מה גיליתי על עצמי השבוע דווקא ברגע מאד קשה

השבוע התקיים דיון רביעי בבית הדין הגדול.

הגשתי ערעור על החלטת בין הדין האזורי והדיון התקיים בעקבות כך.

האם ניצחתי? זו לא השאלה.

אבל בכל זאת אענה עליה בסוף הפוסט.

כי זה לא מה שהכי חשוב.

יש דברים חשובים יותר.

וכידוע, כל מטרת כתיבת הפוסטים שלי היא להעלות מודעות לדברים שבעיניי, וכנראה גם בעיניי עוקבותיי, חשובים לחיים, מתוך המסע האישי שלי ומתוך הידע והנסיון המקצועיים.

ולכן אני משתפת במה שאני משתפת.

 

ביום ראשון מתקיים הטיפול שאני בעצמי עוברת.

הדיון התקיים ביום שני.

אמרתי למטפלת שלי, שלפני הדיון האחרון, שהתקיים לפני כ – 5 חודשים, הייתה לי התנהגות מסוימת, שכבר אפרט עליה, והיא כבר לא.

כלומר, יכולתי להצביע על שינוי משמעותי מאד שעמלתי עליו והדיון השבוע איפשר לי לראות את התוצאה בצורה מוחשית וברורה.

ואני גאה בעצמי.

וטופחת לעצמי על השכם.

ב – 2 הידיים, על 2 הכתפיים.

אם הייתה לי יד נוספת – הייתי טופחת גם בה.

מגיע לי כל כך.

ועל מה?

 

אחד הדברים הכי חשובים בחיים, אם לא החשוב שבהם, זה היכולת של האדם לווסת את עצמו במצבי קצה.

זה אולי נשמע כמו מושג מקצועי פשוט, אבל בפועל מדובר בעבודת נפש סיזיפית ויומיומית.

 

יש אנשים יותר מווסתים, בבסיס שלהם, ויש שפחות.

אני מאלו שפחות.

יש לי "דם חם". אני סוערת. הרבה פעמים עם פתיל קצר. רוצה דברים "עכשיו", סליחה, אתמול,

מגיבה בעוצמה ומדברת בסימני קריאה.

אנשים כאלו מתחממים מהר, מגיבים מהר.

כשמשהו מסעיר, טוב או רע ("שנראה רע. הכל מלמעלה", נו, זרמי), אנשים כמוני נדלקים מהר. הכעס יוצא, חוסר הפרופורציה משתלט, והתחושה היא של סערה פנימית שאי אפשר לעצור.

יש לזה הרבה ביטויים בשטח, למשל: עצבנות, חוסר סבלנות לכולם, כעס שיוצא החוצה גם על מי שלא אשם, דיבור תוקפני, סימני קריאה!!!!!!, ביקורת ושיפוטיות חדים, חוסר פרופורציות בתגובה על דברים פעוטים, צורך לדבר, והרבה, עם כל מי שמוכן, ולא מוכן, לשמוע, ועוד.

כל הסביבה משלמת את המחיר.

אולי מצאת את עצמך מזדהה עם חלק מהדברים. זה בסדר. רוב האנשים הם כאלו. לא רק אני.

זה היה חלק בלתי נפרד ממי שהייתי.

[אלו שיותר מופנמים, דווקא מתרחקים מאחרים, פחות משתפים, אבל בתוכם – אש וגופרית שאוכלת כל חלקה טובה. הם נכנסים ללופ רגשי ומוחי ולא מצליחים לחשוב על כלום מלבד אותו עניין. הם לא פנויים לשום דבר אחר. הכעס בתוכם מבעבע מאד. רבים מהם גם יחוו פגיעה בריאותית באותה התקופה.]

ככל שהשנים חלפו, והחיים הציבו בפניי גלים מורכבים – לצד לימודים מקצועיים, טיפול מעמיק ועבודה יומיומית בקליניקה – עמלתי קשה כדי לפתח כלים של חוסן ויכולת להתווסת. והשבוע הגיע עוד רגע של מבחן אמיתי.

 

אני עוברת דברים שאת חלקם אני (עדיין ואולי לעולם) לא יכולה לשתף, אבל דברים מטלטלים, שהנפש לא יכולה להכיל.

רק בשביל הדוגמא, בבוקר ערב ראש השנה, יום שישי, כשאורחים אמורים להגיע, הילדים בבית, כל הכנת החג עלי כי כידוע אין לי שותף להתחלק איתו במשהו, קיבלתי טלפון לא פשוט עם הודעה קשה מאד. בשניה הראשונה הרגשתי שסוף העולם הגיע, אבל ידעתי שעד שהוא לא יגיע בפועל – מישהו, כלומר, מישהי, צריכה לנהל את העניינים וכדי שהילדים לא ייפגעו מהעניין, וכדי שהאורחים ייהנו בחג וכדי שבכלל יהיה פה חג, איכשהו, כדאי מאד להתאפס.

אני לא יודעת אם עברו 5 שניות מהרגע ששמעתי את ההודעה ועד שהתאפסתי. אמרתי מה שאמרתי. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי: "דבורי, את עוברת טירוף. כמה שהתכוננת בחייך לכך שאולי תקבלי את ההודעה הזו – שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לרגע שזה קורה. ובכן, תתאפסי. אין לך עוד אופציה אחרת ממילא. יש משהו שאת יכולה לעשות עכשיו בנדון? לא. יש משהו שמישהו אחר יכול לעשות בשבילך בנדון? לא. יופי. אז אין לך מה לעשות בנדון. יש ה' בשמים. זה שלו. עכשיו תתרכזי בקניות".

וככה, יצאתי מהבית בלי אוויר, עם 2 בנותיי המתוקות, שבשבילן זה היה יום חופש מהלימודים, נטול דאגות וכייפי מאד.

ככה חזרתי להעמיד את המאכלים שנדרשים להכנה ביום החג עצמו.

ככה ערכתי שולחן חג נדיר.

ככה קיבלתי אורחים.

ככה הכנסתי חג.

על הסיפור הזה, חוץ ממני, ידעו עוד 2 נשים יקרות אותן שיתפתי.

והן, נראה לי, הכניסו את החג רע יותר ממני, רק כי היה להן איכפת בשבילי.

אבל אני?

בכל פעם שהבטן שלי קפצה (אני מרגישה דברים בבטן יותר מאשר בלב) דיברתי איתה ברורות שזה לא הזמן, ושתרגע, ומהר.

וזה הצליח.

 

מה קרה לי?

איך הצלחתי?

וויסות.

וויסתתי את עצמי.

כי הדבר הנכון והטבעי היה – לתלוש שערות ולצרוח.

ובכן, לא יעיל. ניסיתי פעם (חוץ מתלוש שערות) וזה לא עבד.

 

מי שמכירה התמודדויות ממושכות והליכים משפטיים מורכבים סביב פרידה וגירושים, יודעת את כובד המשקל ואת המחיר שהם גובים מהנפש. ההמתנה הדרוכה, ההתעסקות עם המסמכים הרבים, אי הוודאות, הנוכחות בדיונים – כל אלה יצרו אצלי בעבר רעידות אדמה פנימיות. שבועות של מתח בלתי פוסק, נדודי שינה וימים שלמים של סערה רגשית מתישה לפני הדיון ולאחריו.

5 שנים אני בסיפור הזה.

כל דיון – אני מטלטלת. שבוע קודם בסערה עצומה, ובאותו יום – "לא בנאדם", ביטוי שאמא שלי נוהגת להגיד כשמשהו משפיע עליה לא בטוב, כשבין לבין אני מתמודדת עם אתגרים כאלו ואחרים.

עם השנים והאתגרים מצאתי שאני מצליחה להתמודד עם הכל בצורה מווסתת, עד הדיונים בבית הדין.

בהכנה אליהם ובדיון עצמו – שם קורה בי משהו שאני לא מצליחה לנהל והוא מנהל אותי.

אלא שהפעם חוויתי תפנית עמוקה.

בדיון האחרון גיליתי שגם זה כבר לא מטלטל אותי יותר.

 

כל השבוע שלפני הדיון עבר עלי כרגיל ממש.

ערב לפני הדיון, כשיכולתי עוד לשבת על החומר עד 4 בבוקר, כפי שאני עושה תמיד, נכנסתי למיטה ב 1 בלילה, דבר חריג גם ליום רגיל.

בבוקר קמתי רגועה ושלווה.

הילדים, כמובן, לא ידעו דבר, כי הם לא אמורים לסחוב על הגב והלב שלהם את הצרות של אמא שלהם.

הגעתי לדיון נינוחה ורגועה.

בתוך חדר הדיונים פגשתי הרכב שבאמת הקשיב. כמי שעברה לא מעט, אני יודעת עד כמה זה לא מובן מאליו לשבת מול דיינים שפותחים אוזן קשבת, שמעמיקים בפרטים ונותנים מקום ומשקל לטענות. שמבינים את המורכבות על כל חלקיה ושגם רואים אותי, האדם, האמא, ולא רק את העוצמות והחוזק.

ההחלטה לא מתקבלת באותו הרגע ואין לדעת מתי תישלח.

בשונה מתמיד, מיד בצאתי מהדיון חזרתי לשגרה.

תפסתי מונית ונסעתי ללימודים שלי, דבר שלא האמנתי שאצליח לעשות ולכן גם לא נערכתי אליו, אבל באופן מפתיע הרגשתי שאני ממש לא צריכה להפסיד עוד משהו מהחיים שלי, והגעתי ללימודים באמצע.

חזרתי הביתה כאילו עבר עלי יום רגיל לחלוטין.

אחה"צ יצאתי לקליניקה. כרגיל.

ובכן, הייתי אחרת מה"רגיל" של אחרי דיון – שקולה, רגועה, מווסתת, נינוחה.

כאילו לא היה כלום.

וכשהבנתי את זה – מחאתי לעצמי כפיים, כי אם אין אני לי, מי ימחא לי אם לא אני?

וביום רביעי, כשקיבלתי את ההחלטה, הייתי פשוט… רגועה.

 

מי שמכירה אותי יודעת שאני ורוגע לא הולכים ביחד. זה פשוט לא משהו שאני יודעת להרגיש.

ובכן, הייתי רגועה. כמעט אדישה.

לא הזיז לי.

מישהי אחרת ששמעה את ההחלטה ויצאה מדעתה מרוב עצבים בשבילי – השתגעה מזה שאני לא מתחרפנת מעצבים.

הרי נעשה פה עוול!

התרגלתי כל כך – שזה לא מפעיל אותי יותר.

אני מצליחה להיות מווסתת גם ולמרות.

הדבר היחיד בחיי שהצליח לגרום לי לצאת מדעתי ולפגוע ביכולת הוויסות שלי – כבר לא מצליח יותר.

וזו התובנה שלי לפוסט הזה. וזה אחד השינויים הכי מיוחדים שאני זוכה לראות בעיניים, שינוי שעמלתי עליו המון המון המון המון, כמה המון? שנים! והשבוע יכולתי לראות בבירור את פירות עמלי.

אין יותר מה שמפעיל אותי באופן כזה שאני אתעצבן כל כך, אשתגע, 'אצא מדעתי', או כל ביטוי שאת מכירה.

 

מה שהכי מדהים זה, שבמהלך השיחה בה העו"ד הודיעה לי את ההחלטה (אחרי שהיא שלחה לי אותה, אבל היא תמיד מתקשרת כדי להגיד לי, כדי לעבד איתי את הרגע, שהוא בד"כ די קשה), פתאום אמרתי לה: אז בעצם נגמר כל ההליך של הגירושים?

והיא פשוט אמרה "כן".

לא בטוחה שעדיין עיכלתי את ההבנה הזו. בכל זאת, 5 שנים אני בתוך זה, עמוק כל כך, ובדיוק כשזה הפסיק לנהל אותי – ההליך, לכאורה, הסתיים.

ואז הבנתי משהו.

אומרים שהמורה מגיע כשהתלמיד מוכן. אצלי זה הרגיש כאילו "המורה הולך כשהתלמיד הבין".

עמדתי בנסיון. אחרי 44 שנים בהם אני באינסוף סערות, ושרק סוג מסוים הצליח להשפיע עלי רע מאד בשנים האחרונות, עכשיו גם הוא לא יכול יותר.

כי כשהשיעור נלמד, והחוסן נבנה – הסיטואציה כבר לא שוברת אותך. ובוודאי לא מנהלת אותך.

עם זה אני הולכת מאז רביעי בערב.

עם הידיעה הזו.

עם ההרגשה הזו.

עם השמחה הזו.

 

כבר ביום ראשון המטפלת שלי ניסתה להבין אם מה שקורה לי (וזה עוד לפני הדיון, ולפני קבלת ההחלטה של בית הדין) זה ניתוק, אדישות או וויסות.

אמרתי לה שזה וויסות.

אני לא מתנתקת ולא אדישה.

שניהם דברים שאני לא יודעת לעשות או להרגיש.

הפוסט כבר ארוך מספיק. 4 עמודי וורד!

לכן בשבוע הבא, אי"ה, אכתוב פוסט מפורט על ההבדל בין ניתוק, אדישות וויסות, ואיך כל אחת יכולה לזהות איפה היא נמצאת במסע שלה.

 

לענין החלטת בית הדין:

כשהתקבלה ההחלטה, היה ברור שלמרות שהתוצאה הסופית לא הייתה בדיוק מה שקיוויתי או ציפיתי לו – יש כאן ניצחון בהרבה היבטים. קודם כל ניצחון ענייני בטענות שהתקבלו ובשינוי בפסק הדין, גם אם רחוק מאד ממה שהיה ראוי שיהיה. ועוד כמה דברים שאני רואה לנכון לפרט בציבור.

אבל מעל הכל: ניצחון אישי שלי. במקום להישאב לסערה, מצאתי את עצמי שקולה, אסופה ומווסתת.

לא נתתי לחלקים המאתגרים לקחת ממני את הזכות להמשיך את חיי בנינוחות ובטוב.

ניצחתי.

 

איתך, מווסתת וחזקה הרבה יותר