לא בא לי

רגע, זה לא שרק עכשיו אני חושבת עליו. כבר מרגע שיצאה שבת אני שואלת את עצמי על מה אכתוב היום (כמו כל שבוע, כמעט).

וזה לא שרק עכשיו התיישבתי על המחשב. מה פתאום. אני כבר זמן רב עליו, עושה הכל חוץ מלכתוב את הפוסט השבועי כי אני מרגישה שפשוט לא בא לי.

לא בא לי לחשוב.

לא בא לי לכתוב.

לא בא לי לנסח.

לא בא לי להיות חכמה.

או להבריק משהו.

או לכתוב פוסט מורכב על נושא שכבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב עליו.

אני במצב רוח של "לא בא לי" כבר שבוע ומשהו. מזל שפורים היה באמצע וגנב לי 3 ימים מלאים של עבודה, כך שהייתי עם הילדים בבית רוב הזמן וכשלא בא לך כשאת עם הילדים, זה מצד אחד יותר מורכב ומצד שני יותר קל.

בכל אופן, הכל בסדר. באמת. ב"ה!

חוץ מהעובדה שאבא בבית חולים כבר שבוע (אם אפשר, תוסיפי בבקשה לתפילות שלך: משה יהודא בן אסתר)

ואמא מתאוששת מניתוח

והמזכירה החדשה החליטה לעזוב ויש לזה כל מיני השלכות לא פשוטות שמאד מעסיקות אותי

והעלו לי את שכר הדירה בכמה מאות שקלים

והמיטה של הבנות קרסה באמצע לילה אחד ובינתיים מזל שיש מזרונים

והקטנה בוכה מכאבי אוזניים (מתוך שינה…)

באמת שאני בסדר.

אבל לא בא לי.

תקופה כזו.

דוחה למחרתיים מה שאפשר לדחות למחר.

מפשירה חזה עוף שמחכה 3 ימים במקרר בלי שאף אחד יטפל בו, ואז עושה משהו כדי לצאת ידי חובה.

אומרת לעצמי שצריך לטפל ב… רושמת בדף שאני לא מסתכלת עליו כבר כמה ימים. העיקר שכתוב.

זה בסדר ש"לא בא".

לא צריך סיבה מיוחדת.

לא צריך דיכאון בשביל זה.

לא צריך משבר.

לא צריך גם להיות בנחיתה מאיזה היי גבוה.

אפשר לפעמים להיות ב"לא בא לי".

מאז הגירושים אני מגלה את ה"לא בא לי" הזה בא מידי פעם. לעיתים לכמה ימים, לעיתים לכמה שעות.

אני מכירה אותו מחיי הנישואים שהיו לי, שם אני הייתי בצד של ה"צריך": צריך לעשות, לעבוד, לתקתק, לסדר, להתקשר, לטפל, לבדוק, לסגור, להזיז, והיה צד של "רוצה", ו"מחר כך", ו"אולי", ו"יום אחד", ו"לא עכשיו".

וכש"צריך" ו"רוצה" חיים ביחד זה לא פשוט בכלל. לשניהם. (למרות שהם הכי צריכים אחד את השני).

כי בחיים האלו אנחנו לא עושים רק מה שאנחנו רוצים. ואנחנו גם לא רוצים להיות כל הזמן ב"צריכים".

צריך לרצות איזון. (אה, איך שיחקתי עם המילים???)

צריך להיות גם ב"רוצה", אחרי שה"צריך" מטופל.

כלומר, אחרי ה"צריך" הבסיסי מותר שיהיה "רוצה".

מה יש ב"צריך הבסיסי"? זו כבר שאלה סובייקטיבית לחלוטין, כמו גם, מה אפשר מתוך ה"רוצה" להכניס לחיים, שהרי אם אני רוצה עכשיו לאכול משהו לא כשר, כנראה שלא אעשה את זה כי "צריך לשמור על ההלכה".

כלומר, יש סדרי עדיפויות.

כשהם רוב הזמן לא ברורים, זו בעיה.

כשהם מנהלים אותנו ולא אנחנו אותם, זו בעיה.

אבל כשלפעמים מגיע ה"לא בא לי" וה"רוצה לעשות כלום" לבקר, מותר לפתוח את הדלת ולארח אותם לחברה.

אני לומדת לארח אותם לזמן מה ואז פותחת את הדלת ומרמזת שהגיע הזמן לצאת.

ואם זה לא ברור, אז לפעמים מכריחה את ה"רוצה" וה"לא בא לי" לעוף מהבית שלי.

וחוזרת ל"צריך" ול"כדאי" ולרשימות, ובעיקר לסימוני קווים על המשימות שביצעתי.

אז מוצ"ש הזה עשיתי כל מה שצריך: הדחת כלי השבת, החזרת הבית לבית "שיגרה", מקלחות לילדים, טלפונים חשובים וכו' (חוץ מהשפונג'ה, היא תצא לדרך מיד אחרי שליחת הפוסט הזה), אפילו הבגדים למחר מחכים לילדים על הספה, כל אחד ואחת והערימה שלו\ה.

ויש לו"ז מסודר לשבוע הקרוב.

ומכונת הייבוש כבר כמעט מסיימת את הסיבובים שלה.

וסיימתי למלא טבלה חשובה לפני הפגישה העסקית מחר.

ובדקתי את מצב החשבון בבנק.

והרגתי עם השואב אבק הנייד מלא זבובונים קטנים שמציקים לי מאד.

ועכשיו אני כאן כדי לכתוב לכל מי שמחכה עם כוס הקפה (שמתקרר) עד שהפוסט שלי יגיע כדי להתפנק איתו ועם הפוסט שלי – שהנה, יש פוסט. לא עם תוכן או משהו, אבל לפחות תשתי את הקפה 🙂

וסתם שתדענה, שאין מחמאה מתוקה ומשמחת יותר מאשר לקרוא מיילים של נשים שכותבות לי ב 3 בלילה: "נו, תשלחי היום פוסט? אני רוצה כבר ללכת לישון", כי בלי הפוסט שלי במוצ"ש – אין קריאת שמע על המיטה.

אז בשבילכן כתבתי, שתוכלנה ללכת לישון.

מאחלת לכן ולי ללמוד לאהוב את רגעי ה"לא בא לי" ולהיות בהם בלי בדל של ייסורי מצפון, ואפילו להעז ולכתוב את זה לכמה אלפי קוראות (וקוראים) שמוזמנים לחשוב עלי מה שבא להם.

ועכשיו, ל"צריך": שפונג'ה!

איתך, על הספה, ליד ה"לא בא לי"

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי