ימים של מלחמה ו… שלום. בתוכנו.

שבוע רביעי למלחמת חרבות ברזל מתחיל, ואנחנו רק בתחילת המלחמה.

מה עוד נשאר להגיד שעוד לא נאמר או נכתב?

היו השבוע כמה פעמים שמצאתי את עצמי דומעת מאד (מלבד בתפילה היומית שלי), וזה היה דווקא כשראיתי את עמ"י כמו שלא ראיתי שנים. אפילו בקורונה לא הייתה אחדות כזו.

עשרות אלפי אזרחים התגייסו לסייע לחיילי צה"ל, למילואימניקים, למפונים מהדרום, למפונים מהצפון, למשפחות ששיכלו בן, בת, אח, אחות, אבא, אמא, וחלקם, לא עלינו, שיכלו גם וגם.

כשהלכתי ברחובות ירושלים ראיתי חנויות וקיוסקים שהציבו שלטים: ברד חינם ללובשי מדים, אייס קפה חינם, כנאפה חינם.

רק תיקחו.

נשים התגייסו לכבס את בגדיהם של משפחות שפונו והועברו למלונות בירושלים.

אלפי סירים בושלו בשביל החיילים בחזית.

ממתקים, גרביים, אפודים קרמים להגנה, שקי שינה, סיגריות, גלידות… מה לא, נשלחו אל החיילים.

אנשים התנדבו להסיע את החבילות, לשנע מצד אחד של המדינה לקצה השני.

זמרים מפורסמים יצאו אל שטחי הכינוס כדי לשמח את החיילים שמחכים לפקודה לצאת לשטח.

רבנים יצאו עם תפילין אל החיילים (באוזניי שמעתי מפי תורם, שאינני יודעת את שמו, שתרם 5,000 זוגות תפילין!!!).

בחורי ישיבות התנדבו לקשור את הפתילות לציציות הצבאיות.

חילונים, חרדים, שמאלנים, ימנים, בעד המהפכה ונגדה, כולם ביחד היטו שכם בשביל כל אזרח או חייל שנזקק למשהו.

ועוד לא כתבתי כלום ממה שעמ"י עושה בימים אלו.

אחרי שנה של שנאה זה לזה, ברגע אחד, כשקם לנו אויב מבחוץ, אנחנו יודעים להתאחד כאילו לא קרה דבר מעולם.

הלוואי וגם זה יעמוד לנו לזכות.

הפעם אני רוצה לשתף אתכן בפוסט שכתבה שרון נגארי, אישה מיוחדת מאד, מאמנת אישית, שהוציאה לפני לא הרבה זמן את ספר הביכורים הראשון שלה.

את שרון פגשתי בעבר ואני והיא עוקבות אחרי הפוסטים, אחת של השניה.

שרון איבדה את בנה, נריה בן ה – 18, בקרב בזיקים, כשהוא נלחם בכל הכח והגן בגופו על הפלוגה שלו. לאורך הפוסטים היא מתארת את הסיפורים שהיא שמעה עליו בשבעה, שהיא לא ידעה עליהם. על אישיותו המיוחדת, טוב לבו, והנחישות שלו להגביר שמחה בכל מקום. היא מבקשת להגביר שמחה לעילוי נשמתו: נריה אהרון נגארי, הי"ד.

אני מביאה את הפוסט שלה ככתבו וכלשונו, ורוצה לבקש מכולנו, כל אחד ואחת, לקחת משהו אחד, קטן, בשביל להיות פחות שיפוטיים כלפי אחרים.

ועוד מילה אחת:

כחרדית, אני מרשה לעצמי לכתוב כאן, שמאיתנו, החרדים, נדרשת יותר אהבת ישראל וקבלת האחר. חשוב לנו לשמור על בידול כדי לשמור על מחננינו, יחד עם זה, אפשר לעשות את זה בדרכי נועם, בהארת פנים וב"אהבת לרעך כמוך".

אלו המילים של שרון:

קוראות וקוראים אהובות ואהובים,

יש לי מסר להעביר לכם בפוסט הזה.

מסר שאני כבר מדברת אותו מאז ימי השבעה.

פתחו אוזניים גשמיות ורוחניות ובואו.

אנחנו חיים בעולם הזה.

עולם מלשון העלם.

האמת נעלמת מעניינו.

אנחנו רואים חומר בכל מקום.

שמכסה על הפנים.

ובין השאר, יש לנו ראיה של שחור – לבן.

הוא נראה ככה, אז הוא דתי.

הוא נראה ככה, אז הוא לא.

הוא נראה ככה, אז הוא צדיק.

הוא נראה ככה, אז הוא לא.

אין לנו מה לכעוס על עצמנו שזה המבט שלנו.

להאשים את עצמנו חלילה.

אנחנו אנושיים, אין לנו מבט אלוקי.

אבל יש לנו חובה לאמן את המבט שלנו.

מי שראה את נריה שלנו בשנותיו האחרונות,

ייתכן וקיטלג אותו כמישהו שעזב את דרך התורה והמצוות.

אבל לנריה המתוק והטהור שלנו,

לא היה מבט של שחור לבן.

הוא יכול היה לא לשמור שבת אחת,

ואחר כך כל השבוע להניח תפילין.

או לא לשמור שבת אחת,

ובשישי שלאחריה לבוא להגיד לבעלי ולי

שהוא מרגיש שהפעם יש לו כוח לשמור

ושהוא הולך לנסות,

והיה מתאמץ על זה.

שבת שהצליח לשמור – היה זורח מאושר בסופה.

לא הייתה לו מחשבה כמו-

חיללתי שבת אז אין לי מה לשמור יותר מצוות.

בעצם הוא לא התרחק מהקב"ה מעולם.

אף לא לרגע.

הוא היה מקושר בו תמיד.

לבעלי ולי לא היה קל בתחילת ההתרחקות שלו.

היו לנו ויכוחים.

לקח לנו זמן עד שלמדנו להפנות את הדרישה לשינוי פנימה לתוכנו,

לראות מה העבודה שלנו מולו.

מה המסע שלו קורא אותנו לעבור.

אני תמיד הרגשתי שנריה טהור.

בין כשנסע למסיבה בשבת בין כששמר אותה.

הרגשתי חזק שהוא פשוט טהור.

וזה לא שלא התפללתי עליו.

הייתי שמה יד על המזוזה ואומרת לקב"ה:

"הילד הזה טהור, אל תוותר עליו!

הילד הזה טהור אל תוותר עליו!"

בקשתי שהוא יקרב אותו אליו,

אבל כמו שהוא חושב,

לא כמו שאני חושבת.

בקשתי שהוא יהיה עובד השם.

אבל בדרך שלו, לא בדרך שלי.

תמיד ידעתי שנריה לא עוזב את המצוות,

אבל חשבתי שלפעמים הוא במסיבה

ולפעמים עושה מצווה.

ביום האחרון של השבעה חברים שלו מהישוב שהיו הולכים איתו למסיבות סיפרו לנו,

שכשהיה הולך למסיבה ביום חול,

היה לוקח איתו את התפילין!

רוקד כל הלילה,

ובבוקר מניח לחבר'ה מהמסיבה תפילין!!!

למי שרצה!!!

והבנתי שהוא לא היה פעם פה ופעם שם.

הוא היה כל הזמן מחובר.

אחד האנשים מהישוב שלנו,

כתב במחברת לזכרו בימי השבעה,

שראה אותו ברחוב עם בוקסה ושאל אותו למה הוא מסתובב איתה.

נריה ענה לו: "יהודי יכול להיות שמח, ויכול להיות עצוב, מה עדיף?"

ואז הוסיף:" אתה לא יודע כמה מחובר לקב"ה אני מרגיש!"

בתמונה, נריה בחול המועד סוכות בבסיס,

מלמד את שון ליטול 4 מינים!

שון מבית רוסי נטל לולב לראשונה בחייו.

כמה ימים אחר כך נריה מציל את שון בגופו.

נריה שמר על שון פעמיים,

ברוחניות עם מצוות לולב

ובגשמיות כשהגן עליו בגופו.

בואו נמשיך את נריה,

ונאמן את המבט שלנו,

ממבט של שחור לבן אנושי,

למבט גבוה יותר.

בואו כשאנחנו מסתכלים על אנשים,

נראה נשמות,

ולא נתייחס ללבושים חיצוניים.

נוסף בעריכה: בעלי האהוב מבקש לדייק אותי.

גם בשבת בה היו רגעים שלא שמר,

היו רגעים שכן שמר.

יכל ללכת עם בעלי לתפילת ליל שבת בבית הכנסת.

להיות איתנו בסעודת הלילה,

ולצאת למסיבה למחרת.

עד כאן הפוסט של שרון.

ואני רוצה להוסיף, שבתקופה בה עזבתי את העולם החרדי, באחת הפעמים כשהגעתי להורים שלי, לבשתי משהו שהוא לא 'אסור' אבל הוא בהחלט 'לא מקובל' ואולי אפילו קצת יותר מזה, ואחת מאחיותיי צעקה עלי וביישה אותי מאד. לא יכולתי להירגע ואחרי כמה ימים הרמתי טלפון לאח שלי, שלא זז מההלכה ואין לו דבר חוץ מדרך ה' ללא סייג. סיפרתי לו מה היה ובכיתי מאד. אמרתי לו שאני כל כך משתדלת להיות טובה יותר ולחזור קצת למקורות ולא חשבתי שאותו עניין היה חמור כל כך ואני שבורה מאד מהעליהום שאחותי עשתה לי.

הוא הקשיב וענה לי בענייניות, שפחות חשוב מה עשיתי, יותר חשוב כמה התאמצתי לשמור על ההלכה, והשכר ניתן על הדרך ולא על התוצאה.

המילים האלו שלו הרגיעו את נפשי הסוערת. בתוך זמן קצר אחרי הסיפור (ולא בהכרח בקשר ישיר לו) זרקתי את כל הבגדים של אותה תקופה וחזרתי באופן מלא לחיים חרדיים על כל המשתמע מזה.

השבוע, בקבוצת נשים ברשת, מישהי כתבה שהיא מעוניינת להתחיל ליטול ידיים כל בוקר והאם מותר ליטול כשיש שירותים צמודים. ענו לה עשרות תשובות הלכתיות כאלו ואחרות. אני בחרתי לתת לה כח.

ואלו המילים שכתבתי לה:

אשרייך. אשרייך. אשרייך.

חשוב לקיים את ההלכה ולהקפיד על הפרטים, אבל לפני זה, עצם הרצון, המחשבה, ההשתדלות לקיים מצוה שלא קיימת עד היום, זה כבר זכות גדולה בשבילך, ומה שאני לא מקבלת עליו שכר כי זה מובן לי מאליו ונעשה באופן אוטומטי – ייחשב אצלך לדבר גדול, ובכל פעם שתיטלי ידיים תקבלי שכר כפול ממני ומכל מי שעשתה את זה מאז ומעולם.

אז שתדעי. שיהיה לך כח לקיים את המצוה.

נ.ב.

השבוע זכיתי להיות מוזמנת לאירוע גדול שהופק על ידי האגף לשירותי רווחה יחד עם עירית ירושלים עבור המפונים מהדרום ביום פטירתה של רחל אמנו.

אם הייתי יודעת אלו פנינים ייאמרו שם, הייתי מגיעה עם עט ודפים.

זה היה אירוע מדהים, מושקע וחוויתי, ובעיקר, היו בו משפטים שצריכים להישמע שוב ושוב כדי להתחזק עוד.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את העוצמה שהייתה שם.

זה הרגיש כאילו התכוננו לאירוע הזה 3 חודשים לפחות, למרות שבפועל מדובר באירוע מהרגע להרגע.

מלבד ראש העיר של ירושלים ואישים מטעם העירייה שבאו במדים הישר מהמילואים, הייתה שם דין דין אביב עם התזמורת המדהימה שלה, והרבנית ימימה מזרחי שהנחתה את הערב עם פה מפיק מרגליות, הזמרת מירי אור, הזמרת מירי מסיקה ששרה כמה שירים ובעיקר את האהוב ביותר מבחינתי: יש לך אותך, סולנית להקת שלווה ומרים פרץ, ששיכלה 2 בנים ובעל, שלא מפסיקה לתת כח (והיא דיברה על זה שהיא נותנת כח לא בעובדה שהיא שיכלה את ילדיה ובעלה, אלא בזה שהיא "התנערי, מעפר קומי", שהיא קמה למרות ועל אף) ויונתן רזאל שהזכיר לי שזה הזמן לשיר "והיא שעמדה" לפחות פעם בשעה!

והייתה גם דנה כהן, אשתו של אביעד כהן הי"ד, שביחד עם חבריו הצילו יישוב שלם מטבח ושרק ימים ספורים קודם קמה משבעה. היא נותרה אלמנה עם שישה ילדים, וכשהיא דיברה, גם קירות האולם בכו. והיא אמרה בקול ברור, שאם לא נשאר מאוחדים, סתם הקרבנו קורבנות יקרים כל כך.

כמובן שהיו נשות שדרות, אלו שנמצאות בקו האש כבר 20 שנה, ממש בחזית.

היה מרגש, היה אומנותי, היה איכותי, היה מעצים, היה מחזק, היה מלא אמונה.

שמחה שהלכתי.

הצטערתי שלא הקלטתי חלק מהדברים. הם בעלי ערך רב, לא רק לימות מלחמה, אלא לתמיד. דברים שכולנו צריכים לשמוע שוב ושוב ולהיאחז בהם בימים קשים.

השגתי את המיקום של ההקלטה של כל האירוע (למעלה מ 3 שעות) כדי להעביר אותו למי שפחות חשופה לרשת וגם כדי למצוא זמן ולכתוב חלק מהדברים שנאמרו שם.

אני שמה כאן 2 קישורים:

קישור ליוטיוב, למי שיש לה גישה כאן
קישור לגוגל דרייב שלי, לשם העתקתי את ההסרטה של האירוע בשבילכן כאן.
אני יודעת שיש נשים שחסומות ולא תוכלנה לראות את האירוע. אני מצטערת, אבל כרגע אלו האפשרויות שלי.

מקווה שנתתי קצת כח בימים מתישים שכאלה.

איתך, גם בדרך, לא רק בתוצאה