המהפכות בחיי – חלק א'

אני יכולה להצביע על אינספור מהפכות שעברו עלי בחיי, אבל רק כמה מהם היו משמעותיים ומשני חיים.
לא כל מהפך בחיים עושה שינוי שאני יכולה להגיד עליו שהוא "משנה חיים", לפחות לא במושגים שאני מכוונת ומדברת עליהם.
אני רוצה להסביר את ההקדמה הזו דרך הסיפור שלי.

את השינוי המהותי המהפכני הראשון (שאני מוכנה לספר עליו קבל עם ועולם) עברתי בגיל 26.
לפניו עברתי לא מעט שינויים ותהליכים מורכבים, אבל הוא היה כזה ששינה את כל מי שאני מבפנים, ומהר מאד השליך על כל תחום בחיי.
עד לאותה שנה, הייתי אדם שמתמודד קשה עם החיים. החיים לא חייכו אלי בשום מובן וכל מה שהשגתי היה בדרך הקשה והכואבת.
שקלתי 151 ק"ג, ו 200 גרם, הייתי גרושה בלי ילדים, גרתי בשכונת פשע בקצה ירושלים בקומה רביעית בלי מעלית ובלי מזגן (מי שמכירה אותי יודעת מה זה אומר), עבדתי בעבודה שלא אהבתי, לא השתייכתי לשום מקום ולאף אחד. חיה בין עולמות, מחפשת את מקומי בעולם.
חייתי בתחושה שאני קורבן של החיים. עשו לי, שתו לי, אכלו לי. עובדתית זה גם היה נכון. אמנם לקחתי אחריות על החיים שלי ולמדתי המון מקצועות, עבדתי במסירות ובאחריות נדירה בכמה עבודות, כשאני מסיימת עבודה ב 16:00 ומשם הולכת לעבודה במקום אחר עד 22:00 ואז לעבודה אחרת עד הבוקר וחוזר חלילה.
עשיתי כל מה שיכולתי כדי להבין מי אני ולמה אני כאן.
לא ויתרתי לעצמי ונאבקתי לשרוד.
יכולתי להרים ידיים, יכולתי לשקוע, אבל גם בשקיעות הגדולות שלי, והיו כאלו, נאבקתי על חיי ותמיד קמתי על הרגליים, אבל קמתי למציאות שלא רציתי בה, לחיים שלא עשו חשק לחיות אותם ברוב הזמן, וליותר מידי שאלות שלא היו לי עליהן תשובות מספקות.
ההסתכלות שלי הייתה פשוטה: החיים הם מאבק, מערכות יחסים בין בני אדם הם תמיד מלחמה ויש מנצח ויש מנוצח ואם לא תילחמי – תפסידי, תמיד המשקל שלך יגדיר אותך ותצטרכי למצוא דרך לעקוף אותו כדי להתקדם, ואלוקים תמיד יסגור איתך חשבון.
רוב האנשים בעולם לא אמינים בלשון המעטה, וזה לא עולם שאני רוצה להביא אליו ילדים.
הסיכוי למצוא זוגיות טובה היא אפסית, ומחכות לי יותר מידי שנים לחיות כאן.

במהלך יום עבודה שיגרתי ואפרורי נתקלתי במודעה של קורס קואוצ'ינג שעומד להיפתח. זו הייתה מודעה קטנה עם מעט מלל ו"נותרו 2 מקומות אחרונים", הבלוף הידוע.
לא זוכרת אפילו להגיד מה במודעה דיבר אלי. אני רק זוכרת שהרמתי טלפון, נבהלתי מהמחיר ומהדרישות, ובכל זאת החלטתי ללכת על זה.
ככה נרשמתי, מה שנקרא: בטעות, במקרה, בלי כוונה, (או במילים שלי היום: יד ה' שכיוונה אותי הכי מדויק שאפשר) לקורס הכשרת מאמנות (קואוצ'ינג), בלי להבין מה זה באמת ובלי לדעת שבאותו הרגע שהעברתי את התשלום – הצלתי את חיי.
בקורס הזה גיליתי שטעיתי. שהעולם הוא לא אזור מלחמה, שיש אנשים מדהימים ולא כולם נגדי, שהבור השחור בחיי קשור לתחושת חוסר שייכות שלי לבית, לקהילה, לעולם, ושאני יכולה לשנות הכל. אולי לא יכולה לשנות את המסע שנגזר עלי, אבל יכולה לבחור איך לעבור אותו.
בתקופה של כמה חודשים גיליתי שאפשר לחיות את אותה מציאות אבל ממקום אחר. כמו להסתכל מהחלון על נוף, אותו נוף, ולראות אותו באופן שונה.
לקחתי את הקורס הכי ברצינות שאפשר, לא פספסתי מילה, עשיתי את שעורי הבית במסירות והתחייבתי בפני עצמי לנצל את הזכות הזו לגלות שאפשר אחרת.
מאז אני אדם אחר, גם אם החיים שלי עדיין לא פשוטים, וגם אם עדיין שום דבר בהם לא בא לי בקלות.
התודעה שלי השתנתה ואני לעולם לא רוצה לחזור פסיעה אחת אחורה, לתודעה שהייתה לי קודם לכן.
בשנים שלאחר מכן עברתי שינויים מרחיקי לכת, כמו ניתוח שרוול, נישואים שניים, פתיחת עסק ועוד, אבל אף אחד מהם לא שינה את החיים שלי במהותם או את אישיותי שוב. הם שינו את החיים שלי בהרבה מאד מובנים, אבל לא שינו את התודעה שלי.
למשל, ירדתי 60 ק"ג אחרי הניתוח אבל התודעה נשארה של אדם שמן ולכן גם עליתי חלק גדול מאד מהמשקל.
פתיחת העסק הייתה משמעותית מאד לחיים שלי אבל כיוון שעבדתי במקביל כשכירה במשרה מלאה, השינוי לא הורגש, מלבד העובדה שעבדתי כמו חמור.
מה כן?

באותה שנה עברתי גם מהפך דתי-רוחני ובחרתי לחזור לעולם החרדי ולקהילה החסידית שעזבתי 5-6 שנים קודם לכן. אני מאמינה שזה התאפשר בזכות השינוי התודעתי שעברתי לגבי העולם, החיים והחברה ממנה באתי, שאותה האשמתי בהרבה דברים.
התקדמתי מאד.
למדתי לא מעט קורסים מקצועיים בתחום שלי: ייעוץ זוגי, שיטות טיפול ואימון מתקדמות וקורסים עסקיים.

ילדתי 2 ילדים יקרים ואהובים.

המהפך הנוסף, עליו אני יכולה להצביע כ"משנה חיים" היה לפני כ – 11 שנים.
עבדתי אז כשכירה במשרה מלאה וגם כעצמאית, שנה קודם לכן פתחתי את המחזור הראשון של לימודי אימון אישי שאני הנחיתי, העברתי הרצאות על הסיפור האישי שלי, רואיינתי באינספור ראיונות בעיתונות וברדיו החרדיים…
אהבתי מאד כל מה שעשיתי, גם כשכירה וגם כעצמאית. העבודה נתנה לי המון סיפוק ומשמעות.
אבל את ההתמודדויות האחרות בחיים שלי ידעו קומץ אנשים בלבד.
בתוך הבית שלי חייתי במסגרת נישואים מורכבת ומייסרת. חלק מהבעיות זיהיתי מיד על ההתחלה והאמנתי בכל ליבי שאוכל לשנות אותם, שעם הכוחות שיש לי להניע אחרים לעשות שינויים לטובה – אצליח בביתי שלי.
לא הצלחתי ופניתי לקבל עזרה, אבל דבר לא עזר.
לא אשתף בכל הקשיים, כמובן, אלא רק במה שאני מרגישה שאני יכולה ובמה שרלוונטי למסר שחשוב לי להעביר.
הגרוש שלי עבד במשרה חלקית ואני עבדתי ועבדתי ועבדתי, קרוב ל 20 שעות ביממה, כשכירה וכעצמאית, אבל לא זכיתי להנות משקל.
גרנו בעליית גג מחפירה שלא ראויה למגורים של משפחה, בוודאי לא על בסיס קבוע, בתנאים לא אנושיים, בלי מטבח, סירים תלויים בברגים על הקירות כי אין ארונות מטבח (ואין בכלל מטבח מלבד כיור שמחולק ל – 2 ופיסת ופיסת שיש קטנה), עם 3 חלונות נמוכים שרק אחד מהם ניתן לפתיחה, בלי אוויר, עם חתולים שמטיילים על הגג ומידי פעם מצליחים להשתחל פנימה.
העליתי את המחיר שלי לשעה, לקחתי על עצמי עוד עבודה, קיבלתי לקוחות מחו"ל בזום בשעות הלילה הקטנות, חזרתי מהקליניקה ב 1 בלילה… כדי לחזור למשרה נוספת בבית של כביסות, גיהוצים, סידור הבית ושלל מטלות שאיש לא עשה במקומי.
הבנתי שאני לא אשרוד ככה, ואי אפשר באמת לחיות שנים על גבי שנים בצורה הזו.
לקחנו הלוואה ועוד אחת למרות שהתנגדתי מאד לקחת אותן משום שהיה לי ברור שהם לא יפתרו שום דבר כי הבעיה היא אחרת לחלוטין והם רק יעמיקו את הבור הכלכלי הנורא, מה שאכן קרה.
הצלחתי לשכנע את מי שצריך להתחיל ליווי כלכלי כדי לצאת מהברוך, אבל זה לא הצליח כי אם אין שיתוף פעולה – אין אפשרות לשינוי.
היינו בבור כלכלי בלתי נגמר.
לא יצאתי לאירועים משפחתיים אלא אם מדובר בחתונות או בר מצוות של אחיינים/יות, ולא נפגשתי עם חברות, כי כל דקה הייתה שווה כסף, ובמצב הכלכלי שלנו לא יכולתי לאפשר לעצמי מותרות כאלו, כמו לשבת עם חברות, במקום לשבת בקליניקה.
באורח ניסי ממש התוודעתי לתוכנית שהייתה אז חדשנית ממש, שפונה לבעלי עסקים כמוני, שרוצים להפסיק את מרוץ העכברים ורוצים להפסיק לעבוד כמו משוגעים, שמלמדת ומדריכה איך אפשר להתחיל לשנות את המשוואה של זמן = כסף.
קראתי את פרטי התכנית והבנתי שזה מה שחיפשתי ולא ידעתי שקיים ובשיחה עם מי שהיה אז בעלי החלטנו ללכת על זה.
היינו עמוק בתוך בוץ כלכלי, אבל היה ברור שכדי לצאת ממנו אני חייבת את התכנית הזו או נס, וכיוון שאי אפשר לסמוך על ניסים, לקחנו הלוואה רצינית ונרשמתי לתכנית.

זו הייתה ההלוואה היחידה שלקחתי מרצון ומבחירה, כי ידעתי שהיא יכולה לשנות באמת את המצב שלנו.
במשך שנה לא ישנתי.
אם קודם היו לי 3-4 שעות בלילה – עכשיו כל כולי שקעתי בללמוד את התכנית, להכין את שעורי הבית ולמצוא את הדרך שלי כדי לצאת מהלופ האינסופי.
וכבר הייתי בהריון השלישי שלי, שהיה הריון עם היפרמאזיס לא פשוט.
שנה לאחר מכן, בט"ו בשבט, 2.2.2015, הפקתי את הכנס הדיגיטלי הראשון, שהיה הפתיח להתחלת הדיוור שלי, ולאחריו התחלתי לדוור פעם בשבוע לאלפי נשים.
אם את קוראת את המייל הזה – זה בזכות התכנית שלמדתי אז, איך לדוור לאלפים ולעשרות אלפים, איך להפיק קורסים דיגיטליים, איך לעשות שיווק דיגיטלי חכם, זול, ולהשפיע בגדול.
שם התהפכה לי התודעה שוב.
המאמנת העסקית שליוותה אותי, לימדה אותי לעבוד פחות ולהרוויח יותר, בעזרת תוכניות דיגיטליות ושיווק דיגיטלי.
למדתי להפיק כנסים דיגיטליים ולהגיע ליותר נשים.
ובעיקר, הבנתי איך אפשר להרוויח הרבה יותר בהרבה פחות זמן ומאמץ.
זה היה גילוי מרעיש בשבילי, כמי שבאה מבית של שני הורים חרוצים מאין כמותם, שמאמינים בעבודה קשה ובמסירות יוצאת דופן, שעמלים כל חייהם על כל פרוטה, ועם כל התפיסות של פולנים על כסף.
אם קודם עבדתי כמו חמור, עכשיו עבדתי כמו חמור וסוס יחד (כמו שאמא שלי נוהגת לומר כשהיא עובדת קשה מאד לפני חגים, למשל), אבל ראיתי פתאום אופק, נדלקה לי תקווה בלב, ידעתי שההשקעה והמאמץ האדיר הזה שאני מתאבדת עליו הוא השקעה עצומה אבל חד פעמית, כי אני בונה תשתיות לטווח ארוך, במטרה לצאת מהלופ של זמן = כסף, שהרי לעצמאית אין פריבילגיה להיות חולה, או לצאת לחופשה, כי כל דקה שהיא לא עובדת – היא מפסידה כסף.
הייתי צריכה את התקווה הזו, כדי להצליח להשאיר את הראש מעל המים.
וכמה שעבדתי קשה קודם – עבדתי עוד יותר.
חודש וקצת אחרי הכנס הדיגיטלי הראשון ילדתי את הבת השלישית ולאחריה נכנסתי לדיכאון אחרי לידה שחור משחור.
היה לי ברור שהדיכאון הוא לא בגלל הלידה, אלא הלידה הוא ה"מכה בפטיש" של אישה שאין לה חיים, וזו זעקה לעזרה.
מיותר לציין שלא הייתה לי חופשת לידה וגם במהלכה עבדתי כרגיל.
את הילדים פגשתי מעט מאד, בבקרים, ולמשך כשעתיים בין השעה שחזרתי מהעבודה כשכירה ולפני שנכנסתי לקליניקה.
ובשבתות ובחגים, שאז הייתי גמורה מעייפות.
הילדים שלי לא עשו לי הנחות. כל אחד מהם, ב"ה, חזק ועוצמתי, ועם הרבה מרץ ואנרגיה.
אלו היו שנים קשוחות מאד.
החופשות הבודדות שיצאתי היו בזכות מקום העבודה שלי כשכירה, שארגנו חופשה לכל העובדות אחת לכמה זמן, בסבסוד משמעותי, והמחיר על כל חופשה כזו, לא רק כלכלית, היה כבד מאד, וד"ל.
באותה שנה של הפריצה העסקית המשמעותית שלי, הגרוש החליט שהוא עוזב את העבודה שלו ללא שום תועלת או בעבור לימודים או משהו משמעותי אחר, וכך, ההכנסה הזו ירדה גם היא.
אין לי דרך לתאר את הגיהינום של אותן שנים.
ככל שהכנסתי יותר כסף – הבור הכלכלי הלך והעמיק.
היו סיבות מאד ברורות למה זה קרה, והן לא היו קשורות אלי.
נאבקתי במה שיכולתי, התחננתי, ביקשתי, איימתי, הזהרתי, ניסיתי כל מה שיכולתי וידעתי, פניתי לעזרה מקצועית… ודבר לא עזר.
ראיתי איך כל העבודה הקשה שלי נבלעת אל תוך מינוס ענק כשאני ממשיכה לחיות בתנאים לא שפויים, ברמת חיים נמוכה מינוס, ולא רואה סיכוי לצאת מהמרוץ הנורא הזה למרות שההכנסות הכפילו את עצמן ואף יותר.

אני זוכרת שבאותן שנים הגיעה אלי לקוחה וביקשה ליווי עסקי. כששאלתי מה המטרות שלה, היא אמרה: להצליח כמוך! כשביררתי למה הכוונה, היא אמרה: מפורסמת כמוך, עם מלא לקוחות, שהשם שלה מוכר וידוע כאשת מקצוע מומחית בתחומה, שאנשים מחכים לה בתור חודשים.

אמרתי לה בגילוי לב, שב"ה אני אכן מלאה בלקוחות וגאה מאד במקום העסקי והמקצועי אליו הגעתי, יחד עם זה, מה שרואים בחוץ זה אף פעם לא אמת, ושאני לא מוכנה לעזור לה להצליח כמוני כי יש לזה מחירים כבדים מידי, ובעיניי זה לא מוסרי.

ואני לעולם לא אתן יד לגרום לאישה להפוך לשיפחה בשביל משהו, ולא משנה מה.

היא לא ידעה על מה אני מדברת. היום, כשהיא תקרא את הפוסט הזה, היא תדע, וכמותה יידעו כל אלו שקינאו (ועדיין) בהצלחה שלי.

לכל דבר יש מחיר. הצלחה לא נופלת מהשמים.

ברור לי שיש נשים שעבדו קשה כמוני ויחד עם זה קיבלו פידבק, הערכה, אהבה, שותפות ואחריות מבן הזוג שלהן. זה לא אומר שכל מי שמצליחה – גם עברה את מה שעברתי, רק שיהיה ברור ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

במשך כל אותן השנים האלו ועד לגירושיי (למעלה מ – 10 שנים) לא היה אותי. הייתי כלי, חפץ, שתפקידו לקחת אחריות על הדבר הזה שנקרא 'משפחה', לדאוג לכל צרכיה (מלבד בישולים), לפרנס אותה, ולדאוג שהיא תתפקד כראוי.
הצרכים שלי לא היו קיימים. לא היה להם מקום.
הייתי בתפקיד בשביל אחרים.
ובשבילי לא היה אף אחד.
אפילו לא בשביל שמישהו ישאל אם אפשר להגיש לי קפה.

מה שהחזיק אותי כל הזמן היה התקווה שלמרות הכל – אצליח.
אצליח להוציא אותנו מהבור הנורא הזה.
עשיתי הכל נכון, באמת.
לוויתי על ידי אנשי מקצוע בתחום הזוגי, האישי והעסקי, ואף אחד לא אמר לי: "גברת, יש דברים שאין דרך לעקוף. אם את מכניסה כסף, ולא משנה כמה, ומישהו אחר מוציא – לא יעזור כלום. אם את לוקחת את כל האחריות ומישהו אחר מסיר כל אחריות, תמשיכי להיות במירוץ הזה עד שתתמוטטי.
ואז?
לא יודעת מה יקרה אז. תצטרכי להתמוטט ולראות'.
אבל אני לא מהמתמוטטים.
אלו שליוו אותי באותן השנים נעו בין אי הבנה של מה שאני מתמודדת איתו לבין רחמים או עידוד כדי לתת לי כח.

המאמנת העסקית שלי ליוותה אותי חלק מהזמן ללא תשלום כי היא ידעה היטב מה אני עוברת ויחד עם זה האמינה בכל ליבה שאצליח לצאת מזה, בזכות הנחישות, האחריות, המסירות וההתאבדות שלי על שיקום המשפחה שלי.
המחשבה על גירושים עלתה לי בראש, אבל "בגלל זה וזה לא מתגרשים".
וההבלחות הקטנות של התקווה שאצליח בכל זאת החזיקו אותי, אני הרי אדם שיכול להזיז הרים, אז איך את ההר שלי עצמי אני לא אזיז?
אני אזיז. ברור!

אני כבר לא במשוואה של זמן=כסף. כלומר אני עדיין בתוכה אבל כבר יש לי תכנית איך לצאת מזה.

והשלשתי את ההכנסות…

הייתי כבר אמא ל – 3 ילדים, עם עסק שהלך וגדל ושם מקצועי טוב מאד, עם המון המון סיפוק מהעבודה ותחושה של משמעות ושליחות, ובמקביל, באופן בלתי ייאמן, בבור עמוק של ייאוש ואכזבה מהזוגיות, מהיכולת לשקם אותנו כלכלית, מההבנה שלעולם לא נחיה בבית נורמלי.
בת 35 בערך, בלי דירה, ועם חלומות שלאט לאט הולכים ונכבים.

כיוון שההמשך עוד ארוך, הוא (ייכתב ו)יישלח בשבוע הבא אי"ה.

איתך, גם בשינוי הענק שאני עכשיו בתוכו