מתה. לחיות.

בהמשך הפוסט – תובן הכותרת הדי מוזרה 🙂

יושבת מול הקובץ הפתוח ומנסה לסכם שבוע מורכב, אחד הקשוחים שחוויתי בשנים האחרונות.
אני לא יכולה לפרט בו מידי הרבה כי מדובר בנושא שעוד לא החלטתי אם לחשוף אותו או לא, ולכן הדברים שאכתוב ידברו על התהליך ברמה הרגשית שלו, ולא על מה היה ברמת התוכן.
אני בכל זאת בוחרת לשתף, גם כי יש תובנות בדרך, וגם, כי כל מי שקוראת את המילים האלו, זו מישהי שעוקבת אחרי קורות חיי כבר זמן מה (שלא לומר, שנים), וכולי תקווה שבעוד זמן מה אוכל גם לספר על הסוף הטוב. כרגע זה רק התהליך.

יום ראשון, ט"ז חשון, 17.11.24
איזה יום מטלטל!
מצד אחד, מכתבים מבית הדין, דרישות לתשלום, עוד סיפורים על איזו אישה איומה אני (תיזהרו. שמרו מרחק. אני אחת הנשים הכי נוראיות שפגשתם, ככה לפחות כתוב).
מצד שני, סיפור מורכב מאד מאד מאד מאד עם אחת הבנות שלי קיבל היום קצה אור משמעותי. עוד יש דרך, אבל לפחות יש כיוון.
והכל בתוך אותה חצי שעה.
ואני מנסה לעכל.
והדמעות עולות.
והעו"ד שלי, שאין בעולם דברים כמוהה, שמזמן לא מבררת לשלומי רק בענייני הגט וכל הח*א שמתלווה אליו, אלא מכירה את הילדים, ואת המשפחה שלי, ומליון דברים שבכלל לא קשורים לעבודה שלה, אבל כזאתי היא, והיא מעודכנת, כמובן, בכל הבלגנים, ואני כותבת לה שקיבלנו תשובה בקשר לילדה, והיא שואלת לשלומי ואני פשוט עונה שאני מאד שמחה וגם מאד עצובה.
ובקבוצת חברות אני משתפת בהתפתחויות, כי הן עוקבות מקרוב ומרחוק, ראו אותי על כל ציר הרגשות בנושא הספציפי הזה, והן שולחות חיבוקים ואיחולים וכח, ואני פשוט כותבת שאני נעה בין דמעות של כאב לדמעות של שמחה.
וחברה ממש טובה, שליוותה אותי כל התקופות המשוגעות והימים שהתפרקתי לחתיכות, שואלת מה שלומי עם ההתפתחות המשמעותית, ואני אומרת לה שישועת ה' אכן היא כהרף עין. חיכיתי לה כמה שנים טובות באותו עניין, אבל כשהיא באה, היא כמו הוריקן, מהרגע להרגע, כמו שהריצו את יוסף מהבור, כמו יציאת מצרים. עכשיו. הרגע. תחטפי את הישועה.
ואיזה נסיון זה ההמתנה…
וכשאני עמוק בקלחת יש לי את הטיפול השבועי, ואני יושבת מול המטפלת ומנסה להסביר מה קורה בשעה האחרונה ופעם ראשונה בכל התהליך שלי איתה שאני רואה שיש לה דמעות בעיניים ושהיא נאבקת בהן, ובסוף היא לוקחת אוויר ואומרת לי שהיא לא יודעת איך אני שורדת את כל זה.
ובבית, עם הילדים, הייתי באחד הערבים הכי רגועים שהיו לנו כאן, כשאני אשכרה מלהטטת בין כולם, כשכולם על הקצה, מתרגשים, מתוחים, בודקים את השטח, כלומר, בודקים את אמא שלהם, ואת יכולת ההכלה שלה, ואני לא מרימה את הקול, ועונה לכל אחד בסבלנות שלא ידעתי שיש בי כלומר, הייתה בי, פעם, אבל מסתבר שהיא עודנה.
וככה, נגמר היום, שלא ישנתי בו שנ"צ כי עמדתי שעה וחצי והכנתי סלטים לשבע ברכות שאנחנו, האחיות, מכינות לאחיינית שלי שהתחתנה השבוע, ושביטלתי את הגעתי ברגע האחרון כדי להיות נוכחת בבית, עם הילדים, כשהרצפה שלהם רועדת, ומישהו, כלומר, מישהי, צריכה להחזיק אותה יציבה בשבילם.
ואיך שאני טובה בלהחזיק את הקרקע בשבילם! זו מהות ההורות שלי.
אז גם לדאוג לשנע את הסלטים שהתחייבתי להכין לעיר אחרת, בלי רכב…
אמאל'ה!
איזה יום!!!
וזהו.
הוא נגמר.
כמו שהגיע, ככה הלך.
ורק סימנים שונים יש בבית שמעידים על הסערה שהתחוללה פה היום, ואין MRI ביתי שבודק את סערות הלב.
ורגע לפני שאני מתכווננת להתקפל לפוך שלי, אני מחליטה לכתוב פוסט, דווקא אחר לגמרי, וכמה הודעות מחכות לי בתיבת ההודעות, והן מתוקות אחת-אחת, של עוקבות שלא ידעתי שהן עוקבות, שלא יודעות מה עברתי היום, שרק רצו להניח כמה מילים חמות על הלב, בלי לדעת כמה שהוא עייף היום.
אל תגידו שאני לביאה. אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה בציפורניים ובשיניים.
אני רק מתפללת לימים שהלביאה הזו תזכה לנוח. בטוב.

יום שלישי י"ח חשון, 19.11.24
היום הוא לא יום רגיל. חיכיתי לו, ולא רק אני. כבר למעלה משנה.
צעד מאד גדול ומשמעותי נעשה פה בבית בהובלתי ובדחיפתי, וכל מיני מניעות שהיו בדרך, מניעות קשות וכואבות, כאילו, ברגע אחד, היו ואינן. והיום הזה הגיע משומקום בהפתעה גמורה (את ההודעה קיבלתי בראשון, כמו שכתבתי למעלה).
כל הבית פה כבר כמה ימים בהתרגשות, במתח, בשמחה, בחשש, בחוסר וודאות, בציפייה, בדאגה, בתקווה.
כן, מה שקראתם. גם וגם.
אבל אני יודעת שזה מהלך נכון, ולמרות החשש והדאגה – אני על זה, על מלא, נותנת כח לילדים מסביב ולכל החברות והמשפחה היקרה שלי שמחזיקים את הלב של עצמם מרוב לחץ, ואני עוזרת ומחזקת אותם כדי שלא יחלישו את החלטתי.
כי באמת, אין להרבה מהם את האומץ שיש לי.
אולי פשוט כי אין לאף אחד מהם את ההתמודדויות שיש לי.
זה לא שלא רעדתי מהיום הזה, הכרית שלי ספוגה בהוכחות שההחלטה הייתה קשה מנשוא, לא פחות מההחלטה להתגרש. ואני לבד עם ההתלבטות, ובעיקר, עם ההחלטה.
נכון, התייעצתי עם המון אנשי מקצוע שאמורים להבין או מבינים (חלקם ככה וחלקם ככה) בנושא, וכולם אמרו לי שהלוואי עוד אימהות כאלו שמבינות את הצרכים של הילדים שלהן ומסוגלות לראות קדימה, שלא מפחדות לקפוץ למים עמוקים, שמצליחות לראות באמת, באמת, באמת, באמת! את טובת הילדים. כל הילדים, גם במחיר ה'מה יגידו', ועוד שלל מחירים מורכבים.
ויש לי ב"ה 4 אוצרות כאלה.
אז נכון, אני לא אמא שקוראת ספרים לילדים שלה לפני השינה, גם כשהם היו קטנים, ולא עומדת במטבח כל היום, וגם לא רבע יום, והבית מלא ריחות מהבילים. לא. זו לא אני.
אני אמא שחושבת שחובותיי כלפי ילדיי הם אחרים ושתפקידי כולל דאגה וטיפול בחלקים אחרים, בעיקר במה שקשור לנפש. ושם… שם אני על מלא.
הבוקר הזה הגיע. הוא דרש התארגנות מיוחדת ונסיעה עם אחת הבנות למקום מיוחד ושהות של כמה שעות באותו המקום ועוד כמה עניינים די מלחיצים כי זה כל כך חדש לי העניין הזה.
הילדה המדוברת לא ידעה מה לעשות עם עצמה מרוב התרגשות ושמחה ולחץ וחשש וכל הרגשות שכתבתי למעלה וכרכרה סביבי ולא הפסיקה לדבר ולא נתנה לי שניה של אוויר.
הייתי צריכה להחזיק את עצמי, גם בשביל עצמי וגם בשבילה.
וגם, במקביל, להספיק לעבוד קצת כדי שמתוך יום עבודה שלם לפחות תיהיה לי שעת עבודה אחת שתקדם דברים בעסק שלי, שהוא הלחם והחלב של הילדים שלי.
עשר דקות לפני שהמונית שהזמנתי אמורה להגיע, תוך כדי שאני מגיבה למיילים, שהם חלק בלתי נפרד בעסק שלי, אני רואה מייל עם כותרת על הפרת זכויות יוצרים.
כשפתחתי את המייל – חשכו עיניי.
מסתבר שלפי איזה עו"ד אחד – השתמשתי בביטוי "על הדבש ועל העוקץ" למגזינון שלי, והוא תובע אותי על הפרת זכויות יוצרים של מי שלדעתו המציאה את הביטוי, הוד מעלת המשוררת נעמי שמר ע"ה.
הדם אזל לי מהפנים.
קודם הלם ואחר כך כעס שבתוך שניות הפך ללבת זעם של ממש.
הילדה שלי קלטה מיד שאני לא בסדר וצעקה שוב ושוב "אמא, מה קרה? אמא, מה קרה?" אבל לא הייתי מסוגלת לענות.
כל הגוף שלי – פיצוצים.
כשהנהג התקשר להגיד שהוא מגיע תוך 5 דקות – ניתקתי את עצמי מהכסא, ותוך כדי שאני חובשת פאה ומעיל ומכבה את האורות בבית ניסיתי להסביר לה, למה אני כועסת כל כך.
ירדנו למונית.
חלק מהזמן ניסיתי לראות מה אני יכולה לעשות בקשר לתביעה האכזרית הזו, וחלק מהזמן נתנו, הילדה ואני, ידיים, ודיברתי אליה מילים שירגיעו את הנפש הסוערת לקראת השינוי הגדול.
בעיקר אמרתי לה שגם אני מאד מאד מתרגשת, רק שהדרך שלי לבטא את ההתרגשות שלי היא שונה, אבל זה לא אומר שהדרך שלה לא לגיטימית, ולכן, היא מוזמנת לבטא אותו בכל דרך שנראית לה לנכון.
בילינו יחד כמה שעות במקום קסום ומחבק ולאט לאט היא נרגעה, ובלי שאף אחד יראה, גם אני.
הרגשתי שהתשובה שחיפשתי בשנים האחרונות, והמלחמות שנלחמתי כדי להגיע אל הרגע הזה, היו שווים. אבל כדי לא לבכות, שוב, הייתי מאד עניינית, נחמדה, ומנותקת.
בכל זאת, מי ישמור על הלב שלי אם לא אני?
בשעת צהריים, לפי מה שנקבע מראש, הייתי אמורה לחזור לבד והילדה תחזור באופן אחר ובזמן אחר.
בדרך הביתה, שכללה רכבת ואוטובוס ומונית ואנשים מתוקים עם לב חם ופועם, וגם זה דורש פוסט נפרד, העו"ד שלי מתקשרת.
ובכן, ביום ראשון קיבלתי כמה דשי"ם מבית הדין, בעקבות דרישה של הגרוש. כל אחד מהם דורש ממני שוב שעות של נבירה בגו'רה של החיים שלי, חפירה עם כפית בתוך טראומה מתמשכת שעדיין לא נגמרת.
והיום, איזה כיף, דרישה נוספת.
כן, מה שקראתן.
ואני מרגישה שזה גדול עלי ואני לא יכולה להכיל כל כך הרבה ביום אחד וקשת כל כך משוגעת של קצוות עם כל הרגשות כמעט שקיימים.
די. די. די!
כשפתחתי את המסמך המדובר – הדם שלי בער. אני לא רוצה להביא אל הבמה הזו את סיפור הגירושים שלי אז אני לא אפרט אבל באמת שהעוול זועק לשמים (גם הצד השני טוען ככה, כמובן, רק מהצד שלו) ואני לא יכולה יותר עם כל החזיתות.
הספקתי לשנו"צ שעה וחצי ובקושי קילפתי את עצמי מהפוך.
הילדים חזרו מאבא שלהם, וסדר ערב של אמבטיות, ארוחת ערב והשכבות הופעל.
עוד הספקתי אימון כושר עם המאמנת שלי ומהרגע שהוא הסתיים, 23:00, אני רק בטלפונים של חברות וקרובות משפחה שרוצות לשמוע איך צלחתי את היום הזה, כשהן חושבות רק על משהו אחד ולא יודעות שיש עוד כמה שנוספו בדרך כדי לאזן לצד השני, שחס וחלילה לא יהיה קצת נחת לנשום פנימה ולהנות ממנו.
או כמו שאמרתי לחברה שלי:
ירדה לי אבן ריחיים אחת מהכתפיים, ונוספו 2 אחרות. אמנם סוג אחר לגמרי, ועדיין, כבדות מאד. אני לא יודעת מה ה' רוצה ואני לא שואלת למה. אני רק מציינת את העובדות. והעובדות האלו כבדות לי.
אני גם לא מסוגלת עוד להגיד "תודה" ו"בטוח שהכל לטובה" אפילו שאני יודעת שהכל לטובה.
אני פשוט צריכה עוד קצת זמן, אולי שינה טובה, כדי להיות מסוגלת לא רק להגיד את זה אלא גם להאמין בזה.
ולהרגיש את זה.
אם כבר יש כל כך הרבה רגשות, עוד אחד מהסוג הזה דווקא – יכול מאד להועיל.
בינתיים, עברתי מחזית אחת ל – 2 חזיתות אחרות. בימים של מלחמה – אין מטאפורה טובה יותר.
מתפללת לשקט.
מבחוץ ומבפנים.

חמישי, כ' חשון, 21.11.24
כתבתי עוד כמה פוסטים בין שלישי להיום, אבל הם כבר יופיעו במגזינון.
בחמישי היה יום מורכב מאד. מאד. במקום תקווה שדברים יסתיימו, שיירד לי קצת עול מהכתפיים הכואבות, ששינוי גדול שקורה בימים אלו יניח לנפשי במעט – אני מרגישה כמו בתוך סערת הוריקן שסוחפת איתה הכל, ואת לא יודעת מה יגיע ומאיפה.
מה ששבר אותי בסוף היו דווקא דברים טכניים.
זה כמו שאומרים שאנשים מקבלים החלטה להתגרש "על שטויות", אבל רק מי שטיפש חושב שמה שגרם לאחד מבני הזוג להחליט שזהו, עד כאן, זה המילים שהיא/הוא אמרו, המעשה הספציפי שהיא/הוא עשו. מי שחכם, מבין שזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
אז ככה בדיוק.
נשברתי בגלל עומס טכני ודברים שצריכים להיעשות דווקא היום. וזה עוד בלי קשר לשבת שדופקת על החלון ונכנסת מחר ב 16:00.
שייגמר היום הזה.

מוצ"ש, כ"ב חשון, 23.11.24
פחדתי שזה מה שיקרה.
עשיתי הכל כדי שיהיה אחרת.
אני בעד למנוע בעיות. טובה בלצפות אותן, לא מהמקום של פסימיות. בכלל לא. אלא של יכולת לראות דברים קדימה ולקחת בחשבון את כל האפשרויות, מהטוב ביותר ועד הרע ביותר.
מבטיחה שניסיתי.
לא עזר לי.
הייתה שבת נוראית.
החזקתי את עצמי בכח בין לבין, וכשלא – צעקתי מהעצבים. גם זה לא עזר, כמובן.
בראש עברו לי כל הזמן המילים "שבת שחורה" ומיד מחיתי במחשבתי: "לא. שבת שחורה הייתה אחת בלבד. הייתה ולא תיהיה עוד".
אבל בלב שלי, הייתה לי שבת שחורה.

לא הסכמתי לדבר הערב, מוצ"ש, עם אף אחד.
הקרובות אלי ידעו שהשבת הזו עשויה להיות נפיצה מכל הסיבות שלא פירטתי עד כאן.
חברות טובות שהתקשרו, אחיות שדואגות לי ורצו לשאול בשלומי.
לכולן אמרתי שאני לא רוצה לדבר היום.
אפילו עם אמא שלי לא יכולתי לדבר. ידעתי שאם לא אענה לה – היא תדאג. אז עניתי, קצרה, אמרתי שעברה עלי שבת נוראית ואני לא במצב של לדבר. אני חושבת שמעולם לא עניתי לה ככה. היא ניסתה בכל זאת אבל לא ממש היה עם מי.
ורק אחרי שסגרתי איתה את השיחה, אם אפשר לקרוא לזה שיחה, ירדו הדמעות.
היחידה שנאלצתי לדבר איתה, וגם, בלא מעט עצבים, זו העו"ד שלי, כי ככה זה כשצריך להגיש תשובות לבית הדין, שם לא מעניין כלום. הזהרתי אותה מראש שאני קרבית אש. הייתי עניינית. רק להעיף את העניינים הבית-דיניים ממני.
זהו.
מחר שבוע חדש.
מבטיחה בלי נדר לתת לו צ'אנס.
רק מקווה שגם הקב"ה מתכוון לתת לי צ'אנס, כי בלעדיו, כלום לא יעזור.
שבוע טוב.
באמת.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
וכעת, להפתעה מתוקה שהכנתי למנויות המגזינון. מי שלא מכירה אותו, אפרט בקצרה בסוף המייל, וכן בקובץ מצורף.

הדס לוינשטרן, חוזרת בתשובה ואישה מרתקת בפני עצמה, איבדה את בעלה, אלישע, שנפל בקרב ברצועת עזה מפגיעת טיל נ"ט בטנק שבו היה.
היא נשארה לבדה עם 6 ילדים.
מאז, היא מתראיינת בכל כלי תקשורת אפשרי ומפזרת אמונה, חוסן, שפיות, כח והמון המון הומור, שחור, אמנם, אבל משעשע למדי.
היא לא מתייפייפת בשביל אף אחד. שמה את האמת ואת המציאות על השולחן ומתמודדת עם מה שיש.
אתר "רגע של חכמה" הפיק איתה 7 סרטונים קצרים (4-6 דקות כל אחד) בהם היא משקפת לכולנו את החיים: איך מתמודדים עם ג'וק כשהבעל לא בבית (או, חלילה, נהרג), איך זה שבדיוק כשהיא לוקחת רגע לעצמה עם קפה ועוגי… אז זהו, שבאמצע הביס, היא שומעת בפעם המי-יודע-כמה את המילה "א-מ-א-!" ועוד סצנות מתוקות מחיי היום-יום של כמעט כולנו, אלא שבכל זאת, היא אלמנה טריה בזמן מלחמה.
הסרטונים האלו נצפו מאות אלפי פעמים, וכשראיתי אותם – היה לי ברור שאני חייבת להביא אותם לקוראותיי. לסדרה קוראים מתה. לחיות.
מנויות המגזינון: כל שבעת הסרטונים + ראיון מרתק עם הדס, מחכים לכן במגזינון מס' 7 שתקבלנה מחר, ראשון, בלילה.
כל מי שמצטרפת היום או מחר – תקבל גם היא.
המגזינון הינו קובץ דיגיטלי שכולו תוכן מקורי שלי שאוסף כל הפוסטים שאני כותבת במשך השבוע ברשת חברתית שאינה נגישה לנשים שבוחרות לשמור ולחסום גישה לכל אתר שאינו נקי למהדרין. אני כותבת בו הרבה. פעמים רבות, מידי יום. לפעמים גם יותר מפעם אחת ביום.
אין לי אפשרות לדוור את כל הפוסטים לכל הקוראות אותי ברשימת הדיוור כי מדובר בעבודה רבה שיש בה זמן וכסף.
מידי שבוע אני אוספת את כל הפוסטים, כולל תגובות מרגשות, ומכניסה למגזינון.
על הדרך, מוסיפה גם מתכון שלי, כזה שלוקח 5 דקות עבודה, מקסימום 10, כי אני והמטבח לא חברים ואני לא מוכנה לעבוד בו קשה מידי, מלבד בערבי חגים.
וגם: סרטון השראה שנותן כח וערך
וגם: שיר מעצים ומיוחד.
העלות היא 55 ₪, ולכבוד העובדה שהפקתי את המגזינון ביומולדת ה 42 שלי, באלול האחרון, המחיר הורד.
כיוון שלא עשיתי למגזינון שום שיווק משום סוג שהוא, חוץ מפעמיים בערך שכתבתי עליו בדיוור השבועי, החלטתי בינתיים להשאיר את מחיר המבצע.
המנוי מתחדש מידי חודש, כך שתמיד ניתן להפסיק אותו.
אם יש מישהי שלא קיבלה את 2 המגזינונים הראשונים במתנה, מוזמנת להשיב למייל זה.
הרישום למנוי כאן. אל תשכחי לכתוב בקופון את המילה יום הולדת

נ.ב.

הכותרת היא השם של הסרטונים שהדס יצרה אבל היא גם התאימה בול לשבוע שעברתי.

איתך, גם בשבועות מורכבים, כי אלו הם (חלק מ)החיים