fbpx

איך זה יכול להיות?

מאז הפוסט עם ההודעה שלי על הגירושים אני מקבלת הרבה מאד תגובות. חלקם הגדול תומך, מחבק, מתפלל. חלקם מגיע אלי מגורם שלישי, שבעצם מעלה את משבר האמון שחלק מקוראותיי חווה.

אני שומעת את זה מהצוות שלי, נשות המקצוע אליהן אני מפנה נשים שמבקשות עזרה, וכעת, עם ההודעה שלי, הן מעלות את הקושי בטיפול.

אני שומעת את זה דרך משפחה, חברות, קרובות.

ויש גם בודדות שמעלות את השאלה בפניי.

קודם כל, חשוב לי להגיד, אני מבינה אותן לגמרי! מבינה את הקושי לקבל את הבשורה על אחד מהמהלכים שנחשבים לכישלון, כמו גירושים, מאישה חזקה, מצליחה ומשפיעה כמוני, ועל כך שאני עושה צעד שבעבור רבים מאד הוא קו אדום, כאילו הוא אסור ובחזקת "לא אצלינו".

בפוסט הזה אני אנסה להשיב מעט.

רוצה להזכיר שבסך הכל לפני שאני דמות ידועה, אני קודם כל סתם בן אדם, רגיל לגמרי, כמוך.

מישהי שקמה בבוקר לפעמים על צד שמאל, לפעמים על צד ימין, לפעמים לא רוצה לקום בכלל.

מישהי שצריכה לנקות, לכבס, לבשל, לגהץ, לדאוג לפרנסה, לדבר עם המורות, לרדת לגינה עם הילדים… בדיוק כמוך.

מישהי שיש לה אבא ואמא (ב"ה, בחיים!), ואחים ואחיות, גיסים וגיסות, משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת, כמוך. (טוב, כמעט כמו כל ה"כמוך" שקוראות אותי, להוציא בנות יחידות או מקרים חריגים).

מישהי שיש לה גם מחשבות מיותרות לפעמים, ותאוות מיותרות, והתמודדות עם המשקל, ורגעים של כעס ועצבים, ולפעמים חוסר טקט, וטעויות כאלה ואחרות, וחוסר סבלנות וחוסר רצון להיות נחמדה ורגעים של ייאוש וסיטואציות של חוסר אונים ואנשים שאני לא מסמפטת, ורגעים שבא לי לשבור את הקיר וכו' וכו'.

מישהי שיש תחומים בחיים שלה שהיא לא מרוצה מהם, ועל חלק מהם אני עובדת ועל חלקים אחרים פשוט ויתרתי.

מישהי שרוצה להניח את הראש על מישהו, ושהמישהו הזה ייתן לה מקום גם אם לא קרה שום דבר מיוחד אלא סתם יום מעפן, קל וחומר אם קשה לי או כואב לי או שניהם.

מישהי שרוצה לדעת שמותר לה להיות לפעמים חלשה, ולא יכולה, ולא מסוגלת או מסוגלת אבל לא רוצה להתאמץ.

מישהי שרוצה להרגיש שיש מישהו ששותף לדבר הזה שנקרא בית ומשפחה.

מישהי שרוצה חבר וקירבה ותקשורת.

מישהי שלא רוצה שיפגעו בה אף פעם, בטח לא שוב ושוב ושוב.

מישהי שרוצה שיראו את המאמצים שהיא עושה, לא את כולם, אפילו רק אחוז אחד מהם, ויכירו בהם.

מישהי שרוצה שלא יראו את כל מה שהיא עושה – כאילו היא עושה לרעה ובכוונה.

מישהי שרוצה קצת שקט בחייה, בטח ובטח בבית שלה.

כן, אני סתם אישה שהקב"ה ברא כי יש לה כאן תפקיד שאני אפילו לא יודעת מהו, אלא מנחשת שאני מבינה מהו, שיש לה כישרון כתיבה שניתן במתנה משמים והיא חיה בדור שבו יש מושג של שליחת מייל או כתיבת פוסט ברשת חברתית והגעה לאלפי נשים בשניה אחת.

אני אישה ששתקה מידי הרבה שנים מתוך תקווה שדברים ישתפרו, שאם אני אעבוד על "החלק שלי" ואשנה את התנהגותי במה שנראה שאני צריכה לשנות ואטפל בחלקים שקשורים אליי אז יהיה סיכוי לבית הזה להמשיך ולהישאר שלם.

אבל כמו שאני כותבת תמיד: כשרק צד אחד מוכן לעשות עבודה (כי הצד השני בטוח שהוא מושלם והבעיה בכלל לא אצלו…), יקרה אחד מ-3 האפשרויות הבאות:

  1. הזוגיות תשתפר
  2. הצד שעובד על עצמו יקבל החלטה לקבל את המציאות כפי שהיא וילמד לחיות בתוך המציאות הזו טוב ככל האפשר
  3. הפסקת הסבל על ידי גירושים (והפסקת סבל אחד לא מחייבת שהבחירה בגירושים היא טובה יותר. כלומר, זו בחירה בין רע אחד לרע שני, אלא שברע של גירושים יש גם סיכוי לטוב)

אז עשיתי מה שאני יכולה בשביל האפשרות הראשונה, אבל לא קרה דבר.

בחרתי באפשרות השניה, לחיות בתוך הזוגיות "בשביל הילדים" ולקבל את המצב כפי שהוא, בזמן שאני פועלת לשמור את הראש שלי מעל המים על ידי כך שאני מתמקדת בחלקים הטובים בחיי: ילדים, עסק, התפתחות אישית ומקצועית, משפחה וכו'.

האפשרות הזו הייתה מתאימה כשהילדים היו קטנים ממש, אבל כשהם גדלו וקרו כל מיני דברים נאלצתי לבחור באפשרות השלישית.

אז עשיתי מה שאני יכולה בשביל האפשרות הראשונה, אבל לא קרה דבר.

בחרתי באפשרות השניה, לחיות בתוך הזוגיות "בשביל הילדים" ולקבל את המצב כפי שהוא, בזמן שאני פועלת לשמור את הראש שלי מעל המים.

זה התאפשר כשהילדים היו קטנים ממש, אבל כשהם גדלו וקרו כל מיני דברים נאלצתי לבחור באפשרות השלישית.

במילים פשוטות:

כאישה יהודיה, שומרת מצוות, אני יודעת שהקב"ה נתן את האפשרות של גירושים ולא בכדי.

כדאי לעשות הכל כדי לא להגיע לשלב הזה, אבל כשצריך, זו לגמרי אפשרות שעם כל הקושי – צריך לממש אותה.

כך שלא משנה כמה אני חכמה ואינטליגנטית ובעלת ידע מקצועי מקיף מאד, יש דברים שאני לא יכולה לשנות, אלא יכולה להחליט מה אני עושה איתם.

אחרי 12 שנות נישואים לא פשוטות בכלל, שהצלחתי לצלוח בזכות הידע המקצועי, הכלים שרכשתי בדרך והרצון לשמור על משפחה שלמה, הבנתי שעוד רגע אני מאבדת את עצמי, את בריאות נפשי, את שפיותי. וזה בוודאות לא רצון ה'.

וברגעים של פחד מהצעד המשמעותי הזה, סייע לי משפט אחד שהלך איתי בשנה האחרונה וברגעים של היסוס החזיר אותי חזרה אל ההחלטה שהדבר הנכון לעשות זה להתגרש. המשפט הזה נאמר בדמעות ובכאב נורא על ידי כל כך הרבה מהלקוחות שלי, שכבר חיתנו את כל הילדים שלהן או חלק מהם, שישבו בקליניקה ואמרו לי: "הייתי צריכה לעשות את זה מזמן. פחדתי על הילדים\לא היה לי כסף\לא היה לי אומץ\לא היה מי שיתמוך בי\פחדתי מה'מה יגידו'"

ובכן, אין לי כסף לתהליך הזה, אני מפחדת מאד על הילדים שלי, התמיכה המורלית של המשפחה לא באמת עוזרת לי כשאני צריכה לעמוד בבית הדין או לקבל החלטות מהותיות על חיי וחיי ילדי. אולי יש לי אומץ ולא איכפת לי מה יגידו עלי.

וזהו.

וזה מורכב מאד ולא פשוט.

וזו ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיי.

ואיך אני יודעת שההחלטה שקיבלתי נכונה? כי יש בי שקט פנימי שלא היה לי שנים.

כי כשעושים בחירה שנכונה לנו, היא לא בהכרח תיהיה קלה, אבל היא תתן שקט.

 

מעבר לכך, מזכירה את מה שאני כותבת תמיד:

לעולם אל תעריצו אף אדם. כולנו יצורי אנוש ואף אחד מאיתנו לא מושלם. הערצה גורמת לעיוורון חלקי ולאשליה כאילו האדם שמעריצים הוא מושלם, הכל אצלו מעולה, ואז קשה מאד לקבל את העובדה שהוא, או חייו, אינם מושלמים, שהאשליה שיצרו היא רק… אשליה, שדברים קשים קורים בעצם לכולם.

החיים שלי אף פעם לא היו מושלמים וגם לא קלים, אולם כל עוד אני יוצקת בהם משמעות ומקבלת על עצמי בענווה גמורה שהם רצון ה' ושזה המסע שאני צריכה לעבור, ושאם זה מה שקורה לי, זה הדבר הטוב בעבורי, אני מצליחה לצלוח עוד חתיכה במסע הזה.

גם מתנת הכתיבה שלי, גם העובדה שאני כותבת לכן, גם האומץ להיחשף – כל אלו הם חלק מהמסע שלי.

כי כשהקב"ה נותן למישהו מסע – הוא גם נותן לו כלים שיסייעו לו בדרך.

ואם את במסע שלך ולא רואה שיש לך כלים – זה לא אומר שהם לא נמצאים. זה רק אומר שאת לא רואה אותם.

 

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

 

 

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

להיפרד ביחד

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו

לכי לך.

לך לך. הפעם הראשונה שהתאהבתי בפרשה הזו הייתה בשנה סוערת מאד בחיי, כיתה ט', בעודי

התמוטטתי

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט. לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

אבא יש רק אחד

שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן

כשהאדמה רועדת

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח?

פעם ראשונה

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא

זוגיות מורכבת

השבוע נחגוג את ט"ו באב, חג האהבה. כל שנה מחדש אני מעלה פוסטים בנושא, הן

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

דילוג לתוכן