fbpx

גם לשמנות יש חלומות שטחיים

יש לי טראומה מתפירת בגדים.
לא, לא טראומה.
טראומות.
ברבים.
מאז שהייתי קטנה, נאלצתי לתפור בגדים.
לכו אחורה, 30 שנה פלוס. לא היה את ההיצע שיש היום, בטח לא קניות ברשת מארצות בהן נשים במידות גדולות יכולות למצוא בגדים.
כבר בגיל צעיר מאד, אני חושבת שסביבות גיל 9, אמא שלי כבר נאלצה ללכת איתי לתופרת כדי לתפור הכל, כולל חצאית בית ספר.
אני זוכרת את החוויה הזו כמשפילה מאד.
שמעתי מה מדברים עלי מאחורי הווילון הדק של תא ההלבשה.
הבנתי את ה'קודים' שהן החליפו ביניהן.
ראיתי את הפרצופים של התופרת רגינה ושל אמא שלי.
ובעיקר, לא היה אפשר לפספס את העובדה שרגינה הביאה 2 סרטי מדידה כדי למדוד לי את ההיקף של הבטן, כי אחד לא הספיק.

אני זוכרת את החצאית הצרה, נו, זו ש"מרזה" עם הכפל מאחור, איתה הייתי אמורה לרוץ ולשחק תופסת, חבל או גומי :(כשסוף סוף הסכימו להכניס אותי למשחק). ברור שנפסלתי. גם שמנה, גם כבדה, גם מזיעה, וגם עם חצאית צרה. יש לי חוויות קשות מאד בכל מה שקשור ללבוש שלי, מאז שאני קטנה.

בשנות העשרה כבר קניתי בגדים בחנות של בגדי הריון, וגם שם לא תמיד היה במידה שלי.
כשמצאתי איזה פריט לבוש, הייתי קונה ממנו כמה, בכל הצבעים, כי לכי תדעי מתי תמצאי שוב בגד שעולה עלייך.
לכן גם לא הייתה לי את הפריבילגיה ללבוש מה שאני רוצה. העיקר שיש משהו ללבוש.
או כמו שאחת מאחיותיי, שאהבה להתעלל בי, הייתה אומרת לי בזמן שערכנו ביחד את שולחן השבת בבית ההורים: "ביום שלא יהיו בשבילך בגדים, תמיד אפשר לקחת את המפה של שבת ולתפור ממנה משהו".
וזה הסיפור הקל.
מיותר לציין שפיתחתי תיעוב כלפי בגדים בכלל, ותפירת בגדים בפרט.
במשך שנים רבות העדפתי ללבוש את אותו הבגד במשך עונה שלמה, ורק לא לצאת ולחפש בגד, ובוודאי שלא לתפור.
עד היום אני ממעטת לקנות בגדים. קונה רק כשאין ברירה או כשיש לי כמה דקות פנויות ואני במקרה עוברת ליד אחת  החנויות שבהן, מידי פעם, מוצאת משהו.
לרוב, אני מתבייתת על 2 חצאיות שחורות (תפורות. כי אין במידה שלי, בגיזרה נורמלית ומבד שלא מבליט את מה שלא צריך להבליט), 2-3 עליוניות, כמה חולצות בסיס לבנות, ועליהם אני חורשת במשך כמה שנים.
לשבת יש לי עליונית אחת לחורף ואחת לקיץ, והן מלוות אותי לכל האירועים הרבים שב"ה יש במשפחה מרובת ילדים עם עשרות נכדים ונינים.
כל עוד הבגד שורד את שינויי המשקל שלי – אני איתו, באש ובמים. בחורף ובקיץ.
כל זה רק ההקדמה.
לפני כחודש עברתי ברחוב ליד קרייזי ליין, רשת שמידי פעם אני מוצאת בה משהו, והחלטתי "לבדוק" אם יש איזו עליונית שיכולה להתאים לי.
איך שנכנסתי, ראיתי שמלה שתפסה לי את העין. דווקא פשוטה מאד, אבל הצבע… וסוג הבד…
מיד אמרתי לעצמי "שלא תחשבי להסתכל על זה אפילו!" והתחלתי לחפש חולצה.
כאן אני רוצה לציין שאני חובבת שמלות מאד אך לא זכיתי בחיי ללבוש רבות כאלה, שוב, בגלל המשקל. אני אוהבת אותן בזכות הקלילות שבהן, והעובדה שלא מרגישים שלובשים משהו.
דווקא בשנה האחרונה ניסיתי פה ושם, וגם הזמנתי מחו"ל, אבל זה היה נראה עלי כל כך נורא, שהבנתי שאני ושמלות לא נועדו לדור בכפיפה אחת.

בקיצור, שוטטתי בחנות, וכהרגלי, ביקשתי את המידה הכי גדולה של כמה חולצות ונכנסתי לתא ההלבשה.
אבל נראה שקרייזי ליין הקטינו את המידות (לא עליתי במשקל מאז הפעם האחרונה שקניתי שם לפני כשנה) כי פתאום אף חולצה לא טובה עלי.
ואז העזתי לבקש את השמלה ההיא, זו שראיתי בכניסה, אם יש במידה שלי.

כשהמוכרת אמרה שכן, היה לי ברור שאם היא תעלה עלי – היא תראה זוועה,
כי ככה זה תמיד, אם כבר יש את המידה, זה לא מחמיא לי, נקודה.
מדדתי.
וכשעמדתי מול המראה, פשוט לא האמנתי שהיא כאילו נתפרה בשבילי!
בחנתי את עצמי מכל זווית אפשרית וחיפשתי את הקעצ',
הרי לא יכול להיות שככה פשוט אמצא שמלה שתשב עלי בול!
אבל זה היה אמיתי.
מיד ביקשתי לראות עוד שמלה, אחרת.
וגם היא הייתה מהממת עלי.
שאלתי אם יש עוד צבעים והמוכרת אמרה שכן!
ניסיתי את כל השמלות בחנות, אבל רק 2 גזרות מהן החמיאו לי.
וככה יצאתי עם 3 שמלות!!!
לא אחת. שלוש!
השארתי את הראשונה עלי וככה יצאתי לי לרחוב.
הלכתי ברחוב והרגשתי שאם לא היו אנשים בסביבה בטח הייתי מתחילה לרקוד.
ככה ממש.
ואני בכלל לא עפה על קניות ושונאת מדידות, וקניות של פרטי לבוש לא עושות לי את זה בכלל.
אבל בפעם הזו?
כן!
אולי נשיקה מתוקה שהקב"ה שלח לי אחרי שבאותו השבוע עברתי סיפור לא פשוט והרגשתי שאין משהו שיכול להמתיק לי את הגלולה.

סיפור רכישת השמלה היה ביום חמישי.
במוצאי שבת נזכרתי שלפני כשנה וחצי, מינוס-פלוס, פנתה אלי מעצבת שמלות למידות גדולות, אחרי שהעליתי איזשהו  פוסט שקשור לבגדים לשמנות, ואמרה שהיא תשמח לתפור לי בגד ולהוכיח לי שאפשר גם להיות שמנה וגם להתלבש כמו שאני רוצה. הודיתי לה ואמרתי שכשתיהיה לי הזדמנות רלוונטית, אשמח לחזור אליה.
ופתאום נזכרתי בה!
השמלות החדשות כל כך שימחו אותי, ואני לפני 3 חתונות של אחיינים ואחייניות, וממש מתאים לי שמלה(!) לאירוע, לא מפוארת מידי.
כן, זה פינוק של ממש. בכל זאת, אני רק דודה.
אבל ללכת ל 3 חתונות, פלוס כמה שבעי ברכות, בפריטי לבוש שאני לובשת כבר שנים… נמאס לי.
אני רוצה בגד חדש ואם כבר, ברור שזו תיהיה שמלה.
כי אם כבר, אז כבר.
חזרתי אליה.
סיפרתי שיש לי כמה אירועים, הראשון מבניהם בעוד פחות משבוע, ואם היא יכולה לעמוד בלו"ז המשוגע הזה.
היא אמרה שכן.
פתאום שכחתי את הטראומות מהילדות ומצאתי את עצמי על האוטובוס בדרך לרמות.
קוראים לה דבורי איינהורן, ויש לה סטודיו מיוחד של תפירת בגדי בוטיק לאירועים, לנשים במידות גדולות.
ובשנה האחרונה היא הוסיפה גם את האפשרות להשכרה.
באתי עם חלום לגיזרה מסויימת והיא הלכה עם החלום שלי. הציעה אפשרויות לייעול ושיפור וביחד שרטטנו שמלה.
באותו היום היא הלכה לקנות את הבדים, שלחה אלי לוואטספ כמה מהם, ומיד התלהבתי: בדיוק הצבע שאני אוהבת.
תוך שבוע בדיוק הייתה לי שמלה מוכנה.
כשהגעתי לאירוע, המשפחה שלי הייתה בהלם.
הם כבר רגילים לראות אותי באותם בגדים במשך שנים. ופתאום, גם צבע כל כך יפה וגם שמלה…
קיבלתי המון מחמאות על הצבע, על הגיזרה, על זה שאני נראית נהדר.
כמובן שהיו כמה נשים קרובות מספיק שאמרו שהשמלה משמינה אותי ויש מצב שהן צודקות, אבל היי, אני שמנה! מאד! אי אפשר להסתיר את זה, גם אם אלבש 10 מחטבים (ואני נגד מחטבים!) וגם אם אלבש גיזרה מרזה (אין דבר כזה) ובצבע שחור (אין מצב!).
לפחות שיהיה לי כיף ומשורר, ובצבע שאני אוהבת!
למחרת החתונה נסעתי אל דבורי לתקן כמה דברים, וגם לחתונה השניה הגעתי באותה השמלה.
שוב מחמאות, שוב הרגשתי סוף סוף שאני מגשימה חלום, חלום קטן, לא משמעותי, לא רציני, לא חשוב מידי, אולי אפילו שטחי, אבל חלום של ילדה קטנה שאף פעם לא יכלה ללבוש משהו שהיא מאד מאד אוהבת, ולהרגיש משוחררת בתוך ערימות הבד.
והנה, זה קרה.
חווית התפירה אצל דבורי הייתה חוויה מתקנת.
הכל נעשה בחיוך, בסבלנות.
וב"ה, בחסד וברחמים, למרות המשקל הכבד שלי, אני מרגישה בנח עם הגוף שלי, אין לי שום בעיה לעמוד מול מראה, ולא רק זה, אני חובבת מראות ידועה. אולי כל זה עזר לי גם בתהליך התפירה.
השבוע אי"ה תיהיה החתונה השלישית, וגם אליה אני מתכוונת ללכת עם השמלה החדשה שדבורי תפרה לי.
לטובת כל הנשים שחולמות כמוני, ללבוש שמלה, או לאו דווקא שמלה, אבל רוצות משהו בטעם שלהן, למרות משקלן, אני
כותבת את הפוסט הזה.
לכו לדבורי.
היא מקבלת ברמות ג', ירושלים
הנייד שלה: 058.7669541
ואת השמלה הזו אני לא משאירה אצלה להשכרה. אני רוצה אותה בשבילי.
ואני מרשה לכל מי שרוצה להעתיק אותה, בשמחה. אין לי שום צורך בייחודיות.
ותפסיקו לבחור שחור. אנא.

איתך, בכל משקל, גיזרה, צבע וצורה.

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

תגובה אחת

  1. עשית לי צמרמורת…
    כל כך כיף לקרוא אותך ככה, פשוטה, טבעית, אמיתית.
    כיף שטוב לך עם הגוף שלך
    ושאת אוהבתאת עצמך במראה.
    וזה כל כך רלוונטי לכולנו, כי לא משנה אם יש לך 100 קילו עודפים, או 10 או 3
    כולנו לוקות בשנאה העצמית הזאת מול המראה, ובקנאה בזאת בכמה ק"ג פחות ממני…
    תהני מהשמלות! תתחדשי! ותמשיכי להוסיף אור לעצמך ולכולנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

את רק בנאדם!

קודם כל עדכונים על אבא שלי: השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד

מועדים לשיגרה

אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא

לאן הלכו כל השאלות?

ימים מורכבים עוברים עלינו. ימים עם שאלות רבות. אני יכולה "לשחק אותה" כמה שאני רוצה,

איזה בעסה של יום!!!

התחלתי את היום הזה עקום. לא ישנתי כל הלילה כי לא הצלחתי להירדם הילדים התנהגו

להתרענן ולהתחדש

ב"ה שזכיתי, והמשפחה שלי גדלה בשנים האחרונות. גם הילדים גדלו והצורך שלהם במקום גדול יותר

דילוג לתוכן