fbpx

איך הופכים זיכרונות כואבים מגוזלי כח לנותני כח

קודם כל, מועדים לשגרה לכל הנשים היקרות אליהן אני כותבת.

קיבלתי מכן הודעות על כך שלא כתבתי בשבוע שעבר את הדיוור השבועי, ואכן, יש שבועות שאני פשוט לא מגיעה לזה.

יש בית וילדים ועבודה וכמה עניינים שהם תמיד יהיו לפני הדיוור. אז ברוב הפעמים אני מצליחה גם וגם, ולפעמים לא.

אז הכל בסדר, ב"ה.

 

אני חושבת שלפני הכל, חשוב רגע שאתייחס לעובדה שהפעם הזו, החזרה לשגרה היא הרבה יותר מכל "חזרה לשגרה" אחרי חגים.

זוכרות איפה היינו שנה שעברה?

בבית, במפח נפש על כך שהקב"ה לא עשה איתנו נס גלוי והעלים את הקורונה, מסגרות החינוך סגורים. מקומות העבודה נעולים, קורונה משתוללת בחוץ ואין עתיד באופק.

שנה אחרי, וכבר מדברים על הורדת חובת חבישת מסכות, אין יותר צורך בהצהרות בריאות לילדים ומספר חולי הקורונה נמוך מאד.

מידי יום אני מתפללת על כל חולי הקורונה לפי רשימה שמתעדכנת באופן יומי, ובימים האחרונים היא התקצרה בחצי לפחות. זו בשורה מרגשת ומשמחת כל כך!

האם עצרתן רגע כדי להודות להקב"ה על הזכות לראות בעיניים את "יציאת מצרים" של הדור הזה?

האם עצרתן רגע כדי להיזכר איפה היינו כדי לראות איפה אנחנו היום?

נראה לי שרובינו פשוט שעטנו קדימה אל תוך השגרה ובקלות צללנו לתוכה, מבלי לנשום לתוכנו את החירות מהקורונה.

לידיעת אלו שלא מעודכנות בחדשות העולם: רוב אזרחי העולם עדיין מתמודדים עם הקורונה, עם אלפי חולים ביום ומאות מתים, ובחלק מערי אירופה יש סגר אמיתי, סגר שלישי.

ואנו, אזרחיות מדינת ישראל, חוזרות לבתי הקפה והמסעדות, הילדים חזרו למסגרות החינוך כרגיל (כולל ימי שישי, דבר שלא היה בשנה האחרונה בבית הספר), חתונות המוניות חוזרות להיחגג והקורונה והפכת אט אט לעוד משהו שעברנו.

ולמה זה כל כך חשוב לעצור, לראות, להיזכר ולהודות?

בדיוק על זה הפוסט שלי היום.

על זיכרון העבר כדי להתמודד בהווה ולהתקדם לעתיד.

השבוע מתקיימים במדינת ישראל 2 ימים חשובים, יום הזיכרון ויום העצמאות.

מילה על יום הזיכרון:

הגאון, הרב שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל השיב לבחור בישיבה שביקש רשות לנסוע בתקופת הלימודים לקברי צדיקים בצפון כך: "בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני הולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש השם".

יהא זכרם ברוך.

לפני שאמשיך לכתוב אפתח סוגריים:

כל שנה שאני מזכירה את יום העצמאות אני מקבלת מיילים שטוענים שלאישה חרדית, חסידית, לא מתאים לכתוב על יום העצמאות, ושהיום הזה לא קשור אלינו, היהודים, שומרי תורה ומצוות, אז מראש אני רוצה לכתוב: היום הזה הוא לא יום שהמגזר החרדי נוהג לחגוג. לא אומרים בו הלל ולא הולכים בבגדי חג. יחד עם זה, היום הזה הוא חשוב! אנחנו יושבים כאן בביטחון ובשלווה יחסית בזכות הרגע הזה בו קיבלנו את העצמאות על המדינה היקרה שלנו.

יום העצמאות מסמל את העובדה שיש לנו מדינה, ואני חושבת שמותר וראוי ונכון להקדיש יום בשנה כדי לזכור את העובדה הזו.

אני לא נוהגת להדליק מנגל (בניגוד למי שכבר הפך את המנגל לחלק מ'חובת היום') וגם עובדת כרגיל ממש, כי זו הדרך המתאימה עבורי, וכמובן, מכבדת את מי שבוחר להתעלם מהיום הזה, כמו חלקים יותר שמרניים במגזר החרדי, וגם את מי שבוחר לחגוג את היום הזה. מאמינה בלכבד עד כמה שניתן את מי שאפשר כל עוד זה לא פוגע בערכים שלי. מי שלא מתאים לה – זכותה.

ועוד מילה: אני ישראלית ובפוסטים שלי אני משלבת את חיי היום-יום שלי. יום הזכרון ויום העצמאות הם לגמרי חלק מהחיים של כל אזרח ישראלי, בין אם הוא מכבד אותם ובין אם לא, ולכן מתאים לי לגמרי להשתמש בהם כדוגמא למסר שאני רוצה להעביר.

לא מתאים לך? קחי את המסר וזרקי את הדוגמא. לא רק הפעם, אלא תמיד.

סוגרת סוגריים.

 

יום הזכרון הוא יום טעון וקשה לכל מי שאיבד את יקיריו במלחמות ישראל.

יש לי חברה, חילונית, שאיבדה אבא ואח במלחמות ישראל ובעלה נכה צה"ל. היא לא זכתה להכיר את אביה שנפל באחד הקרבות, כשהיא ראתה את העולם מתוך רחמה של אמה.

צריך להכיר את האנשים האלו כדי להבין כמה היום הזה מעלה הרבה כאב וגעגוע.

ובתוך דקה, בשעה 8 בערב, הופך היום הזה ליום שמחה וחגיגה על עצם הקמת מדינה יהודית.

 

בכל שנה דנים בתקשורת וגם בשיחות פרטיות:

איך אפשר לעשות את המעבר הנורא הזה? איך?

איך אפשר מאבל ואובדן לחגוג שמחה ועצמאות?

 

יש לי תשובה לזה, דווקא מהמקום המקצועי:

תלוי מה עושים עם הזיכרונות.

יש את אלו שזוכרים ולא מתקדמים.

ראיתי פעם תוכנית על אימהות שכולות שאיבדו את ילדיהן במלחמות ישראל. אחת מהן לא יצאה מהבית מאז. אחת עולה בכל שבוע לקבר בנה, מנקה את הקבר, יושבת על יד וסופדת לו. אחת משמרת את החדר כפי שעזב אותו ומחיה את קיומו בחפצים שלו.

כמה מהן מעולם לא השתקמו ולא חזרו לחיים מאז האובדן. כל יום הוא יום הזכרון. כל שעה היא נצח. האובדן לקח גם את חייהן. הן חיות-מתות.

אי אפשר לשפוט אותן. זו הדרך שלהן.

לעומתן, אימהות אחרות הקימו מיזמים מעוררי השראה לזכר ילדיהן. אם בחלוקת מתנות לילדים בבית חולים, אם על ידי הקמת עמותות, ארגונים ופרוייקטים לזכרון יקירם שנפל בקרב.

גם להם כואב. לא פחות.

הם בחרו להתמודד עם המוות על ידי הגברת החיים.

 

מה יכול לעזור לנו להפוך מוות לחיים, משבר לצמיחה ועבר לעתיד?

 

כמה כלים על רגל אחת:

1. איך מספרים את הסיפור
כמו בימאי שמצלם סיפור. הוא יכול לבחור על מה לשים את הפוקוס ואיך להעביר את המסר.

הוא יכול לספר על גדלות האדם ועל המטרות הנשגבות, לראות את הערכים שמומשו וליצוק משמעות לכאב. הוא יכול לשים את הפוקוס על החלקים האנושיים היפים והמיוחדים שבאו לידי ביטוי, על חברות ועל אהבה.

והוא יכול לספר על ניצול ציני ועל התמודדות נחשלת, על חידלון וכישלון וחוסר אונים. הוא יכול להעצים את הרוע והאגו, ומשחקי הכבוד.

האופן בו נספר את הסיפור הוא האופן בו נפרש את הסיטואציה, ולפי זה נחווה את החוויה.

כאב של אובדן שיש לו משמעות ומטרה נעלית לא דומה לכאב של אובדן שהיה לריק.

ואיך שמספרים את הסיפור, זו גם ה'איך' שנזכור אותו.

כל עוד טענתי שאני תקועה בחיי בגלל אירועי העבר – אכן הייתי תקועה, מרירה ומאשימה.

כששיניתי את ה"בגלל" ל"בזכות", האירועים נשארו אותם אירועים אך החוויה השתנתה. ומאז, כל הטוב שיש לי זה בזכות הרע. שעברתי.

 

2. מה המטרה
אלפרד אדלר תמיד שאל: מה המטרה. ולפי המטרה כך יהיו המחשבות, התחושות, הרגשות, הרצונות, ההתכווננות.

לימים של זיכרון ותקומה יכולים להיות כל מיני מטרות. לפי המטרה – כך תיהיה הזיקה שלנו אליהם.

כשאני זוכרת סיפורי עבר שלי יש לכך מטרה, מודעת או לא מודעת.

עד לפני שנים לא רבות, הזיכרונות שלי היו רק קשים, רק כואבים, רק אישיים נגדי. וכך גם הסתובבתי בעולם, חשה שהוא מנוכר ורע, האנשים רעים מטבעם, וכל מי שמיטיב איתי זה רק כדי להזיק לי כי לכולם יש אינטרסים בשביל עצמם ואין דבר שנעשה בתום וביושר.

מאז ששיניתי את מטרתי המרכזית – עלו גם זיכרונות יפים, שמחים, של ילדות שיש בה גם הרבה טוב, והזיכרונות הקשים קיבלו מימד אחר. הם ברובן עדיין כואבים, אבל אחרת. ממקום של חמלה על עצמי וחמלה על האחרים שהיו שם, שפעלו מחוסר אונים וכאב ולא מרוע וצורך בשליטה.

לזיכרונות יש מקום, ובחירת המטרה שלנו תנתב אותם נכון.

 

3.  בשביל איזו תוצאה (ומה המוטיבציה שמניעה אותנו!)
אני בעד זיכרונות, גם קשים. מאמינה שאפשר להשתמש בהם ולתעל אותם. הם יכולים לתת כח רב להתקדם הלאה ולכבוש מטרות ויעדים, מכל מיני סיבות.

אפשר ממקום של "לעולם לא עוד! לא ניתן שירמסו ויתעללו בנו כמו בשואה" דבר שמאפשר התחזקות פנימית, הגברת חשיפה בעולם לאירועי השואה ושינוי עולמי בכל הנוגע לעם היהודי, לדוגמא.

אפשר ממקום של "תראי איפה היינו אז, עם בתחילת דרכו, ימי הצנע, שירותים מחוץ לבית, אוכל מדוד, ערבים טובחים בנו מטר מהבית" לבין "איפה אנחנו היום? מליוני יהודים בארץ הקודש, אחת המדינות הקטנות בעולם והיחידה הכי מבוקשת בעולם, שמצליחה להשיג הישגים בכל תחום וממנה לומדות מדינות אחרות בעולם. ברחובות בהם עברו הטנקים של הירדנים גרים אנחנו וילדינו והורינו. אנחנו חיים בשקט יחסי (מלבד תושבי הדרום הגיבורים ולעיתים גם תושבי הצפון), הולכים לכותל המערבי בלי לחשוב פעמיים, קופצים לאמא רחל באחד המקומות העוינים ביותר ליהודים, מתפללים במערת המכפלה. ממלאים בתי כנסיות וכוללים באין מפריע…"

איפה היינו ואיפה אנחנו היום?

בזכות מה שעברנו. בזכות העובדה ששמרנו על דרך התורה והמצוות. בזכות היקרים שנלחמו ואובדנם לא היה לשווא. בזכות.

אני גיליתי על עצמי שדווקא היזכרות במשברי עבר, הכי קשים שיש, עוזרת לי להתמודד בהווה במצבים מורכבים, כי אם צלחתי להתמודד עם מה שעברתי אז – הכל קטן עלי.

 

אם כל אלו הם הסיבה לכך שיום הזיכרון ויום העצמאות סמוכים זה לזה? דיינו.

פוסט זה הוא המשך לפוסט על "למה אנחנו זוכרים" שכתבתי לפני מספר שבועות. הנה הוא, למי שלא קראה אותו: לחצי כאן

 

נ.ב.

בימי ספירת העומר התחלתי לכתוב פוסט יומי שמטרתו למצוא בכל יום משהו טוב להגיד עליו תודה, משהו טוב שעשיתי, שעשו לי, שקרה, שהרגשתי, שרציתי, שהיה.

אין באפשרותי לשלוח בכל יום דיוור לאלפי נשים.

אם יש לך גישה לפייסבוק, מוזמנת לחפש "דבורי וקשטוק" ולהצטרף למיזם.

ואם לא, אני נערכת להוצאת ספר עם כל הפוסטים וגם אלו בעז"ה יתארחו שם.

 

שנזכה כולנו לחזרה לשגרה בריאה, שמחה ומתוקה

 

איתך, בהפיכת המר למתוק

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

למה אנחנו זוכרים?

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן