בשבועיים האחרונים כתבתי על מערכות יחסים פוגעניות והרחבתי על שתי אפשרויות מהן, ואת השלישית התכוונתי לשלוח עכשיו לתזכורת, הנה הפיסקה אותה אני רוצה להמשיך משבוע שעבר: כיוון שהנושא של "אלימות" ו"התעללות" ו"יחסים נרקסיסטיים" הפכו להיות טרנד לאחרונה, נוצר מצב שיש
את הפוסט הזה סיימתי לכתוב בשעה 3:30 בלילה של מוצ"ש, אבל תקלה במערכת הדיוור לא איפשרה לי לשלוח אותו. מוזמנת להכין קפה, או תה, או מילקשייק, או מה שאת אוהבת, ולקרוא. בשבוע שעבר כתבתי על גזלייטינג. קודם כל, סליחה שלא
את ציפי, שם בדוי, פגשתי בקליניקה. כשהיא תיאמה איתי את הפגישה, היא הזדהתה בשם אחר כשהיא מציינת שזה לא שמה האמיתי. "כשאגיע, תביני למה", היא אמרה. היא גם לא פירטה את הנושא לשמו היא באה. "אני יודעת שאת הכתובת בשבילי.
בזמן שהיא דיברה, לא היה לי ספק לגבי האבחנה שלה. צורת הדיבור, האופן הסיפורי והדרמטי של התוכן, קצב וטון הדיבור, והתופעות שהזכירה תוך כדי שהיא מתארת יום בחייה, לא השאירו מקום לספק. יש לה הפרעת קשב וריכוז. בין לבין נאלצתי
בכלל רציתי לכתוב פוסט אחר, אבל ככה זה לפעמים, כשאני מתיישבת על המחשב. פתאום נכתב משהו אחר, ואני נותנת לאלוקים להוביל אותי למילים הנכונות. היום אני רוצה לשