ביום שני האחרון נפתח המחזור הרביעי של התכנית "עוצמת החוסן". כל פעם אני מתפעלת לראות נשים שמפנות זמן בשביל ליצור חיים טובים יותר. התרגשתי לגלות קבוצה איכותית, מגוונת, שבאה ללמוד, לגדול, לפתח חוסן. תודה לכן שבחרתן בי למסע המיוחד הזה
אני מרשה לעצמי להצהיר על עצמי שאני בעלת חוסן. אני מתמודדת מאז שאני זוכרת את עצמי עם מורכבויות לא פשוטות. את החוסן גיליתי רק לפני כמה שנים. לא הכרתי את המושג הזה ולא ידעתי על קיומו, אבל הלכתי עם שאלה
לפני הכל רוצה לבשר על הרצאה חדשה שלי, "להתמודד במקום להתמוטט", שאעביר בוובינר בעוד שבוע וחצי. כל הפרטים כאן אם את חסומה, כל הפרטים בקובץ המצורף ולינקים לרישום בסוף המייל. החגים מאחורינו. החורף לפנינו ו"אחרי החגים" כבר כאן. כשחשבתי
את הפוסט הזה אני כותבת בידיים רועדות ובזהירות, מהסיבה הפשוטה, יש דברים שאפילו המחקרים עוד לא הצליחו לחקור כי אירוע לאומי בסדר גודל כזה, כמו שעברנו כיחידים וכאומה לפני שנתיים, ב 7/10, עוד לא קרה מעולם, אירוע בו אלפי מרצחים
ראש השנה מאחורינו וכל מה שאנחנו עוד לא יודעים שמחכה לנו, עוד לפנינו. וכי מישהו מאיתנו דמיין בשנה שעברה בערב ר"ה מה יקרה לנו ברמה הלאומית בשנה האחרונה, שלא לומר, זו שלפניה, שניה לפני ה 7/10? למרות שהגעתי לחג במצב
בעוד יומיים ניכנס כולנו לראש השנה, יומיים של הזדמנות, זכות וחסד לאתחל מחדש את עצמינו. הזדמנות לסגור שנה, עם כל מה שעברנו בה, ולהתחיל שנה חדשה. השנה האחרונה הייתה קשה מאד בשבילי. עברתי בה, בזה אחר זה, התמודדויות שלא ידעתי
ברוכות הבאות לכל אלפי הקוראות החדשות שנוספו לדיוור השבועי שלי בעקבות כנס החוסן שיזמתי ויצא לדרך בשבוע שעבר. מוזמנת לקחת כוס קפה או תה, לשבת בנחת ולקרוא. הפוסטים שלי ארוכים כי הם מספרים מסע חיים. הם, ברובם הגדול, לא באים
עוד רגע והחגים בפתח. תקופה מורכבת לכולם, גם למשפחות נורמטיביות, שלמות, שנחות על זרי הדפנה. אני משאירה את הגדולים והגדולות ממני לדבר על מעלת הימים האלו ועל ההזדמנות המדהימה שיש לנו פעם בשנה, הזדמנות לתקן הכל ולהתחיל מהתחלה. בדיוור הזה,
ר"ח אלול. אימהות לילדים, לילדות, לבחורים ולבחורות מריחות את סוף החופש. אצלינו הבנים כבר חזרו לישיבות לפני שבוע וקצת, ואצל רוב העדות והקהילות חוזרים מחר. ובעוד שבוע – כל הילדודס בכל המסגרות חוזרים לגנים ולבתי הספר. רובינו מתחילות לראות את
לרגע הזה חיכיתי, או לא חיכיתי, כבר כמעט שנה. ידעתי שהיום הזה יגיע, והתרגשתי לקראתו ורעדתי ממנו, באותה נשימה. חיכיתי לו, כי הוא מסמל שלב משמעותי מאד עבור הילד שלי, שהופך בין רגע מנער לבחור. לא חיכיתי לו, כי זה
האמת שלא הייתה לי אנרגיה לכתוב היום פוסט והחלטתי לוותר השבוע, כי בכל זאת, ט' באב, ויש לי פטור, אבל משהו שקרה לי ממש בימים האחרונים גרם לי לכתוב לך בכל זאת, בתוך תשעה באב, כי זו שליחות בעיניי, כמו
לאלו שפספסו את המייל של ראשון בערב – המחשב שלי שבק חיים ובמוצ"ש לא הייתה לי דרך לכתוב פוסט או לעדכן שאין פוסט. בראשון בצהריים המזכירה שלי כתבה בשמי, והנה הפוסט השבועי באיחור קל. ותודה על המיילים ששאלו לשלומי וביררו
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
