תוצאות חיפוש: קיצורי דרך מסוכנים

לפני הכל, בואי ניזכר רגע למה (ל' בשווא) מיועדים קיצורי דרך: הם מיועדים לקצר את הדרך למטרה מסוימת. וההסבר, בסוף הפוסט. לא מזמן הגיעה אלי אישה לאבחון. למי שעוד לא יודעת, מאז שפתחתי את המרכז שלי, כבר לא זוכרת כמה

ט"ו באב וגרושה לא ממש הולכים ביחד. כלומר, לא עבור מישהי שבשלב זה גם לא מעוניינת לפתח קשר זוגי, או אפילו קרוב לזה. אפילו לא לשמוע "הצעות". זה לא שזה לא מדגדג לפעמים. זה מדגדג. לפעמים. וזה חסר. לפעמים. אבל

ערב ט' באב, תשפ"ד. אני חושבת שהיו תקופות מאד מסויימות בחיי העם היהודי בהם ייחלו למשיח. נכון, אנחנו מתפללים כל יום שיבוא, ועדיין, בין להגיד לבין לרצות באמת, לחשוב על המילים ולייחל להגשמתן, יש פער מאד גדול. אני חושבת שאנחנו

בימים אלו אני עוברת טיפול אישי. זה לא חדש במובן הזה שלאורך השנים, מגיל 19, אני פונה לעזרה מקצועית בתחומי הטיפול, הייעוץ והאימון. לעיתים מדובר בתהליך ממוקד בנושא מסוים, ולעיתים תהליך של בירור, או ניקוי או מקור לכח וחוסן. אני

לפני פחות מחודש, בשיחה שגרתית, כשאני מעדכנת את אחת מאחיותיי בהתפתחויות האחרונות של כמה עניינים בוערים ולא פשוטים, היא פתאום אומרת: את חייבת לצאת לחופש! "וואו", אמרתי לה. "איך עלתה בדעתך הברקה מדהימה שכזו? לא יאומן שחשבת על דבר מקורי

ידעת את זה? בחודש האחרון אני שומעת מילה אחת שחוזרת על עצמה, שנאמרת לי: "גיבורה" זו מילה שלא שמעתי אף פעם בהקשר אליי ופתאום אני שומעת אותה מכל כיוון, מחברות, ממשפחה ומאנשי מקצוע שמלווים אותי בכמה התמודדויות שאני מתמודדת איתן

השעה 2:42. רק עכשיו אני מתחילה לכתוב את הפוסט, ומי יודע באיזו שעה אסיים… האמת, שכבר בסביבות 22:00 במוצ"ש הבנתי שפוסט, כנראה, לא יהיה היום. אירוע חריג ולא צפוי טלטל אותי ואת ילדיי ביום שישי, וחזר על עצמו עם יציאת

הפוסט הזה הוא המשך לפוסט אחר שכתבתי לפני מספר שבועות תחת הכותרת: "איזו הזדמנות ניצלתי בימי השבעה?" אם עוד לא קראת, חשוב שתקראי אותו קודם בלחיצה כאן, ורק אחר כך תקראי את הפוסט הזה שהוא המשך ישיר אליו. אגב, הפוסט

יש לאבא שלי בית חדש, עם נוף מהמם ומזג אוויר מושלם (אם כי בקיץ קצת חם בשעות שהשמש קופחת, אבל הוא בצל, אז נראה לי שיהיה לו בסדר). אפילו חניה קרובה סידרו לו, כדי שכשנגיע בהמונינו, כמו שהגענו בשישי האחרון

אני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי בלב כבד. לא מזמן חזרתי מסיבוב מדורות עם הקטנה שלי, בת ה – 6. 2 "הגדולות" יצאו עם חברותיהן ואני נשארתי איתה. הסתובבנו בין כמה וכמה מדורות ובסוף חזרנו לזו שעל יד הבית שלי,

ימי השבעה מזמנים כל מיני מורכבויות, ומספיק ששני אנשים יושבים ביחד כל כך הרבה זמן בימים טעונים וכבר נוצרת מורכבות. היו רגעים שהיה לי קשוח, מאד. יש פער ענק ביני לבין שאר בני המשפחה, בהרבה מאד מובנים. זה גם פער

ימי השבעה עברו. כולנו חזרנו באופן כזה או אחר לשיגרה. שיגרה חדשה. שיגרה שאין בה תורנויות על אבא, ואין שיחות ועידה של האחים והאחיות כדי לעדכן את כולם במצב הרפואי שלו, ואין התייעצויות אם לקחת אותו לבית החולים או שאולי