תוצאות חיפוש: במבט לאחור

יושבת לכתוב את הפוסט השבועי והמח כאילו ריק. השבוע האחרון היה אינטנסיבי מאד, עם טיולים ארוכים ומעייפים עם הילדים והכנות קדחניות לקראת פתיחת שנת הלימודים, רק שלא יהיה ברגע האחרון. הגוף עדיין כואב מהאטרקציות של סוף השבוע (רביעי – ספידי-כיף

זו שוב אני, הנודניקית. זו שכותבת מידי פעם לזכור את האלמנות, הגרושות, הרווקות (ואת האלמנים, הגרושים, הרווקים). נו, אלו, שמסתובבים בתוכנו אבל הם חלק מהנוף הרגיל. עד שלא הגעתי למקום הזה, לא יכולתי להבין. אבל רגע, אני רוצה ללכת אחורה

יש לי לקוחה שבאה על רקע של חרדה חברתית. האמת, שיש לי כמה לקוחות כאלו כרגע, אבל אני רוצה לספר על אחת מהן. בפגישת האבחון היה נראה שמדובר בחרדה מהשנים האחרונות, שמתעוררת רק במקום מסוים, ועל פניו נראה היה שמדובר

זה אולי אחד הפוסטים הכי חשובים שאי פעם תקראי. ולא סליחה בכלל על הדרמטיות. זה הטיוטה של הפוסט הרביעי שאני כותבת הערב, ומקווה שהוא כנראה גם האחרון. (בכל זאת, עכשיו השעה 1:06 בלילה, הפוסט הסופי עוד לא נכתב, הריצפה מוכנה

הפוסט הזה נכתב ביום חמישי בלילה, בלילה מאד. העליתי אותו לרשת החברתית שאני כותבת בה, ואני רוצה להביא אותה גם כאן. קודם הסיפור, והמסקנות… בסוף.   רוב היום היה דווקא סבבה והחלק הכי שווה, הייתה פגישה עם חברות שלא התראינו

אם עוד לא קראת את הפוסט הקודם, כדאי שתקראי עכשיו בלחיצה כאן   בואו לא ניתמם, ידעתי שהפוסט של שבוע שעבר יעשה הדים ולכן בחרתי לכתוב אותו בכל זאת. אני רוצה להשפיע. אני רוצה להזיז את העולם. אני רוצה לראות גל של שינוי

יש לי טראומה מתפירת בגדים. לא, לא טראומה. טראומות. ברבים. מאז שהייתי קטנה, נאלצתי לתפור בגדים. לכו אחורה, 30 שנה פלוס. לא היה את ההיצע שיש היום, בטח לא קניות ברשת מארצות בהן נשים במידות גדולות יכולות למצוא בגדים. כבר

בשבועיים האחרונים כתבתי על מערכות יחסים פוגעניות והרחבתי על שתי אפשרויות מהן, ואת השלישית התכוונתי לשלוח עכשיו לתזכורת, הנה הפיסקה אותה אני רוצה להמשיך משבוע שעבר: כיוון שהנושא של "אלימות" ו"התעללות" ו"יחסים נרקסיסטיים" הפכו להיות טרנד לאחרונה, נוצר מצב שיש

את הפוסט הזה סיימתי לכתוב בשעה 3:30 בלילה של מוצ"ש, אבל תקלה במערכת הדיוור לא איפשרה לי לשלוח אותו. מוזמנת להכין קפה, או תה, או מילקשייק, או מה שאת אוהבת, ולקרוא. בשבוע שעבר כתבתי על גזלייטינג. קודם כל, סליחה שלא

את ציפי, שם בדוי, פגשתי בקליניקה. כשהיא תיאמה איתי את הפגישה, היא הזדהתה בשם אחר כשהיא מציינת שזה לא שמה האמיתי. "כשאגיע, תביני למה", היא אמרה. היא גם לא פירטה את הנושא לשמו היא באה. "אני יודעת שאת הכתובת בשבילי.

בזמן שהיא דיברה, לא היה לי ספק לגבי האבחנה שלה. צורת הדיבור, האופן הסיפורי והדרמטי של התוכן, קצב וטון הדיבור, והתופעות שהזכירה תוך כדי שהיא מתארת יום בחייה, לא השאירו מקום לספק. יש לה הפרעת קשב וריכוז. בין לבין נאלצתי

בכלל רציתי לכתוב פוסט אחר, אבל ככה זה לפעמים, כשאני מתיישבת על המחשב. פתאום נכתב משהו אחר, ואני נותנת לאלוקים להוביל אותי למילים הנכונות. היום אני רוצה לשתף אתכן בחוויה שהסתיימה לפני מס' שעות, ולפני זה הקדמונת: פעם בחודש הילדים