fbpx

איך שנאה הפכה לחינם?

מפני מה נחרב בית שני? מפני שנאת חינם.

אפשר לפתוח מילון כדי להביא הגדרה מדויקת למילה שנאה אבל אני חושבת שכולנו יודעות איך היא ושאר חברותיה מרגיש לנו בפנים.

חשבתי על הביטוי הזה, שכולנו מדקלמות כבר מהגן, ועל המשמעות שלו.

תהיתי, למה שמישהו ישנא מישהו אחר, סתם?

מילא, שנאה שהיא לא לחינם אפשר 'אולי' להבין, נניח מישהו שעשה לי משהו רע אז אולי יש סיבה לשנוא אותו. (חס וחלילה, כמובן).

אבל מהי "שנאת חינם"?

ולמה אין אהבת חינם?

ובכן, חשבתי על כך לא מעט והתשובה שלי מתחלקת לכמה נקודות:

 

1. לשנוא זה אוטומטי וטבעי
על פי כל שיטות הפסיכולוגיה הישנות והחדשות, האדם הוא יצור הישרדותי. כן, כן, בעל חיים – רק משוכלל יותר, עם יכולת חשיבה. השיטות המתקדמות גם מקנות לו את יכולת הבחירה בין הטוב והרע.

כיוון שכך, הנטייה הטבעית של האדם היא לראות את השלילי כדי שיוכל להיזהר, בדיוק כמו זברה שנמצאת בג'ונגל ובזמן שהיא לוגמת מהמעיין היא מסתכלת לצדדים כדי לוודא שאין איזה אריה רעב באזור.

אנחנו ב"ה לא חיות ולא זברה, ויש לנו גם את כח הבחירה וגם את הנשמה היהודית שהיא מיוחדת רק לנו, יחד עם זה, בבסיס יש לנו אינסטינקטים שאם לא נעבוד עליהם, הם ימשיכו להפעיל אותנו ולנהל אותנו. בפשטות קוראים לזה "האוטומט".

אם כך, מאד טבעי שהשנאה תיהיה הרבה יותר זמינה וחינמית לכל דורש מאשר אהבה.

למה? כי לשנוא זה אוטומטי. זה טבעי. מספיק שמשיהו חתך אותי בכביש, עקף אותי בתור, אמר לי מילה לא במקום והופ, אני יכולה בקלות לשנוא אותו.

ואם קמתי על צד שמאל… אז בכלל. כל פרצוף שמישהו עושה הופך להיות סיבה לתחושה רעה.

וכאן אני מגיעה לנקודה השניה:

 

2. לשנוא זה קל. לאהוב זה קשה.

חינם זה משהו שלא טורחים בשבילו. הוא פשוט מגיע. יש למשל שמש בחינם ומרחבים שבהם אפשר ללכת בחינם ולא צריך לשלם למועדון כושר כדי לעשות ספורט וכו'. כך גם אם אנחנו לא עובדים על האהבה, אז מה שנשאר זה שנאה, והיא, כאמור, נמצאת בחינם. לכל אחד. העבודה היא למצוא את האהבה.

לאהוב את האחר זה כבר פרוייקט. כדי לאהוב צריך להתאמץ, לחפש את הטוב שבשני, להיכנס לנעליים שלו, להסכים לפרש את התגובות שלו באופן אחר מהאוטומט שלנו. זה כבר לא כזה פשוט. יש לזה מחיר: מחיר של השקעה, אנרגיות, מוכנות לשנות חשיבה, להרגיש משהו אחר מהאוטומט שקופץ לנו.

נו, פלא שאנחנו מוצאים את עצמינו יותר שונאים מאוהבים?

 

3. דור ההשוואות

רוב האנשים שאני פוגשת בחיים ובקליניקה מנהלים את חייהם, בסופו של דבר, לפי מה שקורה מסביב. לפי השוואות לאחרים. ככה הם יודעים מה הם צריכים, מה נכון, מה כדאי ומהם סדרי העדיפויות הנכונים.

לפי זה, פעמים רבות יוצא שאנשים מרגישים נחיתות ביחס לאחרים, כי לאחרים יש יותר. או לפחות נראה שיש להם יותר.

ובדרך כלל מיד אחרי ה"יותר" של מישהו אחר מגיעה אמונה פנימית שאומרת "טוב, אם יש לו יותר זה בגלל שהוא לקח משלי".

כאילו יש סך משאבים מסוים שהקב"ה יצר וממנו הוא מחלק לבני האדם, ואם אחד קיבל יותר כסף אז זה בהכרח על חשבון מישהו אחר.

אנשים מאמינים יודעים שמה שיש לנו זה מה שנכון שיהיה לנו ושאף אחד לא נוגע במה שמוכן לחברו, ולהקב"ה יש שפע מהכל בלי גבול. אם יש למישהי משהו יותר משיש לנו, זה לא קשור אלינו. הוא קיבל כי ככה הקב"ה רצה. כי לו יש נסיונות אחרים.

אבל זה קל להגיד.

התחושה הפנימית העמוקה של "לי יש פחות" וההשוואות מגדלות בתוך הבטן הר של כעסים ורגשי נחיתות שיוצרים שנאה, שהיא לגמרי לגמרי חינם, כי אדם מאשים מישהו במשהו שהוא לא אשם.

אז בואו נחדד ונזכור:

זה שיש לו – לא אומר שהוא לקח לך.

זה שאין לך – לא קשור לזה שיש לאחר.

 

4. המחשבה שהכל אישי

אם חברה הבריזה לך כשאת עשית מאמץ גדול לפנות זמן להיפגש איתה, איך זה מרגיש לך?

ובכן, רוב הנשים מרגישות שזה אישי, כאילו החברה ישבה בבית וחשבה איך היא הולכת לצער את השניה.

נשמע מגוחך אבל זו המציאות.

האוטומט שלנו הולך לחשיבה כאילו הכל נגדינו. אבל היי, קרה משהו. היא לא יכולה לספר מה קרה, או שהיא לא רוצה. אולי מישהו נפטר פתאום? אולי היא קיבלה בשורה משמחת ומרוב התרגשות היא שכחה לבטל את הפגישה? אולי היא עברה שבוע לא פשוט ונרדמה עם הילדים ולכן לא הגיעה?

עוד דוגמא קטנה כדי להבהיר את העניין:

אם המזכירה בקופת חולים צורחת אז זה בגלל שהיא לא אוהבת אשכנזים \ ספרדים \ חילונים \ חרדים \ ישראלים \ חוצניקים \ מחקי את המיותר, לא?

לא.

היא צורחת כי היא קמה על רגל שמאל, כי עובר עליה יום קשה, כי היא בלחץ נוראי ממשהו אישי, כי מישהו התנהג אליה מאד לא יפה והיא בטוחה שזה… אישי.

העיוות המחשבתי גורם לאדם מסוים לפרש כאילו מישהו עשה לו בדווקא, בכוונה, והמחשבה מעוררת רגש. כי עובדה שברגע שהחברה תיצור קשר ותספר שקרה משהו לא נעים אנחנו נבין ונסלח לה. ואם הפקידה תגיד פתאום שהיא מצטערת שהיא ככה צורחת אבל הנכד שלה מאושפז בטיפול נמרץ, כולם יחבקו אותה, יגישו לה טישו ושוקולד ויאחלו לה בשורות טובות!

אז אם אדם חושב רע על מישהו על לא עוול בכפו הרי שהוא מרגיש כלפיו רגשות שלא אמורים להתפתח מלכתחילה. רגשות לא חיוביים.

אם נעצור את הפרשנות האוטומטית לדברים ונבין שלא הכל נגדינו אלא יש דברים שהם פשוט לא קשורים אלינו – נוכל בקלות לזרום עם אחרים, לסלוח, להעביר, ואפילו להתקרב ולאהוב.

 

אז איך בכל זאת אפשר להגביר חיבור, קבלה ואהבה ולהמעיט את שנאת החינם שכאמור, נמצאת בחינם וקל להתחבר אליה?

על ידי עין טובה.

עין טובה היא עין שמחפשת את הטוב. והטוב לא צריך להיות גדול. הוא יכול להיות קטן מאד כי מה שמתמקדים בו – גדל.

 

זה התוכן, כמעט מילה במילה, לראיון שהתקיים ברדיו קול חי

לחצי כאן לשמוע את הראיון

שנזכה להרבות אהבה, כי גם היא יכולה להיות בחינם.

איתך, בעולם אוהב יותר

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

וצוות המרכז

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

את רק בנאדם!

קודם כל עדכונים על אבא שלי: השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה,

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

מפתח אל הלב

את האמת, תכננתי לכתוב משהו אחר השבוע, אלא שאחרי התגובות שקיבלתי על פרסום הפוסט הזה

כשהאדמה רועדת

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח?

אלימות נגד נשים

הפוסט הזה קצת חריג ביחס לרוב הפוסטים שלי, והגיע זמנו להיכתב. למרות שמחר נתחיל לחגוג

התמוטטתי

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט. לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן