תוצאות חיפוש: יש קונה עולמו בשאלת בירור אחת

הם הגיעו לאבחון זוגי. אבחון זוגי אומר, ששני בני הזוג מגיעים, כל אחד נכנס לאבחון לבד, ואחרי שאני יושבת עם כל אחד בנפרד, אני מזמנת את שניהם ביחד ומציגה להם איך אני רואה את הזוגיות, מאיפה צריך לעבוד והאם נכון

ב"ה שזכיתי, והמשפחה שלי גדלה בשנים האחרונות. גם הילדים גדלו והצורך שלהם במקום גדול יותר לחפצים, לבגדים, לדברים האישיים שלהם – גדל, והיה צורך דחוף להוסיף ארון רציני, להוציא ריהוט שבור או לא יעיל ולערוך שינויים קלים אך משמעותיים, שמכל

בשבת התארחנו, הילדים ואני, אצל אחיינית שלי, בת גילי. בלילה, כשכולם כבר נרדמו, ישבנו לפטפט. כמו תמיד, יש לנו שיחות של בירור פנימי והעמקה (וגם צחוקים, לא לדאוג) ועלו שם הרבה מאד עניינים שחבל שאי אפשר לכתוב מיד בראשי פרקים,

הנס הענק שלי! [פוסט מיוחד לחנוכה, ולא רק] חנוכה. ימים של ניסים. לא סתם ניסים, אלא כאלו שגם מי שממש, אבל ממש, לא רוצה לראות את יד ה', עדיין לא יכול להתכחש לניסים שקרו לעם ישראל בתקופה ההיא, ימי המכבים.

אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר "שמחות בלב שמח". ברור שאם יש שמחה אז שמחים, לא? ואם שמחים, אז מרגישים שמחה בלב, לא? ובכן, פעמיים "לא". היום אני יודעת מה זה להתכונן לשמחה בלב שיש בו עוד הרבה

בעוד מס' ימים אני זוכה לחגוג לבני סיום מסכת ומעין "בר מצווה". למה, מעין? כי זה לא התאריך של יום ההולדת, אלא ימים ספורים קודם לכן. ביום בו ימלאו לו 13, אבא שלו יחגוג לו בר מצווה בנפרד. אני זוכרת

שבוע רביעי למלחמת חרבות ברזל מתחיל, ואנחנו רק בתחילת המלחמה. מה עוד נשאר להגיד שעוד לא נאמר או נכתב? היו השבוע כמה פעמים שמצאתי את עצמי דומעת מאד (מלבד בתפילה היומית שלי), וזה היה דווקא כשראיתי את עמ"י כמו שלא

בסוף הפוסט מחכה לך הסבר קצר על סרטון קטן שיצרתי עם כלים פרקטיים להתמודדות עם חרדה, הצפה רגשית ולחץ. מוזמנת לצפות בו כאן. השבוע גיליתי משהו מאד מאד בסיסי, שפשוט לא שמתי לב אליו. עד השבוע הזה. אתחיל קודם כל

באמצע שבוע שעבר כתבתי את החלק הראשון, ומאז לא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב את ההמשך שלו. הילדים איתי בבית 24/7. כשהם ערים, אני לא מתקרבת לשום דבר שמריח 'חדשות' בנוכחותם. אין בבית אווירת מלחמה, מלבד העובדה שאין לימודים ושהרחוב

לא יודעת אפילו איך נכון להתחיל את הפוסט היום, כשמדינת ישראל נלחמת על חייה. לא כתבתי לכן בשבועות האחרונים. חשבתי שלא תשימו לב, שתהיינה עסוקות בהכנות לחגים, שזה לא דחוף. טעיתי. קיבלתי המון מיילים של עוקבות קבועות שמבררות אם הכל

ביום שישי הקרוב אציין 41 שנים על האדמה הזאת. ויום למחרת, בשבת, שנה לקבלת הגט. אני יושבת מול השורות האלו ולא מצליחה לכתוב עוד דבר. מידי כמה שניות עולה בי מחשבה, אני כותבת אותה ואז מבינה שזה לא מה שאני

ביום שלישי הקרוב, בשעה טובה ומוצלחת, בנות בתי הספר היסודי והגנים של המגזר החרדי חוזרות ללימודים. יש לי 3 בנות. אני מתרגשת. הכל מוכן לקראת ההתחלה החדשה: תלבושות, ילקוטים עם כל הציוד הנדרש, ואפילו תכשיטים חדשים. בפוסט הזה אני רוצה