לכל זמן ועט

ביום חמישי, באמצע הלילה, חזרתי מחופשה ספונטנית בדובאי.
אבל זה לא החלק החשוב ולא מה שהתכוונתי לכתוב עליו בפוסט הזה.
רציתי להתמקד במה שהביא אותי לצאת לחופשה הזו.

ב"ה אני בתקופה טובה, ועם הרבה התרגשות לקראת כמה פרוייקטים עסקיים שאני עובדת עליהם במרץ.
הבית שלי, אחרי כמעט 3 שנים של כאוס שקשורים באופן ישיר ועקיף לגירושים, נכנס לרוגע שלא ידענו כמותו, ואנחנו, הילדים ואני, רק נושמים ממנו עוד ועוד, לא מעכלים שיכול להיות אחרת, שיש דבר כזה שנקרא רוגע ושקט.
נכון, יש קשיים לא פשוטים שמזכירים לי שכנראה לא נועדתי לחיים של שקט ושלווה מוחלטים, הודות לבית הדין ולמי שמפעיל אותם שוב ושוב נגדי, ואני עושה מה שאני יכולה כדי להתמודד איתם בידיעה שהם, כל מי שהם, רק שליחים של הקב"ה. ברגעים שאני שוכחת את זה, אני נופלת, כואבת, כועסת, נעלבת, נפגעת, עד שאני נזכרת שהכל כתוב מלמעלה. הרבה פעמים זה עוזר מאד.
בתוך כל זה נקרתה לפניי הזדמנות מיידית לצאת לחופשה בדובאי, כמעט מהרגע להרגע.
אם בכל הפעמים האחרות בחיי זה היה מורכב מאד, הפעם זה היה כמעט מתבקש. וככה, טלפון לאחותי: "באה איתי לדובאי?" ותשובה של "תגידי איפה ומתי", ועוד טלפון לאמא שלי: "אמא, יש לי הזדמנות לצאת לדובאי" ותשובה של "הילדים אצלי. לכי. תהני מכל רגע", סגרה את כל הפינות.
ככה מצאתי את עצמי יוצאת לחופשה בלי שום סיבה מיוחדת, בלי למות קודם, בלי לקרוס ולצאת כדי להציל את עצמי, בלי לצאת מתוך מצב של פיקוח נפש.
סתם, כי מותר לי.

הדברים שלי לא יכולים להיות מובנים בלי שאכתוב את הרקע להם: איך זה שבמשך 13 שנות נישואיי, כולל 4 לידות, כולם בקיסרי, לא יצאתי לחופשה אחת בטוב, בכיף, סתם כי אני עובדת כמו חמור, או סתם כי אני בנאדם, או כי ילדתי ואני צריכה רגע להתאפס.
מעולם לא, כולל לא יציאה לבית החלמה.
כולל "חופשות לידה" שלא יצאתי לאף אחת מהן.
כן, מה שקראת.
בפעמים הבודדות שיצאתי, שאפשר לספור אותן בפחות מעשר אצבעות, תמיד זה היה עם צורך להילחם על הזכות הבסיסית הזו לנשום אוויר.

מכאן כתבתי 3 עמודי וורד צפופים שמספרים את הסיפור שלי, על איך זה שלמרות היותי אישה "חזקה" (שזה דורש פוסט בפני עצמו על מה זה 'חזקה'), שיודעת לעמוד על שלה, הייתי צריכה להיאבק על משהו בסיסי, מאבק שברוב הפעמים לא צלח, וכשכבר כן יצאתי לחופשה, כולל בית החלמה ל – 3 ימים אחרי ניתוח קיסרי, זה תמיד היה רק מתוך תהום ורגע לפני קריסה מוחלטת ובלב עצוב וכואב.
אבל, למרות חשיבות המסר והנורות האדומות שכל אישה צריכה להכיר, אותם חוויתי על בשרי, ולמרות השליחות שבפוסט הזה, הוא הרגיש לי חשוף מידי. וכמו שאני עושה תמיד כשאני מרגישה לא שלמה עד הסוף עם הפוסט – שלחתי לאחותי שקראה ואמרה: "זה מסר חשוב שצריך להיכתב, אבל חכי עם זה. עוד לא".
בחרתי להקשיב לבטן שלי ולשכל הישר שלה והפוסט שרציתי לשלוח – לא יישלח היום ואולי בכלל לא.

