קיבלתי סימנים

בשבוע שעבר סיפרתי שביקשתי מאבא שלי סימנים.

וקיבלתי.

העניין עם 'סימנים' הוא, שצריך להסכים לראות אותם ולא לחפש את הסימנים שאנחנו רוצים או מקווים או חושבים שצריכים להיות.

העניין עם סימנים הוא גם, שלא תמיד נקבל את הסימנים שנרצה.

צריך להיות מאד בוגרים ואמיתיים כדי להסכים לראות את הסימנים, לפרש אותם נכון ולקבל אותם.
כשעליתי לקבר של אבא שלי, בלילה, בכיתי את חיי שרק ייתן לי סימנים כי אני צריכה לקבל הכרעה בנושא מסוים ועל כף המאזניים נמצאים החיים שלי.
אני לא יכולה לפרט כרגע.
לא. זה לא קשור לגירושים בכלל.
זו תוספת עסיסית וכבדה לבלגן שלי, שעליה עוד לא אמרתי מילה עד עכשיו.
ואני עדיין לא יכולה להרחיב כרגע.

במשך שבועיים דיברתי עם כל מי שאני יכולה ולכולם התהפכה הבטן.
כן, זו החלטה הרת גורל. החלטה של כמעט פעם בחיים.
החלטה שתשנה את חיי לנצח, לטוב ולמוטב. כל החלטה יכולה להפוך את החיים שלי ממצב איקס למצב זד.
או להפוך אותם להיות אלו שחלמתי עליהם בכל מיני מובנים, או לחרב אותם עד תום.
זה כמו ההחלטה אם להתגרש או לא – זו לא החלטה בין טוב לרע, כי אז הכל ברור ואין התלבטות. זו החלטה בין שני מצבים שבכל אחד מהם יש סיכונים איומים ונוראיים, שאת לא יודעת אם להישאר במקום ולהמשיך לסבול או לקחת סיכון ולעשות שינוי שאם הוא יכשל – הסבל יהיה עוד יותר גדול.

אמא שלי קראה לזה השבוע "נסיון כמו שהיה לאברהם אבינו".
יש יותר מזה?

אחרי שחזרתי מבית הקברות נהיה בי שקט.
חיכיתי לסימנים.
בשבת (שעברה) ישנתי בשביל כל עם ישראל (הילדים היו אצל אבא שלהם) כדי לא לחשוב ולא להרגיש.

זה בסדר לברוח לפעמים.
לא הצלחתי להתרכז בקריאה. לא התחשק לי לאכול כלום.
עשיתי מה שחייבים (קידוש, ביס חלה, ביס דג, ביס חמין…) רק כדי לצאת ידי חובה וחזרתי למיטה.
בלילה שבין מוצ"ש לראשון לא הצלחתי להירדם. לקחתי 2 מלטונין ועדיין לא נרדמתי. הראש שלי הפך בהחלטה שאני צריכה לקבל. התכתבתי שעה ארוכה עם ג'מיני, משהו שאני לא נוהגת לעשות בכלל, אבל ניצחתי אותו בנוק-אאוט כי כל מה שהוא "חשב" – כבר חשבתי לפניו.
ואז עלתה לי הברקה – לדבר עם דמות מקצועית מסוימת, לא מהיום-יום שלי, שידעתי שאסמוך עליה.
דמות שיכולה לראות את הדברים מבחוץ. שהיא מספיק חכמה כדי לראות את התמונה כולה, יחד עם זה, היא לא מעורבת רגשית כך שהיא תוכל לראות את הדברים בצורה נקיה.

ואז הגיע ראשון בבוקר.
תקתקתי את הבנות לקייטנה והתארגנתי לצאת לטיפול השבועי שלי.
כל הדרך שאלתי את עצמי מי הדמות הזו שעלתה בדעתי בלילה, שהבריקה לי פתאום. ולא הצלחתי להיזכר!!!
בטיפול הבאתי את הדילמה. הנחתי אותה, בדמעות.
יצאתי עם שיעורי בית, לקבל תשובה על משהו שאולי יעזור לי לקבל את ההחלטה. ולא ידעתי מאיפה להתחיל למצוא את התשובה.
קניתי לי אייס קפה וחציתי את הכביש.
מולי הופיע אישה אחת, יקרה מאד, שלא פגשתי הרבה מאד זמן. אישה שעבדתי איתה צמוד-צמוד לא מעט שנים. אישה שמעולם, מעולם, מעולם, לא פגשתי סתם ברחוב.
התחבקנו.
ופתאום אני קולטת: היא האדם שיכול לתת לי מענה לשאלה שהמטפלת שלחה אותי לברר!

"הנה סימן מאבא", אמרתי לעצמי.
"דבורי, כבר תקופה שאני לא קוראת את המיילים שלך כי אני כל כך עמוסה, אבל אתמול בלילה הרגשתי שאני ממש חייבת, לא יודעת למה, ופתאום קראתי שאת עוברת תקופה לא פשוטה. מה קרה?" ככה, ברחוב.
"הרבה דברים" אמרתי לה, "אבל פתאום אני נזכרת שאת אולי יכולה לענות לי על שאלה שהמטפלת שלי שלחה אותי לברר. זה בנושא אחר, כזה שלא כתבתי עליו מילה ושהוא משפיע עלי מאד".
סיפרתי לה על רגל אחת את כל הסיפור וביקשתי תשובה.
"שלא תעזי!" היא אמרה. "שלא תעזי!" חזרה פעם שניה. "בואי נפגש וארחיב על זה" היא הציעה רגע לפני שהיא עפה לעבודה ואני מיהרתי לפגישה שקבעתי מראש.
רצתי הביתה ופתחתי זום. הלקוחה כבר הייתה בצד השני.
צללתי לתוך השיחה. כל הבעיות שלי אינן.
כשסיימתי את הפגישה, קמתי להכין עוד קפה ותהיתי שוב, מי הדמות הזו שחשבתי עליה בלילה ולא עלתה במוחי.
פתחתי רגע את המייל לפני הזום הבא.
והשם שלה מופיע לי, ככה, במייל, בדיוור השבועי שהיא מוציאה בתחום המקצועי שלה.
אני בהלם.
סימן שני מאבא.
כיוון שהיא מכירה אותי מימים קדומים, מיד כתבתי לה הודעה: "אני בצומת דרכים קריטית וחייבת לקבל החלטה הרת גורל. אני חייבת התייעצות. איפה את מקבלת, מה המחיר לשעה ומתי את פנויה".
תוך דקות היא ענתה לי.
קבענו בזום.
המחיר, שהוא גבוה מעל כל מה שאני מכירה, פתאום לא היה רלוונטי, כי כשצריך משהו והוא הפתרון – המחיר הופך להיות שולי.
במקביל אני מקבלת הודעה שהפגישה שאמורה להתקיים בשעה 11:45 התבטלה בגלל אי הבנה של גורם שלישי.

השעה הייתה 11:35.
אני לא מספיקה להתאכזב.
"התבטלה לי פגישה. אולי במקרה את פנויה בשעה הקרובה?"
כן. היא פנויה ב 12:30. מספיק זמן לסיים את השיחה לפני שהבנות חוזרות מהקייטנה.
שמישהו יגיד שזה צירוף מקרים. רק אדיוט לא רואה את הקשר.
ב 12:30 ישבתי מולה בזום.
זו הייתה שיחה קשוחה. מאד.
שוב הנחתי את הדילמה. תאמינו לי, זו דילמה קורעת לב. לכל החלטה מחיר נורא ואיום ורווח שיכול להיות גבוה מאד אך לא וודאי. ורווח זה לא רק כסף. גם, אבל לא רק.
היא שאלה כל מיני שאלות. כל התשובות היו מוכנות, אני הרי טוחנת את הסיפור הזה כבר שבועיים בלי לנשום.

זו הבעיה איתי הרבה פעמים. אני טובה מאד בהערכת סיכונים וסיכויים, וטובה בטבלאות של "בעד" ו"נגד". ובכלל, טובה בחשיבה. גם כשזה מגיע אלי – אני לא מספרת לעצמי סיפורים.
גם היא הסכימה שזו דילמה אכזרית.
ואז היא שאלה שאלה אחת, פשוטה.
ומיד ידעתי את התשובה.
התשובה היא "לא".

התשובה הזו הייתה על שפתיי כבר חודש אבל לא הייתי מסוגלת להגיד אותה.
אני אומרת לא.
לא לחלום הגדול.
לא להזדמנות המטורפת.
לא למחירים שאני וילדיי עשויים לשלם. אולי.
גם לא לרווח האדיר שאנחנו יכולים להרוויח.

נשארת עם "כן" למציאות הנוכחית על שלל התמודדויותיה, ועם פתרון ענק שהחזקתי ביד ואני צריכה להגיד לו… לא.
הסתיימה השעה.
אמרתי "תודה" על זה שהתשובה ברורה לי כעת.
סגרתי את הזום, העברתי את התשלום בביט ושוב בכה לי כל הגוף.
על האובדן של החלום שהגיע לפתחי מבלי שהתאמצתי.
על כך שמה שראיתי כהזדמנות הפך לנסיון שמיימי.
על הכעס שעולה בי בגלל המחירים הנוראיים שהחלום הזה דורש, שהם לא תלויים בי והם כל כך לא הוגנים.
על האכזבה הגדולה.
על תחושה שאני לא יכולה לפעול כמו שאני רוצה רק בגלל ש…
וכאב עצום.
ודי כבר עם הכאב.

בשעה 14:00 שמעתי את הבנות עולות במדרגות. מחיתי את הדמעות. נשמתי עמוק. מתחתי חיוך וניגשתי למטבח לחמם את האוכל.
הן מצאו את אמא שלהן, רגילה לגמרי, מחבקת, מתעניינת, שואלת איך בקייטנה, רוצה לשמוע פרטים על ההמנון החדש ועל היצירה שהן יצרו.
בזה אני אלופה – לעבור ממצב שבור למצב 'מתוקן' ברגע, כשיש לי מטרה ברורה מול העיניים.

עבר מאז כמעט שבוע.

אין בי הקלה.
אמנם יש לי תשובה ברורה, אבל היא כואבת כל כך שאני לא מצליחה להנות מכך שהספק הוסר.
אני ממשיכה בשיגרה.
כבר לא מחפשת סימנים.
קיבלתי אותם. הקשבתי להם. הלכתי אחריהם.
וקיבלתי תשובה.
תשובה שאני לא רוצה.
אבל גם התשובה השניה לא רצויה. כרגע.
אולי יום אחד אזכה להסתכל אחורה על הימים האלו ואגיד שבזכות הכאב הנורא על הקריעה הזו שעברתי ועוברת – אני במקום אחר, זה שחלמתי עליו, רק בלי המחירים האיומים.
אולי השבור הזה יזכה להיות אי פעם שלם.

בהדלקת הנרות של השבת אמרתי תודה גם על כך שיש לי תשובה. יחד עם זה אמרתי להקב"ה שאני כואבת את המחיר ושאני מבקשת לראות בנגלה ובקרוב שזה היה שווה, כי אני צריכה כח לחיים האלו והנסיון הזה ריסק אותי ממש (הוא בא יחד עם עוד 2 בלגנים ענקיים בחיי), כשאני יודעת שזה לגמרי לא חייב לקרות, כי אם תמיד היינו מקבלים "פרס" על כל נסיון שעמדנו בו – לא היו לנו בכלל נסיונות.

אני עוד לא מצליחה להגיד "תודה" על הנסיון. הוא כבד לי עדיין. מתפללת על זה.

[כתבתי לעצמי את הסיפור במלואו כדי שיום אחד, כשאוכל, אפרסם את הסיפור במלואו, כי אני חושבת שיש בו המון המון למידה, והלוואי אוכל גם לפרסם אותו כסיפור מעורר השראה כי סופו היה מופלא וניסי].

בינתיים, אני מתאוששת.

מה הכוונה מתאוששת?

כל אחת יודעת מה הדברים שנפגעו בחייה כתוצאה מאירוע קשה או מצוקה פנימית. כל אחת מגיבה אחרת. לכל אחת יהיו תשובות אחרות.

הפסקתי לבכות לגמרי (הדלקת נרות לא נחשב).

בכי זה דבר מעולה אבל כשהוא בלתי נשלט הוא מלמד על מצוקה. אני כבר שולטת בו. זה אומר הרבה.

חזרתי לשתף.

אחרי שבועיים של שתיקה שנבעו מקושי עצום 'לגעת' בדברים חשופים מצאתי את עצמי השבוע משלימה פערים עם הנשים הקרובות אלי.

אני עייפה פחות.

כאמור, זו לא עייפות של חוסר בשעות שינה. זו עייפות של "אין לי רצון להיות ערה כי זה אומר להתמודד עם כאב בלתי נסבל".

העניין הספציפי שאני לא יכולה להגיד מהו – ירד מסדר היום. הכאב כרגע נוכח מאד אבל כאבים, כמו כאבים, מתכהים או שלומדים לחיות איתם.

העניין השני לא ממש תלוי בי ואני צריכה בו ניסים. מתפללת על זה.

העניין השלישי שקשור להחלטות בית הדין ולעניינים משפטיים שקשורים לגירושים יחזרו לטיפול השבוע. הייתי צריכה להתרחק מהם כדי להצליח לגעת בהם שוב. כעת אני יכולה. עוד סימן להתאוששות.

במקביל, מסיימת השבוע למסור סדנה בנושא "חוסן" ומתחילה לשבת על הרצאות שהוזמנו לשבוע של תשעת הימים.

תודה, אבא, על הסימנים ששלחת. בפעם הבאה אולי אדייק ואבקש שתפעל בשבילי ותבקש מהקב"ה שיחסוך ממני נסיונות כואבים שכאלו ואז גם לא אצטרך סימנים.

איתך, בסימנים שיתוו לך את הדרך הכי טובה בשבילך