fbpx

אשמה או אחריות?

יש לי לקוחה שבאה על רקע של חרדה חברתית.

האמת, שיש לי כמה לקוחות כאלו כרגע, אבל אני רוצה לספר על אחת מהן.

בפגישת האבחון היה נראה שמדובר בחרדה מהשנים האחרונות, שמתעוררת רק במקום מסוים, ועל פניו נראה היה שמדובר בטיפול קצר.

אלא שכבר בתחילת הטיפול התגלו אירועים לא פשוטים שהבחורה הזו עברה. אירועים קשים, אפילו אכזריים, שהיא לא סיפרה לאיש.

למשל, פעם אחת הגננת בגן חובה כעסה מאד על הילדות, הלקוחה שלי לא זוכרת אפילו על מה, והיא הכניסה אותן למחסן הקטן של הגן, סגרה את האור ונעלה עליהן את הדלת.

כמה זמן? הלקוחה שלי לא זוכרת. אולי דקה, אולי שעה. אבל החוויה הזו צרובה בנפשה. וזו רק חוויה אחת מיני רבות, שאחרי ששומעים אותן, מבינים שהחרדה החברתית שלה לא נולדה אתמול, אלא כשהייתה ממש קטנה והיא באה לידי ביטוי בדרכים שונות ומגוונות שאף אחד לא ידע לקרוא.

בקיצור, אנחנו בעיצומו של התהליך וב"ה כבר יש שינויים לטובה, וזה מה שחשוב.

אני רוצה להתמקד בהבנה אחת חשובה שעלתה תוך כדי המפגש האחרון.

היא סיפרה שאמא שלה היא אישה שמחנכת את כל העולם. נניח, הן מתפללות בשבת בבית הכנסת, אז אם יש מישהי שמדברת בתפילה, ובד"כ יש מישהי כזו – אמא שלה מיד דורשת שיהיה שקט, על ידי שששש….. קולני, או דפיקה על השולחן. כל בית הכנסת מסתכל עליה, כמובן, והלקוחה שלי מתכווצת ורוצה להיעלם.

נכון, אסור לדבר באמצע התפילה, אבל מי אמר שמותר לעשות בושות לילדים שלך?

ומי אמר שתפקידך לחנך את כל העולם?

כך או כך, הלקוחה שלי מסתובבת בעולם עם תחושת בושה גדולה ומאמצים רבים להימנע מלהיות בסביבת אמא שלה כשהן מחוץ לבית, כי תמיד יש לאמא שלה סיבה לעצור אנשים ולהעיר להם, לצעוק באוטובוס על התנהגות לא הולמת של אחד הנוסעים או סתם, להתרגז על אנשים שמתנהגים באופן לא ראוי, לדעתה.

אחרי שעשינו עבודה על האירועים הקשים שהיא עברה, וניקינו את הטראומה ואת הרגשות הקשים שהתלוו אליה, תהיתי איך השינויים ישפיעו עליה.

בשבוע שעבר הלקוחה שלי התיישבה בקליניקה ואמרה שהיא תוהה כמה זמן יקח עד שהיא תראה שינוי.

זו שאלה לגיטימית ומקומה לגמרי בקליניקה.

אמרתי לה שהשאלה הזו חשובה ואשמח לענות עליה, רק לפני כן חשוב לי לשמוע איך עברו עליה השבועיים האחרונים, משום שהיא הייתה בנופש ודילגה על מפגש אחד.

היא סיפרה שהנופש היה מושלם ממש.

כיוון שהם התארחו בו גם בשבת, תהיתי איך היה לה עם אמא שלה בבית הכנסת.

"אה… האמת… לא זכור לי משהו חריג. הכל היה בסדר"

"מה הכוונה 'בסדר'? אמא התנהגה כרגיל ואת הגבת כרגיל או שהיה משהו שונה בהתנהגות של אמא, או משהו שונה בתגובה שלך?"

היא חשבה רגע, ואז ענתה: "עכשיו כשאני חושבת על זה, אמא התנהגה כרגיל, כלומר, העירה כרגיל, אפילו שזה לא בית הכנסת שהיא מכירה ומדובר בנשים שלא רגילות אליה ורק עכשיו אני שמה לב שלא הרגשתי בושה בכלל". היא ענתה וראיתי אותה מופתעת מאד.

"ספרי לי מה קרה", ביקשתי.

"למשל, מישהי ישבה עם תינוק שהתחיל לבכות. אחרי שניה אמא נגשה להגיד לה שתצא. ואולי זו מתפללת קבועה באותו בית כנסת שכולם מאפשרים לה להתפלל גם אם התינוק בוכה? למה היא תמיד צריכה להעיר לכולם?"

"ואיך הרגשת, כשאמא העירה לה?"

"שזו בעיה שלה"

"של מי?"

"של אמא שלי. שהיא כזו"

"ואיך תמיד הרגשת, כשהיא "כזו"?"

"אשמה, בושה. אני לא צריכה להיות אשמה בגלל שהיא כזו"

לא הוספתי לשאול ונתתי לשקט להדהד.

היא הסתכלה עלי, מחכה לעוד שאלה, אבל כששתקתי, היא הבינה שהיא אמרה משהו חשוב. בכל זאת, היא כבר מכירה אותי קצת. כשיש משהו חשוב, אני שותקת. נותנת לדברים להיות, לחלחל, להתגלות.

ראיתי בעיניים שלה שהיא מחפשת להבין מה היא אמרה שהיה שונה, אחר, חשוב.

"וואו. עכשיו אני קולטת!" היא אמרה בעיניים נוצצות. "לא הרגשתי בושה בכלל. היה לי איכפת שאמא מתנהגת ככה, כי היא עושה בושות לעצמה, אבל זה לא קשור אלי". היא אמרה ונשענה על המשענת.

שוב שתקתי, נותנת להתרגשות שלה למלא את כל האיברים. לא רק את הלב.

"לא שמתי לב לזה. באמת" היא אמרה אחרי כמה שניות ארוכות.

"זה חלק מהעבודה שלי", עניתי. "לשקף את השינויים לטובה".

היא חייכה.

"אז בעצם כן קורים שינויים ואני אפילו לא רואה אותם" היא אמרה.

"קורים הרבה שינויים, רק שאל הטוב מתרגלים כל כך מהר שלא שמים לב" אמרתי לה, והזכרתי עוד כמה שינויים שהיא סיפרה עליהם בשבועות האחרונים. לכאורה שינויים קטנים, אבל כמטפלת, אני יודעת שהם הבסיס לכל השינויים האחרים שיגיעו.

היא הייתה מאושרת. "וואו. לא שמתי לב. אני כל כך שמחה לראות את הדרך שכבר נעשתה!" היא אמרה.

ובכל זאת, היא לא באה רק כדי לחגוג ניצחונות קטנים (למרות שלפעמים אני מקדישה מפגש שלם רק על זה).

"תגידי, אמא יודעת מה את מרגישה כלפיה, כשהיא מעירה לאחרים?"

"לא"

"היית רוצה שהיא תדע?"

"כן"

"ומה את חושבת שיקרה, אם היא תדע?"

"אולי היא תפסיק להתנהג ככה"

"ואז מה?"

"כלום. אני פשוט חושבת שזה לא תפקידה לחנך את כולם כל הזמן, בטח לא אנשים זרים. ובכלל, חבל על הלב שלה. היא כל היום מתעצבנת בגלל אחרים"

"אז מה שאת רוצה זה שהיא תפסיק לחנך או תפסיק להתעצבן?"

"שניהם"

"ואם תגידי לה איך הרגשת כל השנים האלו והיא בכל זאת תמשיך להתנהג כפי שהיא חושבת שנכון להתנהג, במקרה הזה, תמשיך להתעצבן בגלל שאחרים לא מתנהגים כפי שהיא חושבת שצריך להתנהג?"

לפחות אני לא ארגיש אשמה"

"לא תרגישי אשמה או לא תיקחי עליה אחריות?"

"מה ההבדל?"

"שאלה טובה. וגם, יש הבדל אם מדובר במשהו שאת עשית לבין משהו שמישהו אחר עשה.

אשמה, זה להרגיש רע בגלל משהו שעשית או שמישהו אחר עשה בתנאי שאת אחראית עליו, מבלי לעשות עם זה דבר, רק להרגיש רע, להתעסק במחשבות של "למה" ו"איזו טיפשה אני".

לקחת אחריות זה להבין במה טעיתי ולבחור להתנהג אחרת בפעם הבאה, כלומר, ללמוד מהטעות שעשית למעשה.

אם מישהו אחר טעה, את לא יכולה לקחת עליו אחריות אלא אם מדובר בקטין או בחסר ישע.

במקרה של אמא שלך, היא לא קטינה ולא חסרת ישע ואין לך שום אפשרות ואפילו זכות לקחת אחריות על מעשיה, כך שאני לא רואה מקום להיות אשמה".

שוב שתקתי.

הפעם היא הבינה מהר. "אז בעצם אני לא אמורה להרגיש כלום כלפי זה?"

"את שואלת אותי? מנין לי" הייתי לרגע "לא יודעת".

היא חשבה רגע. "כמו שאמרת, אני לא אמורה לקחת עליה אחריות וזה גם לא יעזור. אז למה הרגשתי אשמה כל כך הרבה שנים?"

"כי היית חסרת ביטחון. כי חשבת שיש לך קשר להתנהגות של אמא שלך. כי חשבת שאת יכולה לשנות את זה למרות שלא באמת יכולת. כי היה לך לא נעים. כי היו עוד דברים בחיים שלך בהם הואשמת, שלא קשורים לאמא שלך בכלל, והרגש הזה הפך להיות רגש שעצם ההתעסקות איתו עזרה לך להרגיש יותר טוב קצת, כי הנה, לפחות את מרגישה רע, אז בטח זה עוזר איכשהו…"

"נכון. איך את יודעת?"

"יש לי רוח הקודש" אמרתי ושתינו צחקנו.

השעון הראה שהשעה הסתיימה.

"אני הולכת לבחון את המידע החדש הזה על ההבדל בין אשמה לאחריות" היא אמרה.

"וגם את השינויים המדהימים שכבר קורים" הזכרתי לה.

"בטח. בטח" היא אמרה. וכשכבר עמדה בדלת היא הסתובבה אלי "אין לי מילים. באמת. שהקב"ה יחזיר לך".

"אמן" אמרתי וחייכתי אליה שוב.

אז איפה את לוקחת אשמה על מה או מי שאין לך אחריות עליו?

ואיך האשמה הזו עוזרת לך?

אם תחקרי בשאלות האלו, מבטיחה לך תשובות מפתיעות.

איתך, בלי אשמה ועם הרבה אחריות (לדברים שאני כותבת)

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעשה בבראוניז

השעה 2:42. רק עכשיו אני מתחילה לכתוב את הפוסט, ומי יודע באיזו שעה אסיים… האמת,

מה שווה טיפת מים?

את הפוסט הזה כתבתי ושלחתי לקהילת הנשים שאני מדוורת אליה ב 2015, לפני 8 שנים!

כשהאדמה רועדת

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח?

שמחות *בלב שמח*

אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר "שמחות בלב שמח". ברור שאם יש שמחה

חג הניסים

חנוכה דופק בדלת. חג הניסים, הקלוריות והאור. חג הניסים הכי ניסיים שיש, ולא אחד אלא

למה אנחנו זוכרים?

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה

דילוג לתוכן