בסוף הפוסט מחכה לך הסבר קצר על סרטון קטן שיצרתי עם כלים פרקטיים להתמודדות עם חרדה, הצפה רגשית ולחץ. מוזמנת לצפות בו כאן. השבוע גיליתי משהו מאד מאד בסיסי, שפשוט לא שמתי לב אליו. עד השבוע הזה. אתחיל קודם כל
באמצע שבוע שעבר כתבתי את החלק הראשון, ומאז לא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב את ההמשך שלו. הילדים איתי בבית 24/7. כשהם ערים, אני לא מתקרבת לשום דבר שמריח 'חדשות' בנוכחותם. אין בבית אווירת מלחמה, מלבד העובדה שאין לימודים ושהרחוב
לא יודעת אפילו איך נכון להתחיל את הפוסט היום, כשמדינת ישראל נלחמת על חייה. לא כתבתי לכן בשבועות האחרונים. חשבתי שלא תשימו לב, שתהיינה עסוקות בהכנות לחגים, שזה לא דחוף. טעיתי. קיבלתי המון מיילים של עוקבות קבועות שמבררות אם הכל
ביום שישי הקרוב אציין 41 שנים על האדמה הזאת. ויום למחרת, בשבת, שנה לקבלת הגט. אני יושבת מול השורות האלו ולא מצליחה לכתוב עוד דבר. מידי כמה שניות עולה בי מחשבה, אני כותבת אותה ואז מבינה שזה לא מה שאני
ביום שלישי הקרוב, בשעה טובה ומוצלחת, בנות בתי הספר היסודי והגנים של המגזר החרדי חוזרות ללימודים. יש לי 3 בנות. אני מתרגשת. הכל מוכן לקראת ההתחלה החדשה: תלבושות, ילקוטים עם כל הציוד הנדרש, ואפילו תכשיטים חדשים. בפוסט הזה אני רוצה
יושבת לכתוב את הפוסט השבועי והמח כאילו ריק. השבוע האחרון היה אינטנסיבי מאד, עם טיולים ארוכים ומעייפים עם הילדים והכנות קדחניות לקראת פתיחת שנת הלימודים, רק שלא יהיה ברגע האחרון. הגוף עדיין כואב מהאטרקציות של סוף השבוע (רביעי – ספידי-כיף
זו שוב אני, הנודניקית. זו שכותבת מידי פעם לזכור את האלמנות, הגרושות, הרווקות (ואת האלמנים, הגרושים, הרווקים). נו, אלו, שמסתובבים בתוכנו אבל הם חלק מהנוף הרגיל. עד שלא הגעתי למקום הזה, לא יכולתי להבין. אבל רגע, אני רוצה ללכת אחורה
יש לי לקוחה שבאה על רקע של חרדה חברתית. האמת, שיש לי כמה לקוחות כאלו כרגע, אבל אני רוצה לספר על אחת מהן. בפגישת האבחון היה נראה שמדובר בחרדה מהשנים האחרונות, שמתעוררת רק במקום מסוים, ועל פניו נראה היה שמדובר
זה אולי אחד הפוסטים הכי חשובים שאי פעם תקראי. ולא סליחה בכלל על הדרמטיות. זה הטיוטה של הפוסט הרביעי שאני כותבת הערב, ומקווה שהוא כנראה גם האחרון. (בכל זאת, עכשיו השעה 1:06 בלילה, הפוסט הסופי עוד לא נכתב, הריצפה מוכנה
הפוסט הזה נכתב ביום חמישי בלילה, בלילה מאד. העליתי אותו לרשת החברתית שאני כותבת בה, ואני רוצה להביא אותה גם כאן. קודם הסיפור, והמסקנות… בסוף. רוב היום היה דווקא סבבה והחלק הכי שווה, הייתה פגישה עם חברות שלא התראינו
אם עוד לא קראת את הפוסט הקודם, כדאי שתקראי עכשיו בלחיצה כאן בואו לא ניתמם, ידעתי שהפוסט של שבוע שעבר יעשה הדים ולכן בחרתי לכתוב אותו בכל זאת. אני רוצה להשפיע. אני רוצה להזיז את העולם. אני רוצה לראות גל של שינוי
יש לי טראומה מתפירת בגדים. לא, לא טראומה. טראומות. ברבים. מאז שהייתי קטנה, נאלצתי לתפור בגדים. לכו אחורה, 30 שנה פלוס. לא היה את ההיצע שיש היום, בטח לא קניות ברשת מארצות בהן נשים במידות גדולות יכולות למצוא בגדים. כבר
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