וזה קשה לי.
כי זה בוער לי לצעוק לעולם דברים שלמדתי על בשרי כדי למנוע טעויות מאחרות, כדי 'להציל' את מי שאני יכולה, ויחד עם זה, חלק מהשיעור שלי זה לקבל שזה לא תפקידי להציל אף אחת, בוודאי לא על חשבוני או חשבון ילדיי.
אני משתדלת, פועלת בשביל להשפיע טוב, עושה הרבה כדי לסייע, ללמד, 'לפתוח את הראש', לגלות שאפשר אחרת, טוב הרבה יותר, אך צריכה להכיר את המגבלות שלי ואת המגבלות שכדאי לי להגביל את עצמי.
אז כתבתי ושמתי בצד.

וכבר אחרי חצות, ולהתחיל לכתוב עכשיו על דובאי זה ייקח כמה שעות, לכן אני שולחת את הדיוור ככה, כמו שהוא, ורק מבקשת:
אם את אישה שנותנת מעצמה לבית, לא אחת שיושבת רגל על רגל (כן, יש כאלו, שבטוחות שמגיע להן הכל גם כשלא), אלא באמת משקיעה, שותפה אמיתית במה שבית דורש (ובכל בית יש "חוזה" לא כתוב בין הגבר לאישה לגבי חלוקת המחויבויות והעול), ואין לך מספיק זמן ביום-יום לנשום, לנוח, להיטען בכח, ואת לא יכולה לצאת לחופשה (לא בחו"ל. לא כל משפחה יכולה לאפשר לעצמה את ההוצאה הזו), אפילו לא לקייטנת אימהות שיש לא מעט במהלך השנה במחיר שפוי וסביר, ובוודאי אם את לא יכולה לצאת לחופשת לידה, לא כי את לא רוצה, אלא כי בעלך לא מרשה לך, לא מסכים לך, או מעקם את הפרצוף כך שלא תירצי כבר לצאת, או גורם לך להרגיש אשמה שאת מעיזה בכלל לחשוב על האפשרות הזו, זו נורת אזהרה ענקית לכך שאת במקום לא בריא, לא נכון ואפילו מסוכן. קחי עזרה, מיד!
וזה המסר שרציתי להעביר, לך נשאר רק להאמין שאני יודעת על מה אני מדברת.

אז החלטתי לנסוע, וב"ה זה הסתדר עם כל המשימות של הילדים והעבודה.
נחתתי בחמישי באמצע הלילה.
הילדים היו אצל אמא שלי ומשם, אחרי הלימודים, הלכו לאבא שלהם, לשבת היחידה שהם הולכים אליו פעם בחודש.
מראש קבעתי את החופשה שלי כך שאוכל לחזור לבית בשקט, בנחת, בלי ילדים שדורשים אמא, מתנות, תשומת לב.
רגע לאפס את עצמי.
בשישי כבר לא היה סימן שטסתי, חוץ מערמת מתנות שחיכתה לשובם של הילדים ומזוודה מוכנה להעלות למקומה בעזרת הבן שיגיע.
בהדלקת נרות בכיתי מהתרגשות ומשמחה. "תודה ה' שזכיתי לצאת מבית האסורים. יכולתי להישאר שם עוד כל כך הרבה שנים וזכיתי לצאת. זה לא מובן מאליו. הנה, יצאתי לחופשה בלי להתנצל, בלי להתחנן, בלי לדאוג על הכסף שיהיה על חשבון האוכל של הילדים, בלי למות קודם כדי לקבל את הזכות לנשום. סתם, כי בא לי, כי הסתדר לי, כי היה משהו מתאים בדיוק בזמן. כי יש עולם מופלא שבראת וציווית עלינו גם להנות מהחיים. תודה על הזכות הזו".
ככה הכנסתי את השבת.

במוצ"ש הילדים חזרו. שמחתי לקבל אותם. שמחתי לחבק אותם. שמחתי לפנק אותם.
הספקתי גם להראות להם קצת תמונות ולשתף בחוויות.
קיבלתי את התעודה של אחת מבנותיי, תעודה מצטיינת לילדה מיוחדת במינה, יהלום של ממש.
השכבתי אותם לישון.
נשמתי עוד קצת.
והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה.

תודה לה' על המקום שאני נמצאת בו היום. הוא עדיין לא פשוט ויש בו המון מורכבויות, אבל אני חופשיה לחשוב כרצוני, לנשום כרצוני, להפסיק להתנצל על מי שאני.
ולצאת לחופשה כשאני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות.

זה לא הזמן עדיין לכתוב את הפוסט שאני רוצה.
זה כן היה זמן לצאת לחופשה.
כי לכל זמן ועת.
ועט.

איתך, גם כשאני נוחתת, תרתי משמע