fbpx

במלאות 30 יום

יש לאבא שלי בית חדש, עם נוף מהמם ומזג אוויר מושלם (אם כי בקיץ קצת חם בשעות שהשמש קופחת, אבל הוא בצל, אז נראה לי שיהיה לו בסדר).

אפילו חניה קרובה סידרו לו, כדי שכשנגיע בהמונינו, כמו שהגענו בשישי האחרון לציון 30 יום לפטירתו, לא נצטרך ללכת מידי הרבה (אם כי, לא ניתן להגיע אל החלקה ללא רכב).

כמו שאני מכירה את אבא שלי, הוא היה אומר שזה לא בסדר שב"דרך האמונה", המסלול לחלקה בה הוא טמון, סללו נתיב אחד עם ירידה ועליה תלולים מאד, ואם רכב מגיע מצד אחד – אין מקום לשניים.

ויותר גרוע, גם אי אפשר לדעת אם מגיע רכב או לא כי החלקות באזור לא תוכננו נכון (לדעתי, ולדעת כל אדם נורמלי, חי או לא), והדרך מתפתלת ומסתירה את ההמשך שלה.

אבא שלי, של לפני עשר שנים, כבר היה שולח מכתב למישהו במדינה שיטפל בזה. מילא על מה שכבר אי אפשר לשנות, אבל בשביל החלקות הבאות שיכינו עד בא גואל צדק.

זה היה אבא שלי, לוחם צדק, שחושב על אחרים לפני שחשב על עצמו.

בשישי האחרון עלינו אל קברו כל מי שיכל מהמשפחה. "כל מי שיכל" היו עשרות נכדים ונינים מכל קצוות הארץ, וזה אפילו לא היה כולם.

את חלקם לא הכרתי. בחורים או גברים בעלי זקן עבות, שכנראה הכרתי בעודם ילדים. בשלב מסוים עצרתי את מי שלא הכרתי ושאלתי: "רגע, מי אתה?" והייתי בהלם כשגיליתי שהאחיין הזה והזה הפך לגבר בשנים בהן כבר לא גרתי אצל ההורים ולא היו לי הזדמנויות של ממש לפגוש אותם.

כולנו עמדנו ליד המצבה.

כל מה שחשבתי זה: "תראה, אבא. תראה את הדורות שהקמת. 99% חרדים, חסידים, שומרי תורה ומצוות על קלה כבחמורה, הולכים בדרכך הברורה והחד-משמעית. האחוז ש(עוד) לא, יחזור גם הוא. עם סבא כמוך, אין יותר מידי אפשרויות. כלומר, יש אפשרות אחת בלבד".

מישהי הזכירה בקול שאין לבקש דבר מאבא/סבא. בשנה הראשונה הוא עסוק בהתמקמות בבית החדש בגן עדן ואין להפריע לו.

הכיתוב שעל המצבה של אבא היה, איך לומר בעדינות? עלוב, בוודאי לאדם, לחסיד, לבעל, לאבא ולסבא שהוא היה. גם 4 מצבות מלאות כיתוב לא היו מספיקות כדי לכתוב עליו.

אבל הוא ביקש שלא נכתוב כלום, חוץ משהיה ממתפללי בית המדרש של גור. כי להיות חסיד ששייך לחסידות מפוארת היה הכל בשבילו.

בשנים האחרונות, כשכבר לא יכול היה להגיע באופן קבוע לבית המדרש של גור, האושר האמיתי שלו היה כשהגיעו כמה נכדים ולקחו אותו לבית המדרש לתפילה, לשמחה של האדמו"ר, להדלקת נרות חנוכה במחיצת האדמו"ר. לא משנה מה. רק להיות בהיכל הקדוש הזה, שם הרגיש בבית.

כשלא יכול היה להיות נוכח בבית המדרש, הקפיד להתפלל "ביחד עם הציבור". מה זה אומר? בכל שבוע ביקש לקבל את שעות התפילה של בית המדרש, והיה מצטרף אל הציבור בתפילה מהבית באותן השעות בדיוק. כך הוא שימר את תחושת השייכות והקירבה אל האדמו"ר ואל החסידים.

איך גיליתי את זה?

באחת השבתות הייתי בתורנות אצל ההורים והוא ואני היינו באמצע שיחה על דא והא, ופתאום הוא הסתכל בשעון ואמר לי: "עוד 5 דקות מתחילים מעייריב (ערבית) בבייסמעדרש" והוא ארגן לפניו את הסידור פתוח בעמוד המבוקש, סידר את הציצית, עשה סדר קצת בשולחן שיהיה כולו מרוכז בסידור ובכך הבנתי שהשיחה נקטעת בשלב הזה. מאוחר יותר ביקשתי להבין, והוא, שהיה לו כל כך ברור, אמר לי שהוא תמיד מתפלל באותן השעות.

לבקשת אמא שלי, שממש לא הסכימה שלא יהיה כתוב כלום, הוספנו עוד כמה מילים.

אחת האחיות העירה בהומור, שאולי היה צריך להוסיף בתחתית המצבה כוכבית: "מפאת בקשת הנפטר", ומיד צצו עוד כמה רעיונות על מה היה אפשר עוד לכתוב בכוכביות בתחתית המצבה.

אז אם אתם רואים מצבה עם כיתוב מינימלי, לפעמים זה דווקא מלמד על אדם ענק שלא רצה שיכתבו עליו.

אמא שלי הגיעה, כמובן.
היא ראתה שחלקנו עומדים על חלקת הקבר שעל יד אבא, שהיא יודעת שאחי רכש עבורה במהלך החודש, והיא פשוט אמרה בקול משועשע: "סליחה, מי נתן לכם רשות לדרוך על הבית שלי?"
למזלנו, אנחנו משפחה עם הרבה הומור, שחור, לבן או ירוק, לא משנה הצבע, דבר שבהחלט עזר לנו לעבור את החודשים האחרונים גם עם אבא וגם עם אמא בחיוך. במצבים הכי קשים היה מישהו זורק איזה משפט בטון רציני ששבר את המתח. העובדה שאפשר לצחוק עם אמא שלי במקום כמו בית הקברות, ובזמן מורכב כמו "שלוישים" היא לא מובנת מאליה.
זכינו להיות המשפחה שאנחנו.
ה'פתיחה' הזו גררה שלל תגובות, אחת יותר חדה מהשניה, ולמרות שמדובר בנושא מאד לא משעשע, התחלנו את התפילה המשותפת בחיוך.
לכבודה, הביאו כסא פלסטיק כדי שהיא תוכל לשבת, ומטריה(!) שהחזיקו למענה במשך כל השהות בהר המנוחות, כדי שיהיה לה צל, וארגז מלא בקבוקי מים קרים לכל דיכפין.
איפה עוד יש אנשים כאלו, ילדים, נכדים ונינים, שחושבים ככה על אמא וסבתא שלהם?
אני הספקתי על הבוקר לרוץ לשוק ולקנות את השמיר שהיא אוהבת, ושלטענתה אין להשיג בחנויות הקרובות לבית שלה. קניתי לה 2, שיהיה. וגם סינבון (עוגת שמרים עם קינמון וסוכר ומלא דברים טובים). היא אוהבת קינמון, ואוהבת שמרים. אז שיהיה לה מתוק וטעים. השארתי הכל ברכב עד שנצא מהר המנוחות כי עדיף לא להביא מאכלים לבית הקברות.
מאז היינו בחלקה של אבא בהר המנוחות לפני שלושה שבועות, בסיום השבעה, גילינו המון מצבות חדשות וגם המון קברים טריים שעדיין לא תמו ימי השבעה שלהם.
2 קברים מאבא שלי הוטמנה רק כמה שעות קודם לכן, באמצע הלילה, אישה צעירה, בת 40 מהחסידות שלנו, שנחטפה בדמי ימיה מהמחלה הארורה, ושורה לפניו הוטמן ילד צעיר, גם הוא מהחסידות.
קצת שמאלה, קבר חדש של בחור שלא מילא את ימיו.
וכך, עוד קבר טרי, ועוד אחד. יותר מידי בפחות מידי זמן.
ואני חשבתי על המשפחות שלהם. כמה נורא זה לאבד הורה מבוגר, אז מי יודע מה זה לאבד הורה או אח או אחות או ילד או ילדה, בחור או בחורה, שהם בדמי ימיהם…
בדרך חזרה מהר המנוחות טובי שלי אמר שהוא ראה מצבה שכתוב עליה שהנפטר היה פרופסור.
"אמא, למה היה כתוב דבר כזה על המצבה?"
"אני לא יודעת את התשובה, אני רק יכולה לשער, שמדובר באדם שלא יודע שיש "עולם הבא" ושכל מה שחשוב זה מה הוא השיג בעולם הזה, או שהוא חושב שבעולם הבא יש משמעות לתארים, מעמדות ותפקידים שהשגנו כאן, והעובדה שהוא הגיע לתפקיד הזה הייתה משמעותית וחשובה לו או למשפחה שלו".
ראיתי אותו מהרהר. מעניין על מה הוא חשב.
ביציאה מהר המנוחות הפטרתי "אני מקנאה בסבא. איזה מקום טוב יש לו שם למעלה".
טובי שלי, בן ה – 13 וחצי, ענה: "קראתי באיזה מקום שאין מה לקנא במי שנפטר, כי אדם, כל זמן שהוא חי הוא יכול להוסיף זכויות ולהגיע למקום גבוה יותר בגן עדן ומי שנפטר כבר לא יכול אלא אם עושים בשבילו מעשים שיעזור לו לעלות גבוה יותר".
לצורך הפוסט הזה עשיתי כמה חיפושים בגוגל וגם טלפון למישהו שיש לו ידע תורני נרחב ולא מצאתי את המקור או את הניסוח המדויק. בכל זאת אני מביאה את הדברים כי הם מעוררי מחשבה ואולי אף מעוררי מוטיבציה להתאמץ יותר בלאסוף זכויות.

אגב, אמרתי לטובי בשבת שאני רוצה לכתוב את מה שהוא אמר לכל החברות שלי (כלומר, בפוסט השבועי) ושיזכיר לי במוצ"ש. הוא הסכים בתנאי שלא אכתוב שזה הוא. כשניסיתי להבין למה, הוא לא ממש ידע לענות לי. במוצאי שבת הוא הזכיר לי לכתוב את מה שביקשתי שיזכיר לי ובזכותו אני כותבת את הדברים האלו.

רק אם אתם פוגשים אותו, אל תגידו לו שכתבתי בשמו…
ולסיום, בשבת, דסי בת ה – 6 אמרה לי אחרי שהיא בירכה ברכה בקול: "נכון שכל מצוה שאנחנו עושים עוזרת לסבא להיות קרוב יותר לה'?"
המסר עבר, וזה מה שחשוב
נ.ב.
בעיתון המודיע של השבת התפרסם עמוד שלם של תוכן על אבא שלי, וזה למרות שהוא ביקש שלא נכתוב עליו בעיתון מחשש שמא יכתבו עליו תארים או דברים שהוא לא ראוי להם (כלומר, הגזימו לשבח אותו) והוא ייתן על כך את הדין, מלבד העובדה שהוא לא העריך תארים או מעמדות שאינם ברוחניות.
אולם, בימי השבעה הרבנית מגור תליט"א בשיחת ניחום אבלים אמרה לאחותי הניה, שהיא יודעת שהיא כותבת מזה שנים רבות בעיתון משפחה ובזכותה קם ונוצר מגזין "בתוך המשפחה" שהיא ערכה במשך עשרות שנים, שאבא לא רצה שיכתבו עליו בשבילו אבל בשביל כולנו שצריכים ללמוד ממנו צריך לכתוב, אז "תכתבי".

והיא כתבה, ודוד שלי כתב ואני כותבת.
ועוד לא כתבנו כלום על האבא המיוחד שזכיתי שיש לי, לנו.
והלוואי ויהיה מליץ יושר על עמ"י בשעתו הקשה כל כך.
מצ"ב הטור שכתבה אחותי בעיתון משפחה אחרי השבעה.
נ.ב. 2
אני רוצה להספיק לשלוח דיוור נוסף, מקצועי. לא בטוחה שאספיק. אז אל תשכחי לבדוק כשיתאים לך אם נשלח. אם לא – יהיה בשבוע הבא בעז"ה.
איתך, והיום את איתי 🙂

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

משנה שם – משנה מזל

אתחיל מהשורה התחתונה: חזרתי לשם נעוריי, ומעתה שם המשפחה שלי הוא: רובינשטיין.   ועכשיו לפוסט:

מה נותן לך כח?

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או

את גיבורה!

ידעת את זה? בחודש האחרון אני שומעת מילה אחת שחוזרת על עצמה, שנאמרת לי: "גיבורה"

שמחות *בלב שמח*

אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר "שמחות בלב שמח". ברור שאם יש שמחה

להיפרד ביחד

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו

לראות את השקופות

זו שוב אני, הנודניקית. זו שכותבת מידי פעם לזכור את האלמנות, הגרושות, הרווקות (ואת האלמנים,

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

למה אנחנו זוכרים?

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה

מועדים לשיגרה

אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא

בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק

סימן משמים

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם. אתחיל מהחלק

דילוג לתוכן