fbpx

אילן אילן במה אברכך

הייתי אמורה לכתוב היום פוסט אחר, על משהו אחר.

אלא שאנחנו מתכננים, והקב"ה מחליט.

 

לפני דקות ספורות חזרתי הביתה מבית החולים הדסה עין כרם (כעת 1:29 בלילה, מוצ"ש). אבא שלי, האדם הכי יקר לי בעולם, מאושפז בטיפול נמרץ פנימי, עם דלקת ריאות חריפה וקורונה.

והוא כבר לא ילד. ממש לא.

אז קודם כל, הוא מתאושש, ער, מדבר ככל שהוא יכול, יודע מה קורה איתו.

וזה לכשעצמו חסד ענק.

עברנו שעות קשות מאד ביום שישי, כשחלום הבלהות של כל אדם בעולם כיום התגשם: ברגע שנודע שהוא חיובי לקורונה, הכניסו אותו לחדר בחדר המיון, סגרו עליו את הדלת והשאירו אותו לבד, חסר אונים, עד שיחליטו מה ואיך לעשות איתו.

בשעות האלו הכנתי את השבת בבכי.

לא יכולתי לדמיין את אבא שלי במצב כל כך נורא והתפללתי רק שלא יסבול. שחררתי אותו באהבה רק בבקשה, ה', בלי סבל.

הקטנה נבהלה מאד כשהיא ראתה אותי בוכה ככה. השתדלתי לתווך לך את הסיבה וחיבקתי אותה חזק.

והמשכתי לערוך שולחן לשבת, עם פרחי טוליפ רעננים, ופלייסמנטים תואמים.

וחשבתי לעצמי כמה הכל ארעי.

 

אחרי ההקדמה הזו, את יכולה להבין למה הפוסט היום יהיה אחר.

ויכול להיות שהוא יהיה נדוש ומשעמם ולא מחדש כלום, וזה ממש בסדר. הוא בעיקר בא לחזק אותי ואותך.

השבוע נזכה לחגוג את ראש השנה לאילנות.

השיר שמתנגן לי בראש, הוא "אילן אילן במה אברכך, פירותיך מתוקים, צילך נאה, אמת המים עוברת דרכך. אלא, יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך".

ואיך זה מתאים בדיוק לאבא שלי.

אדם שכל חייו מחובר בעבותות של אמונה להקב"ה, מחובר לשורשים שלו, לערכים שלו, ונטוע היטב באדמה.

אני גאה להיות דומה לו. אולי הכי דומה לו מכל האחים והאחיות במשפחה.

בשנים בהן לא הייתי מחוברת לשורשים, או לפחות היה נראה ככה, הוא לא אמר מילה.

באחת הפעמים שאתי אותו, ברגע של כנות, "אבא, איך זה שאתה לא מעיר לי?" והוא ענה שיש הלכה מפורשת בקיצור שולחן ערוך, במצוה של כיבוד הורים, שלא להגיד דברים שלא נשמעים לילדיהם שמא יעברו על מצות כיבוד הורים.

הרגע ההוא נחרט היטב בליבי, כי הוא עזר לי להשתדל לצער אותו פחות.

ובשנים ההן, כשעזבתי את כל מה שגדלתי עליו, דמות דיוקנו של אבי עמדה לפניי ברגעים בלתי אפשריים, בנסיונות שלא האמנתי שאעמוד בהם. תהיתי מה אבא היה אומר ולקחתי צעד אחורה.

זה אבא שלי.

אילן איתן, שלא משנה מה, גם כשהוא בטיפול נמרץ, הוא לא שכח שיש הבדלה, ולמרות שהוא ממילא לא יכול לאכול או לשתות, או ביקש שאדאג לו להבדלה. כשאמרתי לו שאי אפשר להכניס אוכל או שתיה, הוא רק אמר "טוב, יש עוד 3 ימים שאפשר בלי הבדלה".

וזה מה שמטריד אותו, כשאני יודעת שהצוות הרפואי נלחם עליו כדי שלא ירדימו אותו.

ברגעים כאלו, כשאחד מההורים נמצא בחוסר אונים מוחלט, כל מה שנשאר זה אמונה ומשפחה.

אמונה זה בין אדם לקונו.

ומשפחה זה בין אדם לחברו.

בשעות האלו שהמתנתי מחוץ לחדר טיפול נמרץ, הייתי כל הזמן בטלפון עם המשפחה שלי: אחים, אחיות, אחיינים ואחייניות, קו משפחתי שפועל ללא הרף, שיחות על מצבו הרפואי, על משמרות, על המיקום המדויק של המחלקה.

וכולם דואגים, מחזקים, מתפללים.

ודודה אחת שהודיעה שהכינה לי עוגת גבינה כמו שאני אוהבת, ושאעבור מחר דרכה כדי "שיהיה לך משהו מתוק, בטח לא אכלת כלום".

אין כמו משפחה.

אלא שכדי שהיא תיהיה, צריך לעמול ולהשקיע, בדיוק כמו פרדס: לזרוע, לדשן, לנקש, להשקות.

לא לכולם זה בא באופן טבעי: להרים טלפון של מזל טוב, ללכת לשמחות, להשתתף, לשאול, להציע עזרה, לשלוח משהו מידי פעם.

ואולי, במילים פשוטות: לצאת מעצמך ולזכור שיש עוד אנשים בעולם.

ובדור כמו שלנו, עסוק ועמוס עד לעייפה, תרתי משמע, זה לפעמים לא קל.

אבל שווה.

אין כמו משפחה, לתת ולקבל יד. להחזיק ביחד ברגעים מורכבים. לחבק ולהיעזר.

 

לא כולם זוכים למשפחה.

אבל אם יש לך אחת כזו, תעשי משהו אחד נוסף בשביל להיות 'חלק'. כל אחת יודעת מה היא יכולה לעשות כדי שזה יקרה.

 

נקודה נוספת וחשובה:

מכירה את האימרה הידועה שעשרה ילדים לא יכולים לגדל זוג הורים אבל הורים יכולים לגדל עשרה ילדים?

מסתבר שזה נכון.

הורים יצאו מכליהם כדי להיות שם בשביל ילדיהם, גם אם הם כבר בני 40, אבל אני רואה לא מעט "ילדים", שהם בעצמם כבר בעלי משפחות שלא ממהרים להתאמץ בשביל הוריהם המתבגרים או מעבירים אחריות לאחרים במשפחה.

ובכן, אחרי המאה ועשרים של ההורים שלנו, לא ישאלו אותנו האם ההורים שלנו קיבלו את העזרה שהם צריכים, אלא ישאלו כמה את עשית בשביל ההורים?

כי האחריות של כל אחד היא 100% אחריות, והיא לא מתחלקת בין הילדים!

זה אומר, שאם יש אח או אחות או כמה מהם שלא 'שמים יד' ולא נוטלים חלק בטיפול בהורים המתבגרים, זה לא אומר שזה מאפשר לך להוריד אחריות ולהגיד שאם הם לא, אז גם את לא. כי האחריות לא מתחלקת במספר הילדים, אלא הנטל מתחלק. ואם אין מי שיתחלק, האחריות של כל אחד היא 100% אחריות לקיום מצות כיבוד הורים.

אל תיכנסו לחשבונות מי היה יותר עם אבא או אמא, ומי פחות, מי מתאמצ\ת להגיע מרחוק ומי לא, מי משקיע יותר…

אין לאף אחד בעלות על מצות כיבוד הורים, ואין לאף אחד מאיתנו זכות להיכנס לקישקעס של מישהו אחר כי אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר אח או אחות שלנו, ולמה הוא או היא לא לוקחים חלק כמו כולם בטיפול בהורים.

אף אחד לא נפסד ממצות כיבוד הורים, ואם השקעת יותר – הרווחת יותר, גם ובעיקר משום שזה קשה יותר.

 

אשרינו שזכינו, שיש לנו הורים לטפל בהם, שיש לנו אחים ואחיות ומשפחה ענפה, שיודעים לתת ידיים ולהתגייס.

אשרי ההורים שלי שזכו להיות אילן חזק ואיתן שפירותיהם מתוקים וצילם נאה.

אשרינו שלמדנו משניהם מהי מצות כיבוד הורים, שינקנו מגיל קטן את המסירות והדאגה מהם להוריהם.

אשרינו שיש לנו שורשים עתיקים ומלאי ערכים לינוק מהם, שיש ממי ללמוד, ממי לקבל כח.

 

מבקשת לזכותו של אבא שלי האהוב, משה יהודא בן אסתר (הא' במקור), שתעשי משהו, מה שמתאים לך, לרפואתו: פרק תהילים אחד, מצוה אחת, טלפון לאמא או אבא שלך כדי לשמח אותם, עוגה למישהי מהמשפחה שלך. משהו.

והלוואי ונזכה כולנו להיות אילן איתן עבור המשפחה שלנו.

שאזכה לבשר בשורות טובות.

 

איתך, בטיפוח האילן שאת

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

מה נותן לך כח?

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או

שני צדדים למטבע

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל,

איזה בעסה של יום!!!

התחלתי את היום הזה עקום. לא ישנתי כל הלילה כי לא הצלחתי להירדם הילדים התנהגו

את רק בנאדם!

קודם כל עדכונים על אבא שלי: השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד

זוגיות מורכבת

השבוע נחגוג את ט"ו באב, חג האהבה. כל שנה מחדש אני מעלה פוסטים בנושא, הן

בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק

לאן הלכו כל השאלות?

ימים מורכבים עוברים עלינו. ימים עם שאלות רבות. אני יכולה "לשחק אותה" כמה שאני רוצה,

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

דילוג לתוכן