אחרי החגים שמח

בלי אבא שלו.

זה היה לי קשה כל כך שבכל פעם היו עולות דמעות בעיניי.

ואיך ייראו שולחנות השבת?

ואיך אפשר לשבת על יד שולחן חג בלי שבראש השולחן יושב אבא שמקדש, בוצע את החלה, הילדים רבים מי ישב לידו ומי על יד אמא…

איך אפשר?

איזו שבת זו?

הנקודה הזו גרמה לי להסס.

בכל זאת, בית חרדי מנותב על ידי דמות האב, (גם אם האם מאד דומיננטית) והוא משמעותי מאד בשבתות ובחגים.

ניסיתי לחשוב על כך שיש אלמנות שלא בחרו להיפרד מבעליהן, אלא המציאות הזו נכפתה עליהן, והן מסתדרות, גם אם קשה להן.

אז מסתבר שבכל זאת יש אפשרות לעשות כך חגים ושבתות…

בסוף, אחרי עיבוד הסיטואציות שעשויות להיות והבנה שאני צריכה לבחור, בחרתי.

יחד עם זה, חששתי מאד מתקופת החגים הקרבה.

ואני כאן גם כדי לשתף, שזו הייתה תקופה לא קלה של חג-שבת-חג-שבת, אבל נהדרת. וחג הסוכות היה מושלם!

ובשביל אלו שגרושות או אלמנות או יחידות מכל סיבה שהיא, אני משתפת יותר בפרטים הפעם. והנשואות (מקווה שבטוב), זו הזדמנות לקרוא מהצד ולהודות על מה שיש לכן.

כמובן, מיותר לציין, כי אין בשום פוסט שלי עידוד או נסיון לתאר מצב כאילו כדאי להתגרש. חס וחלילה! העובדה שאני מצליחה להתמודד לא אומרת שהכל פשוט או נחמד. אני מביאה את ההתמודדות שלי כפי שהיא, לטוב ולמוטב.

בראש השנה וביום כיפור הילדים היו אצלי, על פי החלטת בית הדין.

למזלי, אני גרה בירושלים והאדמו"ר של החסידות שלי גר בירושלים, מה שאומר, שבחגים עולות לירושלים מאות משפחות כדי לחגוג את החג בבית המדרש הגדול עם האדמו"ר, מה שזה אומר, שיש לי תמיד אורחים: או משפחה או חלק מהגברים שבאים לאכול אצלי וישנים במסגרת המיוחדת שהחסידות מאפשרת לכל אלפי הגברים שמגיעים בגפם.

לקראת ראש השנה חששתי מאד שאולי השנה לא יהיו לי אורחים, כי עוד לא ברור איך המשפחה שלי מכילה את העובדה שהתגרשתי.

ואז אחותי ביקשה להגיע עם משפחתה.

השגתי להם דירה בבנין שלי לשינה ואת הארוחות הם אכלו אצלי, וחגגנו חג שמח, מרומם ומלא בטוב.

לראשונה בחיי הכנתי את כל סימני החג (שיצאו טעימים מאד) ודאגתי לפרטים הכי קטנים שמעולם לא היו בתחום אחריותי אלא בתחום אחריותו של הגבר בבית, כמו קניה של נר נשמה כדי להדליק נרות בחג ועוד.

במהלך החג זכיתי לעוד אחיינים שעלו ונשארו לסעודה והגדילו את השמחה.

חלק מהאורחים שהם בני בית אצלי ניגשו לשאול אותי אם קרה משהו ללאה שלי, כיוון שהיא השתנתה כל כך! ולטובה!

אמרתי להם שהם פשוט לא היו כאן בחדשים האחרונים אבל היא מאד השתנתה מהרגע שאבא שלה לא גר יותר בבית. היא פשוט יותר רגועה ונינוחה וזה בא לידי ביטוי בכל תחום ותחום: שינה, אכילה, לימודים וחברה.

העובדה שעוד אנשים, שמכירים אותה היטב ופתאום רואים את השינוי הגדול שהיא עברה, שימח אותי מאד ותיקף לי את מה שאני אומרת בעצמי: יש בתים שדווקא הגירושים מחזירים לילדים את השקט והשפיות.

רק בדיעבד התברר לי שהאחים והאחיות שלי דיברו ביניהם שאם לא יהיה מי שירצה לבוא אלי לחג, הם יתגייסו לשלוח מישהו, העיקר שלא אהיה לבד עם הילדים.

הידיעה הזו מאד ריגשה אותי. האחים והאחיות שלי מאד עסוקים בילדיהם שלהם. כולם כבר מחתנים ילדים, לכולם יש משימות ומטלות ואורחים על הראש, ובכל זאת, הם מצאו לב וזמן לזכור אותי.

לשמחתי, האחות שהגיעה היא כבר אורחת שגרתית בשנים האחרונות והיא באה מלכתחילה, ועדיין, הרגשתי ביטחון בידיעה שבכל מקרה לא היו "משאירים" אותי לבד עם הילדים, כי בכל זאת, חג זה לא שבת.

שבוע לפני חג הסוכות אבא שלי, שהוא אדם מבוגר, התקשר אלי כדי לברר איך אוכל לקנות ארבעה מינים. עצם הדאגה שלו ריגשה אותי כל כך. אמרתי לו שאבקש משכנה מהאזור שבעלה ירכוש גם עבורי ודעתו נחה.

באותו ערב קיבלתי הודעה שארגון "באשר תלכי" שהקימה פייני סוקניק ומיועד לנשים פרודות וגרושות, ארגן מכירה של ארבעה מינים מהודרים במחיר סמלי בלבד בעבור נשות הארגון. כמובן שמיהרתי לרכוש סט עבורי והודיתי לארגון שהצטרפתי אליו ממש לא מזמן על האיכפתיות והמחשבה עלינו, הנשים.

כיוון שלא בניתי סוכה וכיוון שאני לא מוכנה להפריד בין הילדים (למשל, שהבן יהיה אצל האבא והבנות אצלי), סוכם שברוב חג הסוכות הילדים יהיו אצלו.

איפשרתי לאבא שלהם לקחת את כל קישוטי הסוכה כדי לקשט את סוכתו בקישוטים של הילדים, שתיהיה להם תחושה של 'בית'.

לפני חג הסוכות ארזתי מזוודה ענקית עבורם. הם כבר יודעים איך אני אורזת מזוודה, כך שלכל ילד יש את "החלק שלו", ובכל זאת קראתי להם והראיתי שוב איפה כל דבר נמצא.

הכנתי לכל ילד קופסא עם "נשיקות" (קצפיות) וכתבתי להם מכתב, שבכל פעם שהם יתגעגעו הם יוכלו להוציא נשיקה ממני, עד שאפגוש אותם שוב.

ושלחתי אותם.

רק כשהם יצאו מהבית קלטתי שהם לא יהיו כמה ימים איתי.

הסתערתי על הבית שהיה נראה כמו ג'ונגל ומיהרתי להתכונן לשבת, ולמרות שניסיתי להדחיק את מה שעלה בי, הרגשתי את העיניים מצטעפות.

הכי קשה היה לי כשהבנתי שלא אראה את הבן שלי לובש לראשונה בחייו את ה'קאפיטע', הלבוש המיוחד של החסידות שלנו, שנהוג להילבש מגיל בר מצווה בכל חג ושבת, והנערים משתדלים להקדים ולהתחיל ללבוש אותו כבר מגיל 12, מה שגורם להם להרגיש "בחורים".

הבן שלי ש'הריח' ברגישותו את הצער שלי עוד לפני שהכנתי את המזוודה אמר שהוא ידאג להצטלם ולשלוח לי תמונה ולהגיע בחול המועד כדי שאוכל לראות אותו בלבוש המיוחד והבוגר. וכך הוא אכן עשה.

בכל הכנות? שמחתי לקצת חופש אחרי שנה וחצי מאסיביים שבהם לא היה לי רגע נורמלי לעצמי, והם היו צמודים אלי ימים, חגים ושבתות. אני צריכה קצת שקט וזמן לעצמי.

ויחד עם זה, עלו השאלות: איך יהיה להם אצל אבא שלהם? איך זה ירגיש להם לעבור חג במקום אחר, שהוא לא הבית שלהם? ואם הם יתגעגעו?

את השפונג'ה עשיתי גם עם מים בעיניים ולב מפרפר.

את השבת עשיתי לבד.

כן, לבד.

יש משהו ב"לבד" הזה שמאד מאיים על אנשים, אבל אני כמהתי לקצת לבד בחיים שלי.

כל אחות או גיסה שיצא לי לדבר איתה הזמינה אותי אליה אבל סירבתי. רציתי להיות לבד. חיכיתי לשקט הזה.

ערכתי שולחן שבת כרגיל, רק הנחתי עליו סט אחד של צלחת, סכו"ם וכוס. בשבילי.

הקפדתי להכין שבת רגילה כמו תמיד, רק בכמות קטנה מאד.

קניתי לעצמי עוגה מפנקת בבוטיק עוגות יוקרתי ואמרתי "לכבוד שבת קודש ולכבודי", ולא ויתרתי על הפרחים כמידי שבת.

וכך הכנסתי את שבת המלכה.

אני והיא והקב"ה.

ישנתי כמה שרציתי, קראתי כמה שרציתי, בהיתי בסדר ובנקיון ושאפתי לתוכי כמה שיותר שלווה ונינוחות בנסיון למלא את הבור המטורף שנפער בי לאורך השנים בתוכי.

במוצאי השבת הילדים התקשרו, שמעתי אותם, התעניינתי בשלומם ושמחתי שהם בסדר.

למחרת, ערב חג ראשון של סוכות, שמעתי את אמא שלי לא בטוב כשאמרתי שאני עושה את החג לבד. היא לא אהבה את הרעיון ואמרה ש"לבד זה לא טוב". כמה שהסברתי לה שלכל אחד צורך אחר ושאני זקוקה לזה, לא עזר. בסוף היא הוסיפה שלמרות שאני כבר 'ילדה גדולה' אני לעולם אשאר המוז'יניק, הילדה הקטנה שלה, ושהיא מצטערת שהיא לא יכולה לארח אותי בחג (ההורים כבר שנים רבות לא עושים את חג הסוכות בביתם אלא אצל אחותי), ואני שמעתי את הדאגה ואת הצער.

התקשרתי לאבא שלי להגיד לו "חג שמח" וגם הוא שאל איפה אני בחג. שמעתי שהוא לא אוהב את הרעיון שאני לבד למרות שהוא לא אמר את זה.

בהחלטה של רגע, הרמתי טלפון לאחות אחרת ושאלתי אם יש מקום פנוי בשבילי. היא אמרה שבוודאי ושאני מוזמנת בשמחה, ופירטה את שלל האורחים שאמורים להתארח אצלה, בלי עין הרע.

יצאתי לקנות לה פרחים והרמתי טלפון לאמא שלי, שוב, להגיד לה שאני לא אהיה בחג לבד ושאתארח אצל אחות שהיא מאד אוהבת. שמעתי את אנחת הרווחה בקולה. היא לא יודעת שעשיתי את הצעד הזה אך ורק בשבילה ובשביל אבא. מאוחר יותר התקשרה האחות אצלה הם מתארחים ואמרה שאבא ואמא שמחים באופן מיוחד היום ואני ידעתי שזה בזכות העובדה שהם יודעים שאני "בידיים טובות" ובעיקר, לא לבד.

ארזתי את עצמי ועליתי על אוטובוס בואכה בית שמש.

הגעתי אל אחותי, אחות קרובה שאני מרגישה אצלה בנוח, אוהבת מאד את ילדיה ומסתדרת איתם נהדר.

דקות אחריי התחילו להגיע הזוגות הנשואים עם הקטנים שלהם, והדלת נפתחה ונסגרה, נפתחה ונסגרה.

הייתי על תקן משקיפה מן הצד: הבית המה אנשים וילדים. האימהות הצעירות התרכזו בסלון כשהן שומרות על הילדים, מעסיקות אותם במשחקים. הגברים סידרו את ארבעת המינים ועזרו במה שצריך.

ואני ישבתי על הספה בסלון, מקשקשת עם אחיניותיי וחושבת על הסיטואציה המוזרה.

לאורך כל החג הייתה אווירה טובה ושמחה, האוכל היה משובח כתמיד, ואחותי השתדלה לוודא שיש לי את כל מה שאני צריכה ושנח ונעים לי.

אבל משהו בתוכי היה לא שייך. כאילו, תקוע. מוזר.

מצד אחד אני הכי שייכת בעולם ומצד שני הכי לא.

אם הייתי עם הילדים שלי זה היה מרגיש אחרת, אבל פתאום הרגשתי זקנה בחברת הפרגיות שרק אתמול (או לפני שנה ושנתיים וארבע) התחתנו ובחברת תינוקות וילדים קטנים שהם לא שלי ושאני לא מכירה (בלי עין הרע המשפחה מאד גדלה ואני כבר לא מכירה את הדורות הבאים, של אחייניי ואחייניותיי הנשואים שגם גרים רחוק מאד ואין לנו בדיוק הזדמנויות להיפגש).

בשולחן החג הבנות פטפטו על דא והא והבנים ישבו ולמדו הלכות סוכה. זה קרה באופן טבעי. מישהו שאל משהו, מישהו אחר ענה, מישהו אחר התערב ואמר שיש עוד ווארט בנושא וככה הם צללו בדברי תורה, נהנים להתפלפל ביניהם.

צפיתי בהם מקצה השולחן בהתרגשות של ממש ואמרתי לעצמי: "בשביל כזה שולחן חג חזרתי לעולם החרדי, חזרתי לחסידות! ככה בעז"ה יהיה השולחן שלי כשילדיי יתחתנו. שולחן שיש בו דברי תורה ולא הבלים ורכילות. שולחן שהבנים מתחרים ביניהם מי זוכר טוב יותר את העמוד של הגמרא, ולא מי ינצח בבחירות הקרובות". הרגשתי שאני שמחה בשביל אחותי שזכתה במשפחה לתפארת.

בסיום החג, למרות שהוזמנתי על ידי אחותי להישאר וגם הוזמנתי על ידי אחיות אחרות שגרות בעיר להגיע אליהן ולהישאר לימים הבאים, 'קפצתי' להגיד להורים שלי 'חג שמח' ונסעתי חזרה הביתה.

רק האוגר שלנו, מוקסו, חיכה לי בבית המסודר והנקי.

הנחתי את המזוודה וניגשתי אליו. אמרתי לו שעכשיו זה הוא ואני ואני והוא ואני בטוחה שיהיה לנו טוב ביחד, והתפניתי לפרק את המזוודה.

בימים הבאים הייתי לבד וזה היה הדבר הכי מדויק שהייתי צריכה.

באותם ימים חזרו אלי זכרונות לא פשוטים של 'לבד' אחר, בפעם הראשונה שהייתי גרושה, ללא ילדים, לפני עשרים שנה (כן, אני גרושה פעם שניה ולא מתביישת להגיד את זה. זו לא מחמאה גדולה אבל גם לא סיבה להתבייש). בזמנו ה'לבד' היה נורא והזכרונות הציפו בי רגעים קשים מאד. מצאתי את עצמי משווה בין התקופה ההיא לתקופה הזו ועלו בי לא מעט תובנות שאת חלקם אעלה בפוסטים הבאים שלי.

בימים האלו בהם הייתי לבד עשיתי דברים בקצב אחר, או שלא עשיתי בכלל.

הלכתי לישון בלי שעון (בעצם… זה קורה גם בימים רגילים…)

ובעיקר קמתי בלי שעון (שזה אולי הפנטזיה הכי גדולה של אימהות לילדים קטנים)

לא בישלתי כלום כך שהמטבח נשאר נוצץ ופינקתי את עצמי באוכל מבחוץ

נפגשתי עם חברות שלא פגשתי מליונתות זמן בלי להסתכל על השעון

ובעיקר, הייתי

ככה פשוט, הייתי.

באמצע חול המועד, בהסכמתו של אבי ילדיי, יצאתי לפגוש אותם. גם הם וגם אני התגעגענו מאד. זו פעם ראשונה שאנחנו לא מתראים כמה ימים.

קניתי להם פיצה ואייס-קפה שהם אוהבים ואחר כך המשכנו לגינה, התנדנדנו (כולל אני) והעברנו כמה שעות ביחד. דסי הקטנה איפשרה לי לחבק ולנשק אותה דקות ארוכות מאד, ורק אחרי שהסנפתי אותה כהוגן היא שיחררה את הצוואר שלי ואת עצמה והלכה לשחק.

החזרתי אותם לביתו של אביהם וחזרתי הביתה מאוששת.

למחרת קמתי בבוקר והתחלתי באפיה קדחנית ונמרצת. החלטתי שאלו ימים שיש לי זמן ופניות ואני יכולה לנצל אותם כדי להוקיר תודה לכמה נשים שדאגו לי בתקופה האחרונה, שפינקו אותי עם פשטידה או סלטים לשבת או סתם בטלפון חם. נשים שהן לא משפחה וגם לא ממש חברות, אבל היה להן איכפת ממני, וזה לא מובן מאליו בכלל.

השלשתי כמויות והרמתי אליהן טלפון, אחת אחת, ואמרתי שהכנתי להן עוגת גבינה לשבת ועוגה פרווה. מי שיכלה לשלוח אלי ילד שייקח את המשלוח – בשמחה, ומי שלא, הגעתי עד אליה.

שמחתי להחזיר קצת לב חם.

כמובן שהכנתי גם לילדים שלי שאמורים לחזור לקראת סוף החג.

בשבת חול המועד היה לי ברור שאני נשארת לבד ולא נוסעת לאף אחד.

שוב פינקתי את עצמי במשהו שאני אוהבת ושאני בדרך כלל לא מאפשרת לעצמי.

במהלך השבת קראתי ספר שלם! דבר שלא זכיתי לו כבר כמה שנים!

אף אחד לא הפריע, לא ביקש כלום, לא רצה כלום, לא רב עם מישהו אחר.

שקט.

במוצאי שבת נכנסתי למטבח. ידעתי שיש לי אורחים לחג והילדים חוזרים.

עמוק אל תוך הלילה התיישבתי להגיד את כל ספר התהילים ולנצל את הלילה הגדול של הושענא רבא, דבר שבשנים קודמות לא הצלחתי לעשות.

קמתי מוקדם בבוקר ולראשונה בחיי זכיתי לתפילת החג בבית כנסת, ברוב עם, ולא סתם בית כנסת אלא של החסידות, דבר שלא עשיתי מעולם קודם לכן.

אחותי שמרה לי מקום בעזרת הנשים כך שאוכל לראות את האדמו"ר ואת אלפי החסידים מתפללים.

אני לא יכולה לתאר את המחזה הזה. הוא הכי קרוב למה שמתואר בבית המקדש, כשאלפים מתפללים יחד, שרים ביחד, רוקדים עם התורה ביחד, בסדר מופתי, ועיני כולם נשואות אל אדמו"ר אחד, שכל תנועה שלו נמדדת ונקלטת בצימאון וביראת קודש.

הרגשתי שהייתי צריכה את ההזדמנות הזו כדי להתחבר עוד קצת לחסידות שאני חלק ממנה, כי כשאין בעל, אין את הדבק שמחבר אותך לחסידות ואני צריכה לדאוג לעשות את זה בשביל הילדים שלי.

חזרתי מהתפילה בשעות הצהריים המוקדמות והשארתי הודעה בקו המשפחתי שעדיין יש מקום לחג למי שרוצה.

אחיינית שלי, נשואה ואמא לילדים, קפצה על המציאה וביקשה להגיע עם בעלה וילדיה ועם כל האוכל.

שוב ביררתי עם השכנים ומסתבר שהדירה שלהם… פנויה!

באופן חריג ומתוך בחירה מוחלטת פיניתי את מיטתי לאורחות והלכתי לישון עם הילדים בחדר שלהם. עד כדי כך שמחתי למלא את הבית באורחים אהובים.

כך היה מספיק מקום שינה לכולם, וחגגנו ביחד את שמחת תורה.

ככה גם הסתיימה לה תקופת החגים, כשמרצפות הבית שחורות, הררי כביסה נערמים, ערימה של כלים בלתי נתפסת בבשרי ובחלבי ובלגן גדול בכל הבית.

ושמחה גדולה בלב.

שמחה על תקופה מורכבת שעברה הכי טוב שאפשר, שהיה בה גם רעש וגם שקט, גם בלגן גדול וגם סדר, גם זמן משפחה וגם זמן לעצמי, גם ביחד וגם בנפרד.

סיימתי את החג עם הודיה גדולה להקב"ה על כך שלרגע לא הרגשתי חיסרון בכך שאני גרושה, ושהילדים ואני חווינו את כל החגים במלואם, גם כשאבא ואמא חיים בנפרד.

הודיתי על הזכות להצליח לקנות את מה שצריך לחגים. אני זוכרת תקופות שזה היה בלתי אפשרי.

הודיתי על המשפחה שלי, הגרעינית והמורחבת.

הודיתי על כך שאני מודה ממקום של שמחה.

כעת השיגרה לפנינו.

שלב חדש בסטטוס החדש שלי, כי עד כה היה החופש הגדול והחגים, שהם לגמרי זמנים לא שגרתיים.

וכעת אני מוכנה ומזומנה להתחיל שיגרה ברוכה כגרושה, אמא לארבעה, כשאני מסדרת מחדש את הלו"ז שלי, ומדייקת מסלול מחדש.

מאחלת לך ולכולנו שיגרה טובה, רגועה ושמחה.

חורף בריא, מלא שפע של ברכה בכל תחום.

והודיה על מה שיש.

ואם תחפשי, תמצאי שגם לך יש הרבה "יש".

איתך, גם בשיגרה

מומחית ליצירת שינויים לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי