תוצאות חיפוש: למה בסוף החלטתי כן לשלוח את הפוסט הזה

התלבטתי רבות על מה לכתוב היום. דווקא הנושאים שרציתי לא קשורים לחג או למלחמה, ונראה שזה לא הזמן לכתוב עליהם, ולא התחשק לי לכתוב על נקיון החמץ או על השפעת המלחמה. וכשאני לא כותבת מה שאני מחוברת אליו – זה

תוך כדי כתיבת הפוסט התברר שהייתה פגיעה ישירה בערד, עיר שגרים בה יותר מחצי מבני משפחתי: אחיינים, אחייניות, ילדיהם ובני דודים. עשרות בני משפחה. היינו בחרדה אמיתית וחיכינו לשמוע מי נפגע. אני כאן כדי להודות על הניסים הגלויים: כולם כולם

כן, כן. את. את, שלא מצליחה לעמוד באף יעד מההספקים שקבעת לעצמך לפסח או בכלל. שלא מצליחה להתמודד עם הזומים של הילדים או עם המרחבים הקוליים. שלא מצליחה להחזיר את הבלגן למקום או אפילו רק לסדר את הסלון. את –

חכי לסוף הפוסט. הכנתי לך מתנה לימים אלו. אי אפשר להתחיל לכתוב משהו בימים היסטוריים ומרגשים כאלו בלי להגיד קודם כל תודה לה'. תודה על החסדים, הגלויים והנסתרים. תודה על ניסים מופלאים.   ניסיתי להסביר לילדים שלי בשבת את הפער

לפני הכל: טכניקות מהירות מאד להפחתת מתח, חרדה, לחץ וסטרס בתוך שניות להתמודדות בשעת חירום ובזמן התקפי חרדה הורידי בחינם בלחיצה כאן   המלחמה כאן. אני מאלו שחיכו לה. חיכו סוף סוף להתמודד עם אויב שנושף לנו בעורף 40 שנים

את הפוסט הזה אני כותבת בשנים האחרונות בשינויים כאלו ואחרים אבל עם אותם הרעיונות והטיפים, פשוט כי התגובות שלכן מספרות לי שהוא חשוב. זו השנה השניה שאני נזכרת לפני פורים. מספיק זמן להיערך מראש. מחיאות כפיים סוערות לי. (ואם אין

הקטנה שלי, דסי, חוגגת השבוע מסיבת סידור. ב"ה שזכיתי. לרגל המאורע יצאנו אמא שלי ושתי הקטנות לקנות מתנה לדסי. הלכנו לקניון רב שפע, היא בחרה שרשרת (מסבתא) וצמיד (ממני). אחרי זה אמא שלי לקחה אותן לחנות הצעצועים וכל אחת בחרה

השבוע האחרון היה מלא בדברים טובים ובהתקדמויות משמעותיות. כל יום אמרתי רשימת תודות ארוכה מאד בטקס היומי שלי, כשאני עולה למיטה בשעת לילה מאוחרת. היה שבוע שחלקו היה סוער מאד מבחינת מזג האוויר (ולא רק), מה שגרם לי לזכור להודות

יצאתי עם מלי לקניות, לשם שינוי, בלי דסי, שעדיין הייתה בצהרון. רק מזכירה שהיא בת עשר וחצי. הזדרזנו מהר מהר כדי להספיק לחזור לפני שדסי תחזור, כי בשלישי אני בקליניקה כל היום וברביעי יש לי יום עמוס. בחמישי מדברים על

בחודש האחרון חלה תפנית שמרגשת אותי מאד. אקרא לה חני, שם גנרי, קלאסי, שכיח, שיכול להיות כל אחת. היא לא קוראת את הדיוורים שלי בוודאות, וגם אם כן, אני לא כותבת אף פרט מזהה עליה. היא הלקוחה הכי מורכבת שהייתה

לפני הכל, רוצה להגיד תודה לכל אלו שכתבו לי על פעולות קטנות או גדולות שעשו בעקבות הפוסט האחרון שלי, שהכניס קצת או הרבה אור בליבותיהם של נשים וילדים שזקוקים לכך. לא שמה כאן צילומי מסך כי כולן ביקשו שלא. נשאר

מחר אי"ה מתחיל חג החנוכה, החג הכי שמח והכי עצוב, באותה נשימה. שמח למי ששמח לו. עצוב למי שעצוב לו. האור, הנרות, הרגעים שאמורים להיות הכי משפחתיים, יכולים להיות מלאי אור וחום ויכולים להיות כואבים עד מעמקי הלב, מעמקים שאפילו