fbpx

בין דין לקבלת חינם

חשבתי על מה לכתוב הפעם וזה היה מורכב.
יש את הנושאים המקצועיים החשובים, אבל לא יכולתי להתעלם גם מענייני השעה, בזמן שנגיף קטן משתולל וגורם לכאוס מוחלט במדינה שהייתה לתפארת בגל הראשון והפכה לגן ילדים מבולבל בגל השני.
עודני יושבת וחושבת, נזכרתי בסיטואציה חברתית שהייתי עדה לה (וגם מעורבת בה) בגינה לפני שעות ספורות בלבד.
ובכן, כל שבת אחר הצהריים (מאז יצאנו מהסגר) אני לוקחת את הצאן היקר שלי ואנחנו יוצאים לגינה באזור של הבית, כשאני מצוידת בפירות חתוכים בקופסאות (ותודה לבעלי היקר שעמל עליהם), ענבים מתוקים שטופים, פרוסות חלה וקופסת טחינה לדס-דס הקטנה, מים קרים לכולם, מזלגות חד פעמיות, כוסות וטישו.
אני מובילה עגלה ריקה כי דסדסונה רוצה לרוץ כמו כולם, והולכת לי בנחת, כשמידי פעם אני צריכה להזכיר לילדים להיזהר פה ושם (ואז גם כל עובר האורח ברחוב שומעים).
בכל שבת יש בגינה הפתעות. פעם זו אישה מעניינת שלא פגשתי אף פעם, לפעמים דווקא מישהי שאני מכירה ושמחה לפגוש. מפגשים מרתקים בין הילדים (דס-דס התאהבה בילד בן גילה ומאז כל שבת הם ביחד) וכו'. אני תמיד סקרנית לראות מה יקרה היום.
הפעם הייתה לי הפתעה אמיתית: כמה נשים מהקהילה אליה אני משתייכת שבדרך כלל אינן נמצאות בגינה ישבו ושוחחו. השמחה הגדולה הייתה על כך שבנותיהן לומדות או למדו עם לאה שלי וכך ידעתי שהיא 'מסודרת' עם חברות.
הילדים רצו למשחקים, ואני התיישבתי על הספסל.
השיחה קלחה. ככה זה כשכמה נשים נפגשות. קשקשנו על הא ודא.
בספסל שעל יד ישב זוג חרדי. האישה הייתה לבושה בצורה שאינה מתאימה במדויק לאורח החיים החסידי שעליה גדלנו, חבורת הנשים העליזה, ובלשון עדינה אפשר גם לומר שגם לא לפי כללי ההלכה הברורים.
כשהם קמו ללכת אמרה אחת הנשים "אני מרחמת על האישה הזו. מה? היא לא יודעת שזה לא צנוע? מה היא חושבת לעצמה כשהיא מתלבשת ככה ומגיעה לגינה ציבורית באזור חרדי?"
האינסטינקט הראשון שלי היה – להגיב, אבל אני מתורגלת להשתיק את הצורך שלי לחפות, להסביר, להגן ולהיות מגשרת, אלא לתת לעוד קולות להישמע ולהשאיר את עצמי בהקשבה. אז שתקתי.
הדיון התפתח. מה צנוע, ומה לא. ובעיקר, מה מביא אישה שנראה שהיא חיה בתוך החברה החרדית, להתלבש באופן הזה.
היה לי ברור שהדיון הזה לא נכון ושאין זה מענייננו להתעסק בו בכלל.
ואז שמעתי קול אחד שפוי "אתן אף פעם לא יודעות מאיפה היא התחילה".
היה רגע שקט ואז הן התעוררו בזו אחר זו, מסכימות שהן לא אמורות לשפוט אותה בכלל.

הדיון הזה זרק אותי לאירוע שחוויתי לפני מספר שנים בחתונה של אחד מאחייני.
הייתי לבושה כדת וכדין על פי הבנתי ונראה לי שגם על פי כללי הצניעות (אחרת כבר הייתי חוטפת על הראש מאחת מאחיותיי…). בשלב מסוים הגיעה רבנית גדולה שכיבדה את המעמד והגיעה לשמח את המחותנות הנרגשות.
מיד נעמדו עשרות נשים בתור לקבל את ברכתה.
אני ידועה כמי שבורחת ממעמדים שכאלו מסיבות שונות, אך בכל זאת, הרגשתי שיש לי הזדמנות להתברך מאישה גדולה, ובייחוד שהייתי עם ביתי, והיה לי חשוב שהיא תרגיש קצת את האווירה המיוחדת של קבלת ברכה מאישיות רבנית.
עמדתי בתור כמו כולם. בהגיע תורי, הושטתי את ידי לברכה, ואותה רבנית סננה לעברי "עם כזה אורך בפאה, איך יהיה לך מזל טוב?" ועברה לאישה הבאה.
עמדתי נבוכה אבל רק לשניה כי לחץ הנשים דחק אותי הצידה. הייתי המומה ובעיקר פגועה עד עמקי נשמתי.
אני לא אישה שנפגעת כל כך מהר. אף פעם לא הייתי ובוודאי שלא היום, כשאני במקום בטוח ויציב מבחינה נפשית, אישית ומשפחתית.
אבל המשפט שלה פגע בי באופן קשה מאד, בייחוד כשהיו אלו ימים בהם קיבלתי על עצמי עוד חומרות ועמדתי באי אלו נסיונות לא פשוטים.
ימים שלמים פעפע בי הכעס. "איך היא מרשה לעצמה? היא יודעת מאיפה התחלתי?"
וזו הייתה הנקודה.
יתכן שבשביל מישהי בדרגה שלה זו הייתה פאה ארוכה מידי. בשביל מישהי כמוני, שחזרה את כל הדרך אל החסידות, אל הבית היהודי, ומגדלת ילדים בדרך זו בלי לעגל שום פינה ובלי לחפש פירצות בגדר, זה היה בסדר גמור.
היא לא יודעת על מה ויתרתי בדרך הזו. היא לא יודעת שהתאוות שלה (ויש לה, כי כל עוד היא בנאדם, יש לה גם תאוות) הם לא התאוות שלי. הנסיונות שלה הם לא הנסיונות שלי, והמעמד שלה הוא לא המעמד שלי.
המשפט המתנשא והלא רגיש שלה שבר אותי ממש.
הייתי צריכה לאסוף את עצמי ולזכור שהיא אמנם אמורה לייצג משהו גדול אבל היא כנראה לא ראויה לייצג אותו, כי קודם כל "ואהבת לרעך כמוך", ו"אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו" הם לא רק סיסמאות שיפה לדבר עליהם. הם צריכים להיות דרך חיים.
וזה הרבה לפני חסידות, ואפילו לפני הלכה של בין אדם להקב"ה.
חודשים רבים לאחר מכן שוב חגגנו בחתונה משפחתית והיא שוב הגיעה.
שורות שורות של נשים עמדו כדי להתברך מפיה ואני הסתכלתי עליה בתחושת בוז קשה.
שנאתי אותה ואת מה שהיא מייצגת. הרגשתי שהיא משקרת בזה שהיא נראית צנועה וחסודה אך שיפוטית וביקורתית כלפי נשים יקרות. דמות כזו לא יכולה להיות משפיעה ומובילה. לבוש אפשר להחליף, לשנות, ללבוש ב'כאילו', אבל את הלב מרגישים מיד, וכדי שהוא יהיה מכיל, נקי, צריך לעבוד קשה על המידות.
כמה חודשים לאחר מכן הגיעה לקליניקה שלי דמות ציבורית ידועה, אשת רב גדול, לתהליך אישי. ההסכם ביננו היה שאני מתייחסת אליה כאל כל לקוחה בקליניקה, כי זו הדרך היחידה שבה אוכל לעזור לה.
היא שיתפה בקשיים ובמורכבות של תפקיד מהסוג הזה, על הצורך להיות מודל ודוגמא ועל המחירים שהיא משלמת כשהיא בצמרת.
ואז ראיתי את אותה רבנית מול עיני, שחיה במעמד הכי גבוה שיש ויכולה להיות האישה הכי אומללה שיש. היא כל הזמן בתפקיד, אין לה את עצמה. וכשאין לאדם את עצמו – הוא פוגע באחרים. הוא לא רואה את האחרים. הוא עסוק בתפקיד. הוא עסוק ב"איך הוא נראה כשהוא בתפקיד".אין לה את עצמה. וכשאין לאדם את עצמו – הוא פוגע באחרים. הוא לא רואה את האחרים. הוא עסוק בתפקיד. הוא עסוק ב"איך הוא נראה כשהוא בתפקיד".
אני עדיין חושבת שאותה רבנית פעלה באופן לא ראוי ואני לא מתכוונת לגשת אליה שוב אי פעם, יחד עם זה אני מבינה שיש מאחורי התפקיד שלה – בנאדם שלפעמים היה רוצה לזרוק את כל המסביב ולהיות כאחד האדם.
וגם היא בנאדם. גם היא טועה.
הבעיה היא, שאם היא טועה – זה סוף העולם, בגלל המעמד שלה. המחוייבות שלה הופכת את הטעות שלה לטראגית.
ואם כל אחד מאיתנו יטעה – זה לכאורה יהיה רק "אנושי".
אבל כשמדובר בנשמות של אנשים – כל אחד ואחת הוא עולם ומלואו.
הערה אחת כזו לאישה יכולה להביא לחורבן הבית האישי שלה, חורבן רוחני.
ומי תישא בחורבן הזה?
את או אני או מי שתעיר לה מבלי לראות את המקום שלה.
נזכרתי באותן דמויות יקרות שקיבלו אותי כמו שאני בימים בהם היה קשה מאד לקבל אותי, כי בעטתי בהרבה מוסכמות קדושות שהן וטו.
נזכרתי באלו שידעו להעיר לי אבל רק בתוך קשר של אהבה וקבלה, כשהן מאירות ולא מעירות.
ובזכות אותם אלו – אני כאן, מגדלת את ילדיי במסגרות חינוך בלתי מתפשרות וחיה בתוך קהילה ששומרת על קלה כבחמורה. לא כי אני חייבת, אלא מבחירה.

שמעתי את אותה חברה לספסל והתעודדתי. יש תקווה שנוכל להכיל ולהבין אחד את השני יותר.
בשלב הזה התערבתי. סיפרתי להן קצת על ההיסטוריה שלי ועד כמה זה לא מובן מאליו עבור אישה שעושה דרך משלה, ואיך אף פעם אנחנו לא יודעות מה עומד מאחורי החצאית או הפאה או האיפור.

השיח השתנה. פתאום הן הביאו דוגמאות על נשים שהן חשבו עליהן משהו מסוים ובסוף התברר שזה היה אחרת.
ואני רק חשבתי על מה שקורה לנו בימים אלו. ימים של דין. לא רק שהקב"ה עושה איתנו דין ומכריח אותנו לעשות חשבון נפש ביננו לבין עצמינו, אלא איזה דין אנחנו עושים אחד עם השני.
הקרע בעם משפיע עלי.
זה לא שאני אישה ש"אוהבת את כולם" ורק חושבת על האחרים. ממש ממש לא.
אני לא אוהבת את כולם ולא חושבת שצריך לאהוב את כולם. כן חושבת שחייבים לכבד את האחר באשר הוא.
לא חושבת שצריך להסכים עם אף אחד. כן חייבים לשמוע ולהבין שיש דעה אחרת משלי.
ובכל זאת, בימים האחרונים אני מרגישה שנפלה עלי עצבות אמיתית. כל מה שלא עשתה הקורונה עד עכשיו, השבוע האחרון הצליח לעשות לי.
צפיתי בסרטוני האלימות הקשים שרצו ברשת בדמעות.
בסרטונים הראשונים עוד ניסיתי להבין את הצד האלים והפוגע. את השוטרים שנמצאים במצבים בלתי אפשריים, את המפגינים שחלקם רעבים ללחם, את החילונים שלא מכירים את המגזר החרדי ומוציאים עליהם את זעמם… אבל ככל שהתרבו הסרטונים וגילויי האלימות, הרגשתי שאני לא יכולה להישאר בלה-לה-לנד ונאלצת להודות שמשהו רע ואמיתי קורה, כבר לא מתחת לפני השטח אלא גבוה מעליו.
שיהיה ברור, הקורונה לא שינתה שום דבר. היא רק העצימה את מה שהיה.
שנאה שהייתה – רק קמה והראתה את פניה בחוץ.
והשינוי לא יבוא מהממשלה ולא מהפוליטיקאים ולא מרוח הקודש.
השינוי יכול לקרות רק מתוכנו:
בין אחד לשני.
בין אחת לשניה.
למרות הפערים, למרות ההבדלים, למרות אי ההסכמה.
זה תלוי רק בנו.

הקורונה הזו היא החלק הקטן במשבר שאנחנו חווים. היא רק הטריגר, הגפרור שהצית.
אבל השריפה? תלויה בנו!

ב 15 השנים האחרונות אני עומלת לגשר ולהכיל ולהכיר ולפגוש את הקצוות. עשיתי עבודה ענקית ומאדם שיפוטי וביקורתי שמאמין באמת אחת (והיא שלי, כמובן) פתחתי את הידיים ואת הלב לראות את האחרים באשר הם.
קשה מאד לתפוס אותי היום בעמדה שיפוטית כלפי מגזר, עדה או אדם. זה קורה במצבי קיצון בלבד, וגם שם אני עוד מוכנה לגלות שטעיתי.
אני פתוחה ומוכנה לשמוע כל אחד באשר הוא, ומתעלמת לחלוטין מהלבוש, מהסגנון, מהמראה. מחפשת את האדם שמאחוריהם.
אני חושבת שזה אחד הדברים שהפכו אותי לאשת מקצוע שיכולה לעבוד עם כולם וכל אחד מרגיש כאילו באתי מהמקום שלו.
אין שום דבר שהוא נורא בעיניי, כי אני זוכרת שמאחורי כל התנהגות יש אדם שהיה במצב מסוים שהביא אותו לכך.
אין שום מעשה שהוא בלתי נסלח לפני ששומעים את כל הצדדים.
אין אף אדם שראוי להישפט מבלי שאוכל להיכנס לתוך נעליו ולראות את העולם מתוך עיניו.
ודווקא בזכות כל זה אני מרגישה שכל עמלי כמעט לשווא בגלל קורונה אחת.
אני מתקשה לחזור ולראות בשוטרים שהתנהגו באלימות – אנשים שפעלו מתוך הישרדות
מתקשה לזכור שמאחורי חילוני זועם – יש בורות איומה בקשר למגזר החרדי
מתקשה לראות את האדם השבור שיוצא להפגין כי המקרר שלו ריק

אבל לפעמים זו האמת.
ולפעמים לא.

כן, יש אנשים שבתקופת משבר עולמי שכזה – יוצאים מהם החלקים הלא מעובדים, הזולים והלא רגישים.
אבל לא כולם.
לא כולם.
לא כולם.
מזכירה לעצמי ומזכירה לך.
לא כולם כאלו.
ובוודאי ובוודאי שאת ואני לא יכולות לאפשר לעצמינו להיות כאלו.

בואו נזכיר לעצמנו שהקורונה תלך, אבל אנחנו נישאר. ועם מה נישאר?
עם שנאת אחים?
עם הסתה לכל הכיוונים?
עם פחד לעלות לאוטובוס ציבורי בגלל אנשים שצופים יותר מידי בתקשורת?
עם תחושת בוז כלפי השונים מאיתנו?

אני מנצלת את הבמה הזו כדי שאנחנו, את, אני, וכל מי שקוראת את הפוסט הזה, לא תתן לשנאה הזו להשתחל פנימה.
כדי שאנחנו נמשיך את השינוי בתוכנו, ביננו.

לא בין מגזרים

לא בתוך המגזרים!

לא בין עדות

לא בתוך העדות!

לא בין חצרות חסידים

לא בתוך החצר עצמה, בין אחד שלני!

ובכל פעם שעולה לנו משפט ביקורת כלפי מישהי אחרת, נבטיח לעצמינו למצוא גם משפט מכיל אחד גם אם אנחנו לא מאמינות לו. גם אם המשפט הזה הוא לא אמת. רק בשביל לתרגל את שריר הסובלנות וההכלה. רק בשביל שגם יהיו סבלניים כלפינו.
בואו אנחנו, דווקא בימים של חורבן בית המקדש, נתחזק במקום שהכי קשה עכשיו!
לראות את האחר מתוך העיניים שלו!

מזמינה אתכן לשתף אותי בסיפורים כאלו, של קבלה, הכלה, הבנה של הצד השני, ואשמח לשתף אותו עם כולם, כדי שנגביר בתוכנו את האהבה, הקבלה, ההכלה, ונעצור את מגיפת השנאה בתוכנו.

איתך, ב'קבלת חינם'

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

וצוות המרכז

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן