מתי העבר הופך להיות מקור של כח?

לפני כמה שבועות מלי שלי חזרה הביתה מצוברחת. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שהיא קיבלה ציון נורא במבחן באנגלית.

בקצרה:

מלי שלי מצטיינת ממש. מקבלת ציונים מעולים, כולם מעל 90 ורובם מעל 95.

המורות מעולפות עליה, ויש על מה. ילדה וורבלית, סקרנית, נוכחת במלואה בזמן השיעורים, רעבה לידע, משתפת פעולה, רגישה לאחרות. יש לה שם טוב. היא חברותית, אהובה על כולן.

מה לא.

באמת ילדה שאפשר בקלות להגיד שהיא עושה נחת.

(אגב, היא מדהימה לא רק בבית הספר אלא גם בבית).

בסוגריים חשובות: עברנו השנה כמה עניינים מאד לא פשוטים במסגרת המשפחתית שלנו, ומלי, שהתמודדה במציאות מורכבת מאד, המשיכה להתנהג למופת. הגיעה בזמן לבית הספר (וכל הכבוד לאמא שלה שהנחילה את הערך הזה בבית), הקשיבה בשיעורים, עשתה שיעורי בית, התכוננה למבחנים והצליחה בכולם (חוץ מאנגלית).

כלומר, לא רק שהיא מופלאה גם ככה, היא גם צריכה לקבל מדליה על כך שבמקום לנטוש את הלימודים ולהתקרבן (ובצדק!) היא המשיכה להיות מצטיינת.

(נ.ב. וזה לפוסט אחר: ילדה שמצטיינת כל הזמן זו נורה אדומה. אני עובדת על זה לא מעט עם מלי כי אני יודעת לזהות את הסכנה שבדבר).

בינתיים, מלי התמודדה עם מקצוע האנגלית שלא בא לה בקלות, שלא לדבר על המורה שלה לאנגלית, שהיא סיפור לא נחמד בפני עצמו, אבל זה מה יש ועם זה נתמודד.

היא התקשתה מאד עם האותיות ועם הקריאה והסתבכה עם כל מה שאפשר.

ישבתי איתה על שעורי הבית, והתכוננו ביחד למבחנים.

ובכל זאת, הציונים היו לא משהו.

לבקשתה, שלחתי אותה למורה פרטית (הוצאה של 600 ₪ בחודש), והיא התמידה (ועדיין מתמידה) ללכת כל שבוע.

ובכל זאת, קיבלה 85% במבחן.

אני לא אמא מלחיצה בכלל. זה ממש בסדר להביא ציון כזה הביתה מלכתחילה. בכלל, מעולם לא שמתי דגש על ציונים. זה בכלל לא חשוב מבחינתי.

כן חשובה לי הדרך, האחריות שהילד לוקח על עצמו. ההשתדלות שלו. על זה אני שמה דגש.

מלי ממש הייתה מאוכזבת. חיבקתי, הגשתי לה צהריים וישבתי איתה, הסברתי בפעם האלף ששפה חדשה היא כישרון ולא לכולם יש את היכולת הזו בקלות ויש כאלו שצריכים להתאמץ יותר.

לא עזר כלום.

ואז אמרתי בפשטות: "מלושקה, כמה קיבלת במבחן הקודם?"

אני לא באמת זוכרת מה היא אמרה, אבל זה היה הרבה פחות מ – 80.

"מלוש, תראי כמה התקדמת! מתחילת השנה לא קיבלת ציון מעל 80 באנגלית, שלא לומר שקיבלת גם 60, והנה, עברת את ה- 80. את זוכרת איפה היית בתחילת השנה?"

וכאן הזכרתי לה שהיא התקשתה לזכור את האותיות, התבלבלה בין אותיות הניקוד, לא ידעה מילים. היום היא מבינה כשאני רוצה לדבר בלי שהיא תבין ואני מדברת באנגלית!

העיניים שלה נדלקו.

הגב התיישר, לא רק מטאפורית.

ראיתי שהיא חוזרת לעצמה.

היא 'פתאום' נזכרה באיזה מקום נמוך היא הייתה וכמה היא התקדמה מאז!

מאז היו עוד כמה מבחנים באנגלית. היא עדיין לא מגיעה ל – 90, אבל היא כבר יודעת שהציון הוא לא הדבר החשוב אלא כמה היא התקדמה, ובעצמה היא עושה פירוט של איפה היא הייתה ואיפה היא היום.

נכון, היא עוד לא יודעת מספיק טוב את זה ואת זה ואת זה וחסרות לה מלא מילים…

אבל היי! את זוכרת איפה הייתי בתחילת השנה???

היא רק בת 11, ולפניה חיים שלמים שיהיו בהם דברים שלא בהכרח יצליחו כמו שהיא רוצה, כי ככה זה, אנחנו אף פעם לא יכולים להיות טובים בהכל. וזה בסדר.

את השיעור הכי חשוב היא למדה.

 

השבוע הייתי עם דסי בת ה – 8 בטיפול שיניים. מה עברנו שם זה תוכן לפוסט נפרד.

אחרי הטיפול ירדנו לבית המרקחת לקנות כמה דברים.

היא נעמדה על יד הדלפק ואמרה בהתרגשות:

"אמא, תראי כמה גבהתי! בפעם הקודמת לא הצלחתי לראות את הרוקחת ואת הרמת אותי ועכשיו אני רואה הכל!!!"

התרגשנו שתינו מאד!

"אמא, תראי כמה גדלתי!" היא המשיכה להתלהב.

עודדתי אותה להתלהב עוד.

הזכרתי לה את מה שאני אומרת לה כל הזמן: "דסוש! תראי כמה את גדלה!!!"

אני אומרת את זה כשהיא גילתה שהיא כבר לא צריכה כסא קטן כדי להגיע לכיור בו היא מצחצחת שיניים.

ורק לפני חודש היא התחילה לעשות את רוב שיעורי הבית לבד (מלבד מה שהיא צריכה את עזרתי, אבל זה כבר לא הכל!).

והיא כבר מתחילה להתקלח לבד (כל קירות האמבטיה הרטובים מעידים על כך).

ולא מזמן התחיל לקנות לחם במכולת לבד…

כל הזמן אני מזכירה לה מה היא *לא* הצליחה לעשות עד לא מזמן ופתאום היא יכולה!!!

כמה זה מרגש לגלות שגדלנו!

ביקשתי שתעמוד על יד הדלפק ואתעד את הרגע. "ואני גם רוצה לשלוח לחברות שלי שיראו כמה גדלת. מסכימה?" והיא הסכימה. והנה אני מצרפת את התמונה שלה. "אבל אמא, תגידי להם שזה לא החיוך הרגיל שלי. בד"כ אני מחייכת חיוך הרבה יותר רחב אבל אני אחרי טיפול שיניים וההרדמה לא מאפשרת לי…" אז הנה, גם את זה כתבתי.

 

עוד דוגמא:

מלי התחילה להכין קוגל תפו"א לשבת לבד כבר לפני כמה חודשים.

אחת לכמה זמן אני מלמדת אותה עוד משהו, כי לא מספיק להכין את הקוגל אם נשאר אחרייך פוגרום ולכלוך. ובעניין הזה אני מסוג האימהות שאני מעדיפה שלא יעשו כלום במטבח אם משאירים ג'ורה.

אבל איך היא תלמד אם לא אלמד אותה?

ואיך היא תוכל ללמוד הכל, אם אני לא מסכימה לאפשר לה "להיות בדרך"?

אז התגברתי ואיפשרתי לה ללכלכך כמה שהיא רוצה, כי השלב הראשון זה לדעת להכין את הקוגל. ואחרי שהיא הכנסיה את התבניות לתנור – ניקיתי אחריה.

והנה, היום היא כבר מנקה את המג'מיקס עם מגבון לפני שהיא מכניסה לארון.

והיא מדיחה לבד את הלכים של המג'מיקס (ועל הדרך היא, מיוזמתה, מדיחה לפעמים עוד כלים).

והיא כבר יודעת שאחרי שמדיחים את הכלים של המג'מיקס – מניחים אותם במדיח (לא מכונה. מדיח של פעם, שהכלים מתייבשים כשהם מטפטפים לכיור) בצורה כזו שהמים יטפטפו כלפי מטה (ולא ישארו בכלי כי הוא לא הונח נכון), ואיזה כלי מניחים במדף למטה ואיזה בלמעלה.

וככה, כל פעם עוד שלב.

והיום? טפו טפו. לא תדעו שהיא הכינה משהו בכלל. יותר נקי ממני!

 

ודוגמא אחרונה להיום:

השבוע עליתי על המשקל, כמידי שבוע, וסגרתי עליה של 5 ק"ג מפסח, בגלל סטרואידים שאני נוטלת לטיפול באבואיטיס (דלקת בקרקעית העין).

התבאסתי ממש, ויחד עם זה נשמתי ואמרתי תודה על זה שהספקתי לרדת 40 ק"ג, כי מי יודע כמה הייתי עולה אם לא הספורט שאני עושה (ממשיכה. כל הזמן!!!) ואם לא הירידה הזו, הייתי עכשיו עם 45 ק"ג עודפים לפחות.

איפה הייתי קודם, בהקשר "הרע" עוזר לי לקבל את המציאות.

 

כדי לקבל כח בחיים מתוכנו, ללא קשר לאף גורם מבחוץ, ללא תלות באחרים – הדרך היחידה היא לראות את הדרך שכן עשינו.

הרי אף פעם אין סוף לאן אנחנו רוצים להגיע. תמיד נרצה את המקסימום. אבל מאיפה באנו? תמיד אפשר לדעת. תמיד אפשר לראות את הפער.

אגב, לא משנה כמה התקדמנו.

משנה ש… התקדמנו!

 

זה מה שאני מלמדת את הילדים שלי.

זה מה שאני משקפת ללקוחות שלי.

זו הדרך שלי לעודד את עצמי.

 

אני לא מושלמת. רחוקה משם מאד.

לא השגתי רבע מהמטרות שלי בחיים וכנראה לעולם ארגיש ככה כי יש לי הרבה שאיפות וכל הזמן מצטרפות עוד.

אבל –

אני כל הזמן כל הזמן כל הזמן כל הזמן

מתקדמת.

אין יום שאני האדם שהייתי אתמול.

מי שעוקבת אחרי התכנים שלי יודעת שאני גם נופלת, המון. ועמוק.

אני מכירה את התיקרה של התחתית מלמטה.

ובכל זאת, הדרך שלי למשוך את עצמי משם היא על ידי עידוד עצמי בלתי פוסק.

לא בדברים גרנדיוזיים, כי אין לאף אחד מאיתנו הרבה מהם.

אלא בדברים הקטנים, הסזיפיים, היומיומיים:

בפעמים הקודמות סיימתי את האימון כושר בשעה, היום ב 55 דקות. וואו. כל הכבוד לי! מעכשיו יש לי מטרה חדשה: לסיים את האימון ב 55 דקות (אגב, מאז אני כבר מסיימת אותו מהר יותר אז המאמנת כושר הוסיפה לי עוד תרגילים!!!)

פעם, לפני כשנה ויותר, שלחתי את הפוסטים בסביבות 3 בלילה(!) היום זה די נדיר. אני לרוב מצליחה עד 1:30 לשלוח. כל הכבוד לי!

פעם הייתי מכניסה שבת בצפצוף, גם כשהיא הייתה נכנסת ב 19:00. היום אני והילדים, כולם, מוכנים שעה לפני שבת!!! (בזכות הקבלה שקיבלנו על עצמינו ביום שאבי נפטר ושיעמוד לזכותו – משה יהודא בן טוביא ז"ל).

פעם הייתי שונאת קניות בשוק. מה שונאת? מתעבת. הגרוש היה אחראי על הקניות (בדיעבד, זו הייתה טעות אבל זו לא מטרת הפוסט). מהרגע שהבנתי שאני חייבת להתמודד עם הדבר הזה כל שבוע – עברתי מתיעוב ושנאה ל"משהו שצריך לסמן עליו וי". ולאט לאט זה כבר קל יותר. איזו הקלה.

פעם לא הבנתי כלום בתחום הכלכלי, ואני עדיין לא מבינה מספיק, אבל היי, בשנתיים האחרונות עפתי בנושא! למדתי ערימות של חומרים! התקדמתי דרך ענקית! כל הכבוד לי!!!

ככה, מתי שצריך וכמה שצריך, שימי לב לדרך.

הסתכלי אחורה ותשאלי את עצמך: איפה התקדמתי?

לא כמה.

ואולי גם לא 'איך'.

קודם תראי שהתקדמת, ותיקחי את יד ימין ותטפחי איתה על כתף שמאל ותגידי לעצמך: "כל הכבוד לי! על הדרך שאני עושה. על זה שאני מתקדמת. איפה הייתי ואיפה אני היום!".

 

כן, כל הכבוד לי!

כי אם אין אני לי, אני אחמיא לי!

אבל לא סתם, באוויר כי איזו מנטורית לימדה אותי לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמי מילים טובות שחלקן בלי כיסוי ולחלקן אני מממילא לא מאמינה.

אלא על דברים שיש לי 'הוכחות' בשטח. 'הצלחות' שעברתי, שהן שלי, שאפשר למדוד, לראות, לשמוח בהן.

 

כל הכבוד לך! על כל התקדמות.

אל תתבחבשי בעבר (רק בתוך טיפול, וגם תלוי איזה טיפול, אבל זה לפוסט אחר).

כן תשתמשי בו כדי לזכור איך התקדמת מאז.

 

תזכרי: התוצאה היא מה שרואים, אבל היא לא משקפת את הדרך. 

אם תתמקדי בתוצאה – תמיד תיהי 'לא מספיק'. אם תתמקדי בדרך, תמיד תיהי 'אלופה'.

 

בתמונות:

המבחן של מלי באנגלית ודסי בבית המרקחת אחרי שגילתה כמה היא גבהה!

 

איתך, בלקחת כוחות מהעבר בשביל ההווה