fbpx

אבא שלי

ימי השבעה עברו.

כולנו חזרנו באופן כזה או אחר לשיגרה.

שיגרה חדשה.

שיגרה שאין בה תורנויות על אבא, ואין שיחות ועידה של האחים והאחיות כדי לעדכן את כולם במצב הרפואי שלו, ואין התייעצויות אם לקחת אותו לבית החולים או שאולי עדיף להביא רופא פרטי הביתה.

פתאום יש שקט מוזר. מעין חור.

לא רק באוזן, אלא גם בלב.

אנחנו יודעים ובטוחים שהוא במקום מעולה בגן עדן. לאף אחד מאיתנו אין בכלל ספק.

ואם ידענו קודם שהוא חי חיים של תורה, יראת שמים וחסידות 'של פעם', אז באו המנחמים והמנחמות וגילו לנו עוד סיפורים שלא ידענו, על מי שהיה אבא שלנו בחייו.

וזה, אולי, מנחם מעט.

בימי השבעה גילינו הלכות ומנהגים שלא ידענו קודם, פשוט כי לא היינו אמורים. ועכשיו, עכשיו אנחנו צריכים לדעת הכל.

למשל, נודע לנו שאסור לבקש מהנפטר שום דבר בשנה הראשונה כדי לא להטריד אותו בזמן שהוא שרוי בדינו ולא טוב להפריע את מנוחתו.

ואני מצאתי את עצמי עומדת מעל חלקת האדמה שהוא שוכב מתחתיה, ואומרת לעצמי מאה פעמים: "לא לבקש כלום מאבא. לא לבקש כלום מאבא" והאמת? בניתי על זה כשידעתי שמצבו רע מאד ושהכל עניין של זמן. הרי יש דברים שהוא ידע כבר קודם שצריכים תפילה מיוחדת, ועכשיו, כשהוא למעלה, הוא בטח רואה את מה שהוא לא ידע, ואיך, איך מחכים שנה בלי להתחנן שיפעל מלמעלה בשביל הילדים שלו?

אבל אם זה מה שנכון בשבילו, אז זה מה שיהיה.

בימי השבעה זכיתי לראות עד כמה הצלחתי, ב"ה, להשפיע טוב בזכותו, ומעכשיו, שכל הטוב שיושפע מהדברים שאני כותבת – שיעמדו לעילוי נשמתו.

הגיעו חברות מההווה ומהעבר, תלמידות מהשנה ומשנים קודמות שמכירות את אבא שלי היטב בזכות שעור ערכים, בו אבא שלי הוא מודל ודוגמא לאדם שערכיו הם עמוד השידרה שלו.

הגיעו נשים שמעולם לא פגשתי ושהן עוקבות באדיקות אחרי הפוסטים שלי, ורק ממה שכתבתי עליו בשנה האחרונה הן הרגישו שהן מכירות אותו, ובאו לנחם, לשמוע מקרוב מי היה אבא שלי.

הגיעו נשים שהכרתי בעולם הווירטואלי שבאו לחבק, לשמוע, להשמיע, להיות איתי בימים מורכבים שכאלו.

הגיעו נשים מכל קצוות הקשת.

אחיות שלי ידעו, שאם מגיעה מישהי שנראית קצת אחרת מ"חרדית קלאסית", אז היא כנראה הגיעה אלי. והנשים "שנראות אחרת" היו כל כך מדהימות! חלקן בררו איתי קודם אם זה בסדר לבוא במכנסיים או שהן צריכות לחפש חצאית ("תבואי איך שאת. כמו שאת זה בסדר גמור"), חלקן בכלל שאלו אם זה בסדר להגיע או שאולי זה לא מתאים או שמא יביך אותי ("בטח שזה בסדר. מחכה לך"). הרגישות הזו שלהן הייתה מחממת לב. בסוף בסוף, מה שחשוב, זה איך אנחנו אחד עם השני. לא מה שאומרים בטלוויזיה, לא מה שמסיתים אנשים כאלו ואחרים, כי "העם" זה אנחנו, אני ואת. ואני ואת בסה"כ ממש בסדר אחת עם השניה גם כשאנחנו שונות בדעות, באמונה, בדרך החיים.

היו שהגיעו מקצוות הארץ ממש. החליפו 2 וגם 3 אוטובוסים כדי להגיע לנחם.

הרגשתי חיבוק ענק.

יש יותר מנחם מזה?

לאורך ימי השבעה שמענו כל הזמן את ההתפעלות מכיבוד ההורים שלנו. כל אחת אמרה את זה בדרך אחרת, ורבות אמרו שהן למדו מאיתנו, שלקחו על עצמן איזה משהו עבור הוריהן.

מישהי אחת מהמשפחה המורחבת אמרה שהוריה התבגרו מאד, והם לא השקיעו בהם מספיק, ואחרי שהם נחשפו לכיבוד ההורים שלנו, האחים והאחיות, הם קיבלו על עצמם לעשות שינוי גדול, ומאז, בכל יום אחד מהילדים, שהוא בעצמו כבר סבא או סבתא לנכדים, מגיע אליהם, מביא איתו משהו לאכול, לפנק, יושב איתם, מדבר, מעביר איתם זמן איכות. "זה בזכותכם" היא אמרה.

ורק אנחנו לא הבנו על מה ההתפעלות.

אנחנו לא מכירות משהו אחר.

נולדנו לתוך בית שבו ההורים מכבדים את הוריהם, והם במקום הראשון. מבחינתנו, זה הנורמה.

אבל מסתבר שזה לא.

ולמרות זאת, ביננו דיברנו על זה שאפשר היה לכבד יותר, למרות שכל אחד ואחת מאיתנו עשה יותר מכפי יכולתו.

וכמו שכבר כתבתי פעם: מצוות כיבוד הורים לא מתחלקת במספר הילדים! אלא לכל אחד יש 100% מחוייבות ואחריות לכבד את הוריו כפי יכולתו בלי קשר למה שהאחרים יכולים או מוכנים לעשות בשבילם.

אם יש עשרה ילדים, יש 100% לכל אחד מהם! ולא 10%.

ובהזדמנות זו, אני רוצה להאיר כמה דברים:

אשרי הגיסים שלי, שלמרות שאישה נשואה חייבת בכבוד בעלה ופטורה מכיבוד הורים, הם לרגע לא מנעו ממישהי מהן שלא לכבד את הוריי למרות שלא פעם זה דרש מאמץ מיוחד שבא על חשבונם (קיצור שולחן ערוך, מג, יג)

ואם כבר ענייני כיבוד הורים, נזכרתי שפעם, בתקופת השיא של ההתדרדרות הרוחנית שלי, כשהייתי לבושה שונה מהמקובל, והולכת למקומות שהם בחיים לא היו מדמיינים שמישהו מהמשפחה שלהם ידרוך שם, וכל אורח חיי היה רחוק מאד מהדרך שלהם, שאלתי את אבא שלי, איך הוא לא מעיר לי.

והתשובה שלו היממה אותי: כשם שיש לילדים מצוות כיבוד הורים, גם להורים יש מצווה שלא להעיר לילדיהם כשהם יודעים שהם לא יקיימו את דבריהם, ובכך למנוע מכשול מהילדים.

די בסיפור הזה כדי להבין מי היה אבא שלי!

מיותר לציין שהוא זכה בחייו ובמשך 14 שנים לראות אותי חוזרת ובגדול, נישאת לאדם "משלנו" ומחנכת את ילדיי בדרכו.

רק עכשיו, לכבוד הפוסט הזה, פתחתי קיצור שולחן ערוך כדי למצוא את הסעיף עליו דיבר אבא שלי, והנה הוא לפניך:

(יז) "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול".

יש הרבה דברים שאני גאה בהם במשפחה שלי. אחד מהם זה הכרת הטוב:

ביום הראשון של השבעה, כשפחות מנחמים מגיעים, ישבה אחת מאחיותיי והרימה טלפונים בזה אחר זה לאנשי מקצוע שונים שליוו את אבא שלי בשנים האחרונות, רק כדי להודות להם.

היא התקשרה לפיזיותרפיסט הערבי, לרופא המשפחה, לאחות הראשית של המרפאה, לספק של בלוני החמצן… מעבר לזה, היא עדכנה אותם שכבר לא צריכים את הבלונים ושהם יכולים לבוא ולקחת. החברה המספקת נדהמה, כי בד"כ, לדבריהם, לוקח לילדים של הנפטר/ת הרבה זמן עד שהם מיידעים שהם כבר לא צריכים את הבלונים. ומה אחותי ענתה? שהיא יודעת כמה היה קשה לה לקבל את האספקה לאבא, כי היה חסר בלונים, ולכן חשוב לה שמיד מישהו אחר יוכל לקבל בלון חמצן!

אחות אחרת כתבה מכתב תודה לצוות המטפל בבית החולים.

ומתברר שרובינו יצרו קשר עם המטפל הגוי רק כדי להודות לו (בשבעה הוא הגיע לנחם והתפרק בבכי במש זמן רב. הוא אמר שהוא עבד בהרבה משפחות, אבל אין כמו המשפחה שלנו, ואין כמו אבא שלי)

ואני, כשהייתי בתורנויות אצל אבא, דאגתי לפנק את האחיות בשוקולדים שווים.

לסיום, בימי השבעה מס' נשים הביאו איתם את הקטע הבא, אותו כדאי להגיד בכל יום, ובוודאי בשנת האבל הראשונה, כדי שיעמוד לזכות הנפטר/ת ויסייע להם לעלות למקום גבוה יותר בגן עדן, וטוב להגיד אחרי "מודה אני" בבוקר, ולתת פרוטה לצדקה.

שמה כאן את הציטוט:

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה הטוב אשר אני עושה בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה, ויהיה הכל לזכות למנוחת ולעילוי נפש רוח ונשמה של אבי משה יהודא בן טוביה ויהיה רצון שתהא נפשו צרורה בצרור החיים

(מפלא יועץ / כיבוד אב ואם)

בהזדמנות זו, תודה רבה על מאות המיילים וההודעות שקיבלתי. מחמם את הלב!

מקווה שברור שאין באפשרותי לענות לכולם.

יהי רצון, שכל הדברים שכתבתי יעמדו לזכותו של אבי, משה יהודא בן טוביה, וכל טוב שייצא מדברים אלו וישפיע על אחרים יהיה לעילוי נשמתו.

איתך, גם באבלי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבא יש רק אחד

שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן

ראיון חדש איתי

שבוע חדש לפנינו. שבוע שיש בו בחירות חמישיות ושבוע שבו נתחיל להגיד בתפילה "ותן טל

זוגיות מורכבת

השבוע נחגוג את ט"ו באב, חג האהבה. כל שנה מחדש אני מעלה פוסטים בנושא, הן

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

מה נותן לך כח?

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או

במלאות 30 יום

יש לאבא שלי בית חדש, עם נוף מהמם ומזג אוויר מושלם (אם כי בקיץ קצת

חג הניסים

חנוכה דופק בדלת. חג הניסים, הקלוריות והאור. חג הניסים הכי ניסיים שיש, ולא אחד אלא

איזה בעסה של יום!!!

התחלתי את היום הזה עקום. לא ישנתי כל הלילה כי לא הצלחתי להירדם הילדים התנהגו

דילוג לתוכן