תאמין לי, הפכתי את הכיוון לקצת הומור. הגזמתי לצד השני. עם אמא שלי זה הרבה פעמים עובד.

בכלל, הומור והקצנה הם דרך נהדרת לעבוד עם התנגדויות לא מבוססות הסבר רציונלי.

"סליחה, יש לך סנדלים במידה…" אמרתי תוך כדי למוכרת.

"את שומעת, אמא? רק מיטה. זהו. לא קונה לך כלום. לא מכינה לך כלום. לא משקיעה בך כלום. חס וחלילה".

ראיתי את המוכרת מסתכלת עלי במבט מוזר. האמת, כנראה גם אני הייתי נוהגת כך אם זה מה שהייתי שומעת. זה נשמע פשוט נורא. באותו רגע לא חשבתי על כלום רק על אך אני מצליחה לגרום לאמא שלי להסכים למשהו שאני יודעת שהיא מסכימה לו מלכתחילה אבל מתקשה להגיד כן. ככה זה עם פולניות. הן רוצות אבל צריכות שיעזרו להן, כי מה, סתם ככה להגיד כן? לעשות את החיים קלים? נראה לך?

"טוב" אמא שלי השתכנעה. "תבטיחי לי".

"בטח, אמא. כלום כלום כלום בשבילך. כלום כלום. מה, את אמא שלי. למה שאטרח בשביל אמא שלי? נראה לך הגיוני?"

אמא שלי צחקה.

השגתי את המטרה שלי.

"אמא, אני עם הבנות בחנות נעליים. נדבר מאוחר יותר. תודיעי ל…. שאת אצלי בשבת, שהיא לא תטרח לחינם בשביל מישהי שלא מסכימה שיטרחו בשבילה בכל מקרה", אמרתי וסגרתי את השיחה.

בזמן הזה דסי מדדה 2 זוגות סנדלים מהממות. הלכה איתן בחנות. איכשהו ביקשתי מידה גדולה יותר בתוך השיחה עם אמא שלי.

כעת נשאר רק לבחור.

"סליחה", אמרתי לבנות שלי. "זה היה דחוף. סבתא לא רצתה להטריח אותי ובשביל זה החליטה להטריח את עצמה ולנסוע עד לבית שמש. הצלחתי לשכנע אותה לבוא אלינו בתנאי שלא אתאמץ בשבילה. אני לא מבטיחה להיות נדירה כמו סבתא שלכן" אמרתי.

והן ידעו בדיוק למה אני מתכוונת.

אני כל הזמן אומרת לילדים שלי שאני לא אצליח להיות כמו אמא שלי. שלא יצפו. שידעו שאין כמעט אנשים כמותה בכל כך הרבה מובנים.

הם עוד ילדים, לא מבינים מספיק את עומק הדברים. גם אני לא הבנתי מי זו אמא שלי הרבה שנים. לא מבינים שהם זוכים לראות אישה של דור הולך ונעלם, ושזו זכות אדירה להיות נכדים לסבתא כזו.

כשהם יגדלו – יתחברו להם החלקים והם יבינו. בינתיים, כל יום עם סבתא כזו זו זכות.

אבל לא בשביל זה כתבתי את הפוסט.

 

שני דברים עלו בדעתי אחרי השיחה הזו ואותם אני רוצה להניח כאן:

המוכרת הזו, מה היא חשבה עלי? מה היא סיפרה לאמא/אחיות/חברות שלה אחרי שהיא שמעה את סוף השיחה שלי עם אמא שלי? מעבר לעובדה שאני בעד שלא לנהל שיחות טלפון ברחובה של עיר, אלא שפה היה מדובר בעניין דחוף (אחותי הייתה חייבת לדעת כי אם אמא שלי לא מגיעה אליה – מתפנה לה חדר והיה זוג שהיה לה חשוב לארח באותה השבת וכבר יום חמישי בערב…)

"תקשיבי, את חייבת לשמוע! היום נכנסה לחנות אישה אחת. עזבי שהיא בקושי התייחסה לבנות שלה, אבל היא דיברה אל אמא שלה כל כך לא יפה! בושה לה! היא אמרה לה שהיא לא מתכוונת לטרוח בשבילה כלום כלום כלום. בקושי מיטה היא מוכנה לסדר לה! הייתי בהלם! והבנות שלה, איזה חינוך היא נותנת להן? ככה מדברים לאמא? במקום להגיד שהיא מחכה לה! שהיא שמחה שהיא באה! שהיא תכין לה מה שהיא אוהבת!!! במקום זה היא אומרת לה שהיא מבטיחה לא לעשות בשבילה שום דבר??? התפוצצתי! לא מאמינה שאישה מדברת ככה לאמא שלה, ועוד ליד הילדים שלה!!!"

נכון, היא חשבה שאני לא מחונכת. שאני חצופה. שאני בת שאף אמא לא רוצה שתיהיה לה. הרי איזו אישה אומרת לאמא שלה שהיא לא מתכוונת לטרוח בשבילה, בקושי להכין לה מיטה?

מה שהטריד אותי זה לא מה היא חושבת עלי, עלי כדבורי, היא הרי לא מכירה אותי ולא איכפת לי מה היא חושבת עלי באופן אישי.

איכפת לי שמי יודע כמה פעמים אני (אולי גם את?) שופטת אנשים רק בגלל ששמעתי חלקי דברים, שראיתי רק חלק מהתמונה.

אני לא יודעת מה היה לפני, ואין לי מושג למה האדם שלפניי אמר כך או אחרת, עשה כך או אחרת.

אבל מה אני כן יודעת?

את מה שהסקתי בראש מחלקי הסיפור.

 

אף אחד לא צריך לדעת שזו אמא שלי.

שהדרך היחידה לגרום לה להרגיש בנח היא להבטיח לה שלא יטרחו בשבילה, אז כדי שהיא לא תיסע מחוצלעיר כשממש לא מתחשק לה – דיברתי אליה בשפה שתגרום לה להרגיש בטוב.

אבל זה נראה רע כל כך בחוץ.

ומה חשוב יותר? מה שרואים בחוץ או מה שאמא שלי תרגיש?

נקודה למחשבה בפעם הבאה שאת רואה משהו או שומעת משהו ובטוחה שאת יודעת בדיוק מה הסיפור ועל פיו מסיקה מסקנות, חורצת גורלות ושופטת אחרים.

 

נקודה שניה שמעסיקה אותי, ולא מהיום, היא: למה אמא שלי לא רוצה שהילדים שלה, שהיא נתנה ונותנת לה את החיים שלה, יטרחו בשבילה.

השאלה לא מופנית בהכרח כלפיה, כמובן, אלא בכלל, על אנשים שלא מוכנים שיטרחו בשבילם גם כשהם הכי ראויים לכך, מתוקף מעמדם או מתוקף זה שמגיע להם משהו על מה שהם נותנים, ובכלל, כבני אדם.

האם כשאהיה מבוגרת ואתארח אצל ילדיי, ארצה לדעת שהם לא עשו בשבילי דבר?

אולי ארצה לדעת שהם כן רוצים לשמח אותי והכינו משהו בשבילי?

עד כמה נכון לחשוב על הנתינה של אחרים בשבילנו?

למה לא נח לנו כשטורחים בשבילנו?

האם טוב שילדיי יודעים שסבתא שלהם לא רוצה שיעשו בשבילה משהו שמטריח אחרים, או שהם עשויים ללמוד מזה שזה הדבר הנכון לעשות (ואני פחות חושבת ככה)?

 

הדבר היחיד שמרגיע אותי זה שילדיי חיים כיבוד הורים וזכו לראות את כולנו, האחים והאחיות שלי, וגם חלק נכבד מהנכדים והנכדות, טורחים מאד עבור אבי ז"ל בשנותיו האחרונות, יוצאים לתורנויות בבית החולים או כשהיה בבית, דנים שעות בשיחות ועידה על מה נכון וטוב בשביל אבא ואמא, נפגשים כדי לחשוב ביחד על מה הדבר הכי טוב בשבילם…

הם שומעים כמה אמא שלי חשובה ויקרה לי, רואים שאני קונה לה את העוגיות עם הקינמון שהיא אוהבת כשאנחנו מגיעים אליה לשבת, שומעים כמה חשוב לשמח אותה ולכבד אותה.

 

את אמא שלי אני לא צריכה וגם לא יכולה לחנך.

אני צריכה להתאים את עצמי אליה כך שהיא תרגיש הכי טוב שאפשר, בתנאים שלה, בדרך שלה.

אבל את, את יכולה להשתנות. לשאול את עצמך שאלות, לברר עם עצמך מה גורם לך לא לרצות לקבל מאחרים, להרגיש לא בנח אם מישהי קרובה, כמו אחות או חברה אמיתית, יטרחו קצת בשבילך.

אל תעני את התשובה השכיחה והבנלית של "אני טִפּוּס מְרַצֶּה". זו כותרת כללית מידי.

יש כל כך הרבה סיבות למה אדם הופך להיות כזה.

זו הזדמנות בשבילך לברר, לחקור, להעמיק ולבחון מה מתאים לך כיום.

 

אישית, אין לי תשובות להכל. ומה שאני חושבת – לא בטוח נכון בשבילך.

מעלה נקודות למחשבה.

מהרהרת.

ומשתפת.

 

נ.ב.

אמא שלי הייתה אצלי בשבת.

הילדים היו אצל אבא שלהם כך שהיה לנו את כל הזמן שבעולם.

ישבנו שעות, דיברנו, צחקנו ואכלנו אוכל שחס וחלילה לא טרחתי בשבילה אלא קניתי, בדיוק מה שהיא אוהבת, וקצת פינוקים שהיא ממש ממש אוהבת, אבל חס וחלילה, זה לא היה בשבילה אלא כי "אמא, אני ממש אוהבת את זה. אולי גם את אוהבת?" וככה היא לא הרגישה שטרחתי בשבילה אלא בשבילי, ובשבילי היא שמחה שאני שמחה.

שתינו לא רצינו שהשבת תיגמר, ולמרות שהשבת יצאה מאוחר עוד המשכנו אותה קצת ועוד קצת.

במוצאי שבת היא נעמדה לגהץ ערימה של חולצות של הבנות וגם תיקנה קרע בשמלה של דסי שלי.

בדיוק מה שאני ממש שונאת לעשות – היא הכי אוהבת. גיהוץ ותיקונים של בגדים זה תרפיה בשבילה. אני אף פעם לא מבינה איך יצאתי בדיוק הפוך.

ככה היא לא מרגישה אורחת, אלא שותפה, חלק.

לקח לי בעצמי הרבה שנים להבין שאם אני רוצה לגרום לאמא שלי להרגיש טוב, אני צריכה להשאיר לה "עבודה" במוצאי שבת. זה הכיבוד הורים שנכון לאמא שלי.

זה הכיף שלה. (ובכנות, זה גם כיף לי).

זכיתי לשלוח אותה הביתה עם הדברים הטעימים שקניתי "בשבילי" אבל "הסכמתי" לשלוח לה את מה שנשאר, שיילך איתה הטעם של השבת הזו עוד קצת.

 

ומה יגידו?

אולי אחרי הפוסט הזה – יהיו פחות אנשים שיגידו דברים על אחרים מבלי שהם מכירים את כל התמונה כולה.

ואולי גם אז הם לא יגידו כי לא מתפקידו של אף אחד להגיד משהו על מישהו מבלי שהוא היה בנעליו.

 

איתך, עם כל החלקים של התמונה