תוצאות חיפוש: איך הופכים זיכרונות כואבים מגוזלי כח לנותני כח

קודם כל, מועדים לשגרה לכל הנשים היקרות אליהן אני כותבת. קיבלתי מכן הודעות על כך שלא כתבתי בשבוע שעבר את הדיוור השבועי, ואכן, יש שבועות שאני פשוט לא מגיעה לזה. יש בית וילדים ועבודה וכמה עניינים שהם תמיד יהיו לפני

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה ומגיל הגן. אין זכרונות. את יכולה להתחיל מהתחלה. איזה יופי, אה? מה? לא טוב? למה לא טוב? לא תזכרי שפגעו בך בבית הספר, שאחותך רבה

ימים מורכבים עוברים עלינו. ימים עם שאלות רבות. אני יכולה "לשחק אותה" כמה שאני רוצה, אבל את האמת שבתוכי אני לא מוכנה לכלוא. הקורונה הוציאה את כל השדים ממחבואם. הכל מוקצן. קשיים שהיו לפני כן קיבלו מימדים חדשים, גדולים בהרבה.

בשבוע האחרון הלכו לעולמם כמה גדולי עולם. אחד מהם, הוא הרב ד"ר אברהם טברסקי זצ"ל. כן, גם רב וגם פסיכיאטר מומחה בעל שם עולמי. רוב הציבור כנראה לא שמע עליו אבל במהלך קריאת חומרים וחיפוש חומר מקצועי ברשת, הגעתי אליו.

השבוע התקשרה אישה אחת למרכז (נקרא לה, לצורך הדוגמא: שרה) שרצתה להפנות אישה אחרת, שלדעתה, חיה בתוך זוגיות פוגענית ומאד סובלת (נקרא לה: רותי). היא חשבה שהמזכירה שלי תשכנע מישהו אבל גילתה שהיא רק שיקפה לה את המציאות של רותי,

"הוי דן את כל האדם לכף זכות" – המשנה המוכרת לכולנו, (אבות פרק א') נאמרה, מסתבר, בימים ההם בדיוק בזמן הזה, לאחר נס הניצחון של החשמונאים על היוונים.   לפני שאסביר איך ולמה, אני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי שהייתי שותפה לו

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש, אני מרשה לעצמי להפיל עליה הכל, כולל פוסט שהיה כתוב ברובו, אבל, נו, הילדים בבית וזה… לפחות לא חיכיתי ל"אחרי החגים" הבאים, כמקובל, ושלחתי באיחור