fbpx

קבלת האחר – סיסמה או מציאות?

הכיתה הייתה בתפוסה מלאה. נשאר מקום אחד ריק.

עמדתי מול כיתה חדשה והתחלתי רשמית להנחות את שנת הלימודים הסמסטריאלית.

פתאום הדלת נפתחה ובחורה יפהפיה נכנסה בחשש. נראה היה שהיא לא בטוחה שהיא נכנסה לכיתה הנכונה.

"לקורס הכשרת מאמנות?" שאלתי

"כן" היא ענתה ועיניה חיפשו מקום פנוי

"הנה, כאן" הצבעתי על המקום האחרון

הבחורה, נקרא לה מיכל, בחצאית מיני מיניאטורית, זרועות חשופות ומקועקעות, לק שחור, טבעות על כל האצבעות, נזם באף וחיוך מדהים, הסתכלה על המקום הפנוי והתקרבה אליו, ואז ראיתי שעיניה מתרוצצות, כאילו מחפשות מקום אחר. אבל עיניה רק נפערו יותר ויותר כשהתברר שרוב התלמידות משתייכות למגזר החרדי והדתי. היה נראה שהיא מרגישה זרה.

לקח לי רגע להבין מה קורה וכשקלטתי – הרגשתי את ליבי מחייך. היא עוד לא יודעת מה מחכה לה.

בלית ברירה היא התיישבה. גם ככה לא נעים לאחר ועוד בשיעור הראשון אז בטח שזה לא הזמן לבחור מקום ישיבה ולעצור את הלימוד.

על ידה ישבה צירה (שם בדוי).

צירה היא אישה בשנות ה 60, שנראית כמו בת 80 לפחות.

היא משתייכת לקהילה חרדית סגורה מאד. היא צנועה, לבושה בפשטות מקסימלית, ללא איפור, ללא תכשיטים. מלבד פניה וכפות ידיה לא רואים פיסת עור גלויה אחת. מטפחת מכסה גם את האוזניים וחצי מצח. גבה שפוף וקמטים חורשים את פניה. היא נראית כאילו יצאה מתמונה עתיקה שצולמה בעידן השחור-לבן.

שתיהן הסתכלו אחת על השניה וכמעט יכולתי לקרוא בעיניהן את ההלם, האמונות המקובעות והסטיגמות שקפצו ועמדו ביניהן כמו חומה.

מיכל התיישבה בחוסר נוחות והרחיקה מבלי משים את כסאה, רוצה לוודא שיש מספיק מרחק ביניהן ובמשך דקות ארוכות ניסתה למשוך את החצאית כלפי מטה, כאילו היא תוכל בפיסת הבד הקטנה לכסות את הרגליים הארוכות, מה שכמובן לא הצליח.

אני המשכתי את השיעור כרגיל, מודעת באופן מלא למה שקורה מצד שמאל שלי.

ברגע המתאים אמרתי את מה שאני אומרת תמיד בשיעור הראשון: אשת מקצוע בתחום האימון והטיפול חייבת להצליח ולראות מעבר לבגדים, לתכשיטים, לכיסוי הראש אם ישנו, מעבר לסטיגמות, להשתייכות החברתית ולניראות.

"אתן רואות את זה?" אמרתי והזזתי קלות את החיבור של הפאה שלי למצח "זו פאה. היא משייכת אותי למגזר מסוים ולקהילה מסויימת, אבל אף אחת לא יודעת איזו דרך עשיתי עד שבחרתי לכסות שוב את ראשי אלא אם היא קראה חומרים שלי. אני נראית דוסית מן המנין ואף אחת לא מדמיינת את המסע שעברתי עד פה. וזו לא רק אני. כל אחת ואחת שיושבת כאן נושאת מסע חיים שלא בא לידי ביטוי במה שאנחנו רואות. אז את הקבלה והמוכנות לראות את האדם בלי העטיפות אנחנו מתחילות פה, בקורס הזה, מרגע זה. כי כשתשבנה מול הלקוחות שלכן בעתיד – אין לכן שמץ של מושג מי האישה שלפניכן באמת, בלי הכיסויים".

פזלתי לשמאלי. ראיתי את כתפיה של מיכל מרפות ונשמטות מעט, כאילו נרגע בה משהו.

המשכתי את השיעור וכמו תמיד הגיע הרגע בו אני עוברת לחלק של התירגול.

"בבקשה התחלקנה לזוגות לפי סדר הישיבה" אמרתי והעברתי את מבטי על תלמידותיי החדשות.

כשאני כותבת "תלמידות" אני מתכוונת לתלמידות מגיל 25 עד 70, מכל קצוות הארץ, מכל המגזרים, העדות והקהילות. חלקן יכולות להיות אימהות שלי.

מבטיי חלפו על הפנים החדשות וידעתי שיהיו כאן נשים שיצאו אחרת ממה שנכנסו.

הכיתה הייתה זוגית וכך יצא שמיכל וצירה הן זוג לתרגיל.

באותו הרגע קמה אחת מהן ומלמלה "שירותים", והשניה המתינה לה בחוסר נוחות. אני רק פזלתי.

דקות ארוכות חלפו עד שהיא חזרה ובעוד היא מתיישבת קמה השניה ל… שירותים.

רציתי לחבק אותן ביחד, להגיד להן שאני יודעת שקשה להן עכשיו לדבר, להסתכל אחת לשניה בעיניים, להתקרב פיזית ולו כדי לבצע את התירגול, ושה"שירותים" זה רק תירוץ לברוח מההתמודדות, מהמפגש עם ה"אחר" הכל כך זר ומרוחק, אבל ידעתי שאסור לי להריץ את הכרכרה לפני הסוסים.

דקות ארוכות חלפו עד שהיא חזרה.

להפתעתן, לא "הצלתי" אף אחת מהן והן 'נאלצו' להתחיל את התירגול ביחד, כשאני עוברת על ידן ומעודדת אותן בעיניים.

הן היססו, גמגמו, התקשו להתקרב אחת אל השניה, ניסו להסיח את דעתן זו מזו אך לשווא. בלית ברירה הן התחילו את התירגול והחלו לתרגל את המיומנות אותה ביקשתי.

אחרי אותו שיעור ניגשה אלי מיכל ואמרה לי:

"אל תראי אותי ככה. באתי מבית חרדי אבל יצאתי בשאלה. יש לי כבוד גדול למגזר ולדרך שלו, אבל היא לא מתאימה לי. כשנכנסתי לכיתה חשכו עיניי כי לא ידעתי שיש פה כל כך הרבה דוסיות וכשנאלצתי לתרגל עם צירה – כמעט ולא נשמתי. חששתי מה היא תגיד לי ובטח היא תיתן לי מוסר על איך שאני נראית… את יודעת, לא מתאים לי לבוא לקורס ולחטוף על הראש. ברגע שאמרת שלא משנה מה הכיסוי – אלא מה שחשוב זה מה שבפנים, החלטתי שאני מוכנה לנסות בכל זאת כי השיעור מרתק, את מרתקת, ואף אחת לא העירה לי. אז רק רציתי לשאול: אין לי חצאיות יותר ארוכות ממה שאני לובשת עכשיו – מכנסיים זה בסדר?".

חייכתי אליה ואמרתי לה שהמקום הוא של כולן, ללא הבדלים, ושהיא יכולה לבוא איך שהיא רוצה: בחצאית קצרה או ארוכה, מכנסיים או בגד ים. בקורס הזה הלבוש לא חשוב כי ה'קבלה' שכולנו מרבים לדבר עליה באה לידי ביטוי בקורס הזה במעשים ולא בדיבורים.

ראיתי את העיניים שלה נוצצות מהתרגשות. "הפתעת אותי" היא אמרה בשקט, "לטובה".

והלכה.

 

שיעור לאחר מכן היא הגיעה לכיתה בזמן ובאופן טבעי התיישבה במקום בו היא ישבה בשבוע שעבר, כן, על יד… צירה.

צירה כבר ישבה במקומה. כל השנה היא הגיעה זמן רב לפני השיעור, מחכה במקומה בסבלנות, וכך גם הפעם.

הן כבר החליפו "שלום" קל.

מיכל הייתה לבושה במכנסיים ארוכים.

 

שוב היה תרגיל בזוגות והפעם ביקשתי מהן לבחור בבת זוג אחרת. שוב ראיתי לרגע את החשש בעיניה אבל מהר מאד שמעתי את צחוקה המתגלגל וראיתי אותה בשיחה קולחת עם זוגתה לתרגיל.

המתח נרגע.

 

בשיעור שלאחר מכן ביקשתי מכל אחת להביא חפץ כלשהוא שמספר מי הן.

ישבנו במעגל. כל אחת הוציאה את החפץ שלה ותיארה את עצמה דרכו.

בתורה, היא שלפה שקית דובוני ג'לי מבריקים. סיפרה על עצמה דרכם ועל הדרך שבחרה לעבור, ולבסוף, פתחה את השקית. "זה בכשרות הבד"ץ" היא אמרה "הבאתי בשביל כולכן" וככה השקית עברה מאחת לשניה וכולנו נשנשנו באמצע השיעור דובוני ג'לי מתוקים.

התרגשתי.

מהר מאד נפלו כל המחיצות, אם היו.

התירגול המשותף והנושאים שאני מנחה מאפשרים מרחב שרובינו לא זוכות לחוות ולקבל ביום-יום. מרחב של קבלה אמיתית, חיבור בין עולמות, גילאים וסגנונות. נשים לא דמיינו שאי פעם יהיה להן קשר קרוב וחברי עם אישה שונה כל כך מהן.

 

מיכל וצירה נשארו לשבת זו על יד זו לאורך כל השנה.

הן דיברו, צחקו, תירגלו, שוחחו, בדיוק כמו עם שאר חברות הקורס.

במפגש האחרון של אותה שנה, מפגש מרגש וסוחט דמעות, כל אחת בחרה מישהי מהקבוצה, כתבה לה משהו אישי וציירה עבורה את הדרך שהיא עברה במהלך השנה.

ראיתי מיד את עיניהן נפגשות. הן בחרו להיות זוג. ואחרי שנה שלמה בה הן ישבו ביחד כל השיעורים, ותירגלו בזוגות ובקבוצות, הן איירו את הדרך שכל אחת מהן עברה, אחת בשביל השניה.

מכל הזוגות שהיו בכיתה – כשהן הציגו זו לזו את יצירותיהן – לא נשארה עין אחת יבשה!

 

40 שנים ביניהן, פערי תהום השקפתיים וחברתיים.

ושפה אחת מחברת, שפת הקבלה האמיתית.

אם היית שם – לא היית מאמינה.

וזה לא רק הן.

 

בכל מחזור יש בכיתת הלימוד שלי הכל מהכל, בדיוק כמו שצריך להיות.

כי לא חכמה להגיד שאת "מקבלת" ומכילה בזמן שאת לא עמדת בנסיון הזה.

ובתהליך אישי אנשים באים כדי להוריד את המסכות ולקלף את השכבות, ולא כדי ל"שחק" את מה שהם לא ורק אז, מתגלה האדם כמו שהוא, כמו שהוא צריך להיות. והוא רוצה את הדבר הכי בסיסי בעולם – שיקבלו אותו כמו שהוא.

 

כמו בכל שנה, גם השנה, בכל מחזור יש בכיתה נשים מכל הסוגים שהגיעו לקורס, כל אחת מסיבות אחרות.

כל אחת מביאה את עולמה, וכולנו לומדות אחת מהשניה.

חסידות ברסלב, גור, בעלזא, צאנז, עם ליטאית המשתייכת ל"בני תורה" במטפחת וליטאית 'מודרנית' שמשתייכת לאלו עם הפאות. תימניה, מרוקאית, מיצרית – מהדור הישן או מהדור החדש, מתנחלת מפה, מתנחלת משם וזו שמגיעה מהמרכז.

צרפתיה, דוברת אידיש, אמריקאית ודרום אמריקאית.

מרכסים וחיפה, עד נתיבות ועוטף עזה.

זו שיש לה אייפון וזו שלא מחזיקה חיבור לאינטרנט.

זו שמגיעה עם חצאית קצרה וקעקוע וזו שמתעטפת בשל.

כשמדובר באתגרים של החיים – אין ביננו הבדלים תהומיים.

כולנו מתמודדות, רק בדרכים שונות, עם זוגיות, הורות, עבודה, ביטחון עצמי, משקל,

רצון לאושר, חיי חברה, ביטחון מדיני ועוד.

 

תשאלו את התלמידות שלי אותן אני משתפת במקרים מהשטח (ללא פרטים מזהים, כמובן).

בעבודה עם אנשים בתחומי הטיפול והאימון חובה על אשת המקצוע לשים את דעותיה ומסקנותיה בצד ולקבל את מי שמולה במאה אחוז. היא לא חייבת להסכים עם הלקוחות אבל חייבת לקבל את העובדה שזכותם להיות שונים וזה לא מתפקידה לשנות זאת.

וזה הדבר הכי מקרב שיש.

לא מוסר, לא לנסות לשנות את השני.

פשוט לקבל את השונות של כולנו, כי זה מה שעושה אותנו שווים זה לזה.

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

להיפרד ביחד

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני

למה אנחנו זוכרים?

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

החיים קשים

כן, החיים קשים קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור

המטפלת המושלמת

האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה,

דילוג לתוכן