שנה מתקנת

איזה חג עברנו!
איזו תקופה!
"תקופת החגים" מאופיינת בהרבה מאד סימנים ייחודיים, והיא לא דומה לאף תקופה בשנה.
יש בה הרבה מאד טוב ומרגש ומשפחתי וחם ודברים חדשים ומאכלים טעימים ורגעי התעלות וחיבור רוחניים, ויש בה גם הרבה קשיים של התארגנות ועומס עבודה בהכנות לחג שרודף חג, ואם מארחים – אז בכלל, ואם מתארחים – אז אריזת מזוודות ופריקתם היא עבודה שגם דורשת כח ומח, ומי מדבר על הקשיים הכלכליים שמלבד העשירים באמת – כולם מרגישים את החגים היטב בכיסים, ומשפחות לא שלמות – חוות את החגים עם כאב בלתי נסבל, ומשפחות שיש בהן קנאה בין אחים/ אחיות/ גיסים/ גיסות/חתנים/כלות – הסעודות המשותפות מציפות דברים שנמצאים עמוק מתחת לפני השטח, וקשיים זוגיים שמקבלים נפח אחר לגמרי בחגים ועוד.
וכל זה הרבה לפני העובדה שהשנה החגים היו בצילם של מלחמה, ולא מעט מתושבי מדינת ישראל הכינו את החגים ובילו את החגים כשהם רצים למרחב מוגן שוב ושוב ושוב.
בכל פעם שהבנתי שיש אזעקות בצפון, תהיתי איך עומדת אישה במטבח, באמצע לתבל את העוף, לגרד את הירקות, להקפיץ משהו במחבת, ופתאום יש אזעקה והיא רצה למרחב המוגן, ומה קורה עם העוגה בתנור שהיו צריכים להוציא ושכחו? ומה קרה לאוכל שהתבשל יותר מידי ולבצל שטוגן יותר מידי ולעיסה שהצטננה ונהייתה דביקה יותר מידי?
ואיך, איך אוכלים סעודת חג כשבכל רגע יכולה להישמע אזעקה ושוב צריך לעזוב את השולחן ולרוץ למרחב מוגן?
והאימהות והנשים והמשפחות של החיילים והחיילות שנמצאים בחזית? איך, איך הם עברו את החגים האלו? הם הצליחו לשמוח?
ואלו שקיבלו בשורות איוב ואיבדו את יקיריהם?
ומשפחות החטופים…
והחטופים? האם הם יודעים שיש שמשפחות ששמרו כסא ריק עבורם בשולחן? האם הם יודעים שזוכרים אותם? האם הם בכלל יודעים שעברה שנה?
ואולי עדיף שהם לא יידעו, כדי שלא יתייאשו?
ולאיזו שגרה אנחנו חוזרים?
יש משהו שגרתי בשנה הזו בכלל?
אולי לנו, הירושלמים, יש שיגרה כי יש מסגרות חינוך ואין אזעקות כמעט בכלל.
ואני מודה על זה כל יום, ולפעמיים כמה פעמים ביום.
זה לא מובן מאליו. בכלל לא.
ואני עובדת כרגיל.
ויש לקוחות, כרגיל.
וגם הדברים הלא נחמדים שלי ממשיכים כרגיל, כמו דיונים בבית הדין או מה שקשור לזה, והקשיים השוטפים.
ברוך ה' גם על זה.
שיגרה ברוכה בעת מלחמה.
תודה ה'.

סוכות הוא השבוע היחיד בשנה שאני בלי הילדים: מערב חג הסוכות ועד שמחת תורה.
זה שבוע שאני מחכה לו ברגעים שאני כמהה לשקט ו'להניח את הראש' ליותר מ- 4 שעות ברצף, בלי לשמוע "אמא", בלי עבודה, בלי שום דבר על הראש.
השנה חיכיתי לו מאד. חוץ מהשקט והשינה שכל כך חסרה לי, היו לי לא מעט תוכניות, ובסוף רובן לא יצאו אל הפועל כי חלק מהחג פשוט הייתי חולה, עם דלקת אוזניים וכאבי ראש.
באחד מימי חול המועד עמדתי מהבוקר עד הלילה על הרגליים ואפיתי עוגות גבינה ובראוניז שוקולד לכמה משפחות של מילואימניקים, שאל הקושי של הנשים שלהם נחשפתי דרך נשים שאני מכירה מהרשת החברתית שאני כותבת בה.
אני חושבת שהמגזר החרדי לא עושה מספיק בשביל להיות שותפים בעת מלחמה.
יש כל כך הרבה דרכים להיות שותפים, להתאמץ, להראות נכונות, לקחת חלק, חוץ מלהתגייס בפועל לצבא, ואני מרגישה שאנחנו נרדמים בשמירה.
זה קשה לי.
יש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא, אבל יודעת שאין לי יכולת השפעה איפה שהייתי רוצה שיהיה, לפחות בנושא הזה, ולכן לא מביעה את מלוא דעתי בעניין.
בכל אופן, התאמצתי מאד, השקעתי באמת, לא לקחתי בחשבון כמה משאבים זה ידרוש, ובכל זאת, הרגשתי שזה כל כך מעט מול עשרות אלפי משפחות של מילואימניקים שכמעט כל השנה הבעל-אבא לא בבית.
הלוואי ועוד נשים תעשנה משהו בשביל משפחה של מגוייסים. "לאמץ" אותם בעזרה עם הקטנים, בקניות, בכסף, בתיקונים בבית, במה שצריך.
היה לי גם קושי בחג לשמוע את השכנים שרים בסוכותיהם, משפחות-משפחות. לשמוע את הסכו"ם שנוקש על הצלחות ואת הדיונים המשפחתיים, השירים, וצחוק הילדים.

למרות ששמחתי עם השקט, שמחתי יותר עם ההכנות והרעש שנכנס בבת אחת אל הבית שלי, כשהילדים חזרו, וקצת אחריהם, הגיעו האורחים שלנו לשמחת תורה.
הייתי קצת דרוכה בחג וקיוויתי שלא יהיו לנו הפתעות רעות בחג הזה. קיוויתי לחוויה מתקנת, של שמחת חג נקיה וזכה.
וב"ה זכינו לה.
אותם אורחים משנה שעברה חזרו אלינו, כשכל אחד משחזר איפה תפסה אותו האזעקה הראשונה, ואחר כך הידיעה שקרה משהו נורא מכיוון עזה.
הלוואי ונוכל בעוד שנים לא רבות להסתכל אחורה ולהגיד שעם כל המחיר האיום ונורא של המלחמה הזו – היא עזרה לנו להיות במקום טוב יותר: בטחונית, מדינית, חברתית, פוליטית, דתית.

שבוע חדש.
חיכיתי לשגרה.
זה מוזר. שנים ברחתי מהשגרה, אבל ככל שאני גדלה בגיל ובהתמודדויות – השגרה מבורכת כל כך עבורי. יודעת להגיד עליה תודה ולחבק אותה.
אני בקנה עם תוכנית חדשה שאני מקווה מאד לספר עליה בקרוב מאד, ועם כנס דיגיטלי נוסף.
רוצה להוציא לפועל תוכניות שחיכו במגירה ולא הצליחו להתממש, עדיין, בדגש על עדיין, כי אני עקשנית, יחד עם זה, למדתי שיש דברים שעוד לא הגיע הרגע שלהם, מכל מיני סיבות, וכשהרגע יגיע – בעז"ה זה יקרה.

בינתיים, מציעה לך מכל הלב: את כל התוכניות שדחית או תכננת ל"אחרי החגים" – זה הזמן להעלות על ניר או בקובץ במחשב.
מנסיון, את לא תצליחי להתחיל הכל, ובוודאי לא תצליחי להכניס את הכל ללו"ז הקבוע שלך, אבל אם לא תראי את הרשימה ותבחרי אחד מהם – גם אותו לא יהיה לך.
המטרה של רשימת כל החלומות/משימות/מטרות/פנטזיות (כל אחד מהם הוא משהו אחר אבל אפשר להכניס את הכל לרשימה אחת) היא כדי שהם לא יתפסו לך מקום בראש ותוכלי לפנות את המקום החשוב שהם תופסים לך לדברים אחרים. זה לא אומר שהדברים האלו ייעלמו מהראש, ממש לא, זה כן אומר שהם יפסיקו להציק לך ויחכו בסבלנות.
כמובן, שחלק מהם בוודאי היו נשכחים בכל מקרה, כי כמה אנחנו באמת יכולים לזכור לטווח הארוך? אבל לפחות, כשהם יהיו רשומים, הם באמת לא יישכחו.

אסיים בברכת "שנה מתקנת", והנה הסיבה:
בסוף שיחה שגרתית עם אחותי, ערב שמחת תורה, אנחנו מאחלות אחת לשניה את כל הברכות של הושענא רבא.
ואז פתאום אני שומעת את עצמי אומרת לה: "שתיהיה שנה מתקנת".
"מה?" היא שאלה
"על דרך 'חוויה מתקנת'. שתיהיה לנו שנה כזו טובה – שתיהיה מתקנת את זו שלפניה" אמרתי.
אהבתי את הרעיון של עצמי ומעבירה אותו הלאה.

עם ישראל האהוב והיקר והבלתי-מנוצח,
נשים יקרות ואהובות,
מאחלת לכולנו 'שנה מתקנת'! בכל.

איתך, בשנה מתקנת
חורף בריא וטוב ושיגרה טובה ושקטה