מה בין וויסות לאדישות ולניתוק רגשי

בשבוע שעבר סיפרתי על התהליך שאני עושה עם עצמי, ועל כך שהצלחתי לעמוד באתגר רגשי גדול מאד בזכות וויסות שעמלתי עליו לא מעט. אם לא קראת את הפוסט ההוא, כדאי שתקראי אותו. אפשר גם כאן.

אחד הכשלים והאתגרים של הדור הזה הוא קושי בוויסות הרגשי.

הכל חזק מידי, מועצם מאד, מהר מאד: מזמינים באפליקציה במקום ללכת לסופר ולקנות, כל המופעים והסרטים עוצמתיים מאד אחרת זה פשוט משעמם, לא צריכים לחכות לכלום כי הכל בהישג יד, אין צורך לשהות עם שום דבר כי ברגע מרימים טלפון ופורקים את השמחה/כעס/כאב/תיסכול על ועם מישהו אחר.

פעם היינו צריכים לשהות.

לשהות עם מה שאנחנו מרגישים כי לא היה טלפון זמין.

לשהות עם הרצונות כי אין אפליקציה שאפשר להזמין מחו"ל כל דבר, גם דברים שלא חלמנו עליהם.

לא היו כל כך הרבה גירויים שמתחרים בעוצמתם אחד בשני.

הכל היה רגוע יותר, מועצם פחות.

לכן, כולנו זקוקים היום לדעת לווסת את עצמינו.

הרצון להבין את ההבדלים בין וויסות רגשי, ניתוק ואדישות עלה בי, אחרי תקופה בה אני מגלה שמשהו בי מאד מאד השתנה.

בשנה האחרונה, פחות או יותר, אני מוצאת את עצמי מתכנסת מאי פעם, פחות צריכה או רוצה או שניהם להרים טלפון למישהו כשאני עוברת משהו עוצמתי, לטוב או למוטב, פחות מגיבה לדברים שקורים ובעיקר, הרבה פחות חווה רגשות עצומים.

זה קרה אחרי כמה שנים של התמודדות מסוימת עם אחת הבנות שלי, במקביל לבלגן בבתי הדין, שגם הם היו טריגר לא פשוט.

מניחה שיבוא יום ואוכל לשתף יותר, כשהיא תגדל והדברים יתבהרו, ובהסכמתה המפורשת בלבד (כבר יש לי הסכמה אבל אני לא חושבת שבגיל שלה יש לה הבנה מספיקה בשביל להבין את המשמעויות של חשיפה כזו ולכן מחכה עם זה).

בכל אופן, ההתמודדות הזו הכניסה אותי, כאמא, למערבולות רגשיות שלא ידעתי שקיימות בעולם.

בסוף, או בהתחלה, ילדים הם הדבר שהכי משפיע עלינו.

אם בהתחלה הייתי קורסת, או מתמוטטת, או נשברת, או כל מילה אחרת שנכנסת לקטגוריה של שיברון לב מוחלט, לא ישנה בלילות ובוכה ימים שלמים, היום אני עומדת יציבה כמו גזע עץ בתוך סערת ברקים ורעמים ומבול.

אני מקשיבה, כואבת איתה ובשבילה, מנסה לעשות כל מה שאני יכולה, וברוב הפעמים אין לי הרבה מה לעשות, נושמת עמוק ומתפללת.

וממשיכה הלאה.

עד כדי כך שהתחלתי לחשוש שמה אני מנותקת, מעצמי וממנה.

שם התחיל הבירור הפנימי שלי.

אני לא רוצה להיות מנותקת. גם לא אדישה.

אבל לא מוכנה יותר להיטלטל בסערות שאין לי שליטה עליהן!

לא יתכן שיהיה משהו, או מישהו, או מישהי, שיגרמו לי להרגיש שסוף העולם כאן.

זה היה הפרוייקט האישי שלקחתי על עצמי, והמעטות שיודעות במה מדובר – יודעות איזו דרך עברתי.

אני אדם אחר מבחינת יכולת וויסות פנימי.

והנה הבטחתי:

ההבחנה בין וויסות רגשי, אדישות וניתוק רגשי מתבטאת גם בתוצאה החיצונית אך היא מתחילה עמוק בתוכנו ובשאלה עד כמה הדבר משפיע עלינו.

ככל שהדבר משפיע עלינו – יכולת הבחירה שלנו נחלשת.

ניתוק

זהו מנגנון הגנה הישרדותי פסיבי, כאשר המערכת הנוירולוגית מזהה הצפה או איום קיומי שאין למוח משאבים לעבד, ולכן היא "מנתקת את השאלטר" כדי להגן על הליבה מפני קריסה.

איך זה מרגיש?
קהות תחושתית, תחושה של "זכוכית" בינך לבין המציאות, ערפול או דיסאוריינטציה קלה.
כיווץ סמוי, הגוף מוחזק דרוך או קפוא גם אם אין דופק מהיר.
הניתוק אינו סלקטיבי. כשמנתקים את היכולת להרגיש כאב – מנתקים במקביל את היכולת להרגיש עוד רגשות, כמו: שמחה, קירבה או חיוניות.
מחשבה פנימית: "זה רחוק ממני", "זה לא קשור אלי".

אדישות

שחיקה קוגניטיבית ורגשית, כאשר המערכת עייפה מדי מלהשקיע אנרגיה נפשית באובייקט או באירוע מסוים.

איך זה מרגיש?
עייפות וציניות, עייפות החומר או ציניות כלפי הסיטואציה.
האדישות נובעת לעיתים קרובות מייאוש נרכש שגלש לניטרליות.
האדם חווה חוסר משמעות או חוסר אנרגיה ביחס לסיטואציה ולא חופש או נינוחות.
מחשבה פנימית: "זה לא מעניין אותי כבר", "לא איכפת לי".

וויסות רגשי וחוסן

המערכת הנוירולוגית פגשה את הגירוי, זה שבד"כ מעורר את הקושי, זיהתה שהוא כבר אינו מהווה איום קיומי בהווה ולא נדרשה להפעיל מערכות חירום.
איך זה מרגיש?
נוכחות ושקט. הגוף נינוח, הנשימה פתוחה, השרירים משוחררים. אין תחושת "זכוכית", אלא נוכחות מלאה בסיטואציה.
האדם מסוגל לחוש חמלה כלפי עצמו, על כך שהוא חווה כרגע אירוע כואב, ועל כך שהוא בכלל צריך להיות חלק מהאירוע הזה, מבלי שהרגש יציף או יטלטל. הוא גם יכול לחוות את האחרים באותו אירוע, לחמול עליהם, להיות שותף לכאבם, מבלי להרגיש את הטלטלה בתוכו.
לאדם יש חופש בחירה מלא למרות הקושי. הוא נוכח באירוע, מבין את המשמעות, ולמרות זאת הוא מסוגל להגיב מתוך חשיבה שקולה ולא מתוך תגובתיות אוטומטית.
מחשבה פנימית: "קורה כאן משהו מורכב ולא פשוט אבל זה לא מאיים עלי"

הדרך הכי טובה לזהות מה עובר עלינו היא דרך הגוף.

שנים שלא הרגשתי את הגוף, או נכון יותר, חשבתי שאני לא מרגישה את הגוף.

חשבתי שהמח מנהל אותי ועבדתי עליו ואיתו שנים רבות.

זה, אגב, הציל את החיים שלי, ללא ספק.

אבל התעלמתי מהגוף.

הגוף, אצלי, היה רק משהו שצריך להתמודד איתו, ולהפחית את המשקל שלו.

לא היה לו עוד תפקיד בחיים שלי.

עד שלמדתי את השיטה הסומטית, שעשה עבודה ישירות עם מערכת העצבים (הרחבתי על זה בפוסט לפני כמה שבועות. אם לא קראת – אל תוותרי. הנה הפוסט).

שם הבנתי שהגוף שלי תמיד היה שם רק לא הקשבתי לו.

היום אני יודעת שהדבר הראשון שמגיב זה הגוף. לא החלק הרגשי (שנמצא במוח, לא בלב!) ולא החלק החושב של המוח. הם מגיעים אחר כך.

ספציפית, כשקורים לי היום דברים מורכבים שאין לי דרך להתנער מהם, כמו ילד מתמודד או דיון בבית הדין, אני מרגישה קפיצה בבטן, אבל היא נשארת שם, כי אני מצליחה מיד לחשוב ולהרגיע את הבטן שלי, שהיא האיבר בו אני מרגישה הכל. היא אף פעם לא חולה, אבל היא תמיד מדברת איתי ודרכה אני יודעת מה קורה לי.

כך אני יודעת שאני לא אדישה או מנותקת. כי בניתוק ובאדישות הגוף לא מרגיש. כאילו לא מרגיש.

ובוויסות, הגוף מרגיש מאד, אבל מצליח לנהל את מה שקורה לו.

מעכשיו, יש לך דרך לדעת מה קורה לך.

ואם את מנותקת או אדישה ורוצה לשנות את זה – לכי לטיפול.

בהצלחה עם זה.

איתך, מווסתת למרות הכל