כדאי הוא ר' שמעון בר יוחאי

אני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי בלב כבד.

לא מזמן חזרתי מסיבוב מדורות עם הקטנה שלי, בת ה – 6.

2 "הגדולות" יצאו עם חברותיהן ואני נשארתי איתה.

הסתובבנו בין כמה וכמה מדורות ובסוף חזרנו לזו שעל יד הבית שלי, שם רואים הכל, חווים מקרוב, מרגישים חלק.

בשלושת ההדלקות שהיינו, גם אם לרגע, אמרו פרק תהילים בקול ביחד עם הציבור, להצלת עמ"י בימים קשים אלו ולהשבת החטופים והחטופות.

במדורה שעל יד הבית ההכנות להדלקה היו ארוכות מאד ודסי ואני צפינו מהצד. רק ב 22:45 הדליקו את האש, וברגע שהאש נתפסה בעב"ם שהיה עשוי מערימות של צמר גפן ועשרות בקבוקי שמן שנשפכו עליהם, פרצתי בבכי.

זה היה ספונטני. ממתי בוכים במדורת ל"ג בעומר?

מזל שתפסתי את דסי כמה דקות קודם והרמתי אותה גבוה, כדי שתראה את ההדלקה, ככה שהיא לגמרי הסתירה את הדמעות שלי.

הרגשתי צער עמוק על זה שאנחנו בהדלקה בידיעה ברורה שאין השנה את החגיגות המסורתיות במירון.

איך חוגגים ל"ג בעומר בלי לעלות להר מירון?

זה לא שאני מה'עולים'. דווקא ממש לא. קשה לי הצפיפות והבלגן. אני לא מצליחה באמת להתרכז בתפילה בהמון הענק הזה. אני צריכה זמן אחר, שקט, בנחת. אבל אני מכירה עשרות שלא מוותרות על מירון בל"ג בעומר, ואיזה עונש זה לכולנו שהשונאים שלנו הצליחו להרחיק אותנו משם.

"תראה, ר' שימען, כמה עמ"י מתגעגע ורוצה להגיע אליך קרוב אבל לא יכול, כי שוב קמו עלינו שבעים זאבים, ואתה, אל תחרש! תהפוך את השמים כדי שנוכל לחזור להיות קרובים אליך".

ככה ניצלתי את הדקות הבודדות שפניי הוסתרו בעזרתה של דסי, והתפללתי כמה שיכולתי על עמ"י, על המצב הקשה שאנחנו נמצאים בו, ועל כך שאנו זקוקים לגאולה. היום.

די מהר (ודי צפוי) דסי נבהלה מהאש וביקשה לחזור הביתה, ואני ניצלתי מעמידה ארוכה על יד המדורה, דבר שאני פחות מחבבת.

והלב… הלב לא שלם.

אנחנו עמוק בתוך מלחמה, ולדברי זקני הארץ, זוהי הקשה והנוראית מכולן. מלבד אבדות בגוף ובנפש של הגיבורים שיוצאים להילחם על חיינו, יש מאות אלפי מפונים שאין להם קרקע להיאחז בה ויהודים בכל העולם חשופים לאנטישמיות שהרימה ראש.

והחטופים והחטופות… הלב יוצא אליהם. מי יודע כמה מהם יחזרו בחיים? ומי מהם יזכה לקבר ישראל? בכנות, אני מתפללת עליהם אך משתדלת שלא לחשוב עליהם במהלך היום. שומרת על עצמי לא להשתגע.

7 גופות של חטופות וחטופים הצליחו חיילי צה"ל בשבוע האחרון להביא ארצה, שיזכו למנוחת עולמים באדמת הארץ, ולמשפחותיהם יהיה מקום לבכות עליו.

וזה מה שמשמח אותנו בימים שכאלו, שנמצאו גופות, שהוחזרו גופות.

איזה עולם משוגע.

ממתי שמחים כשמוצאים אנשים מתים?

כשחוששים שהם לא יימצאו לעולם.

ואנחנו, דור השמנת, שלא חסר לו כלום, מוצאים את עצמינו עושים היסטוריה שלא רצינו להיות חלק ממנה.

זהו.

אין לי עוד מה לכתוב היום.

לא מוצאת את המילים מתחברות לכדי משהו שראוי להיקרא.

מרגישה כבדות וכאב.

הולכת להדליק נר לכבודו של ר' שמעון בר יוחאי, לומר לו כמה מילים. ואולי, אולי אם כל מי שקוראת את הפוסט הזה תדליק נר ותגיד לו גם היא כמה מילים, הוא יצליח לשכנע את הקב"ה להביא את הישועה ואת הגאולה מהר יותר.

כי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

ואם אנחנו לא בשעת דחק, אז אני לא יודעת דחק מהו.

בשבוע הבא, אי"ה, אכתוב את המשך הפוסט של שבוע שעבר, עליו קיבלתי מאות תגובות שמספרות לי שנגעתי בנקודה בוערת מבלי לדעת עד כמה היא בוערת.

שנזכה לבשר ולהתבשר בשורות טובות.

איתך, גם בדחק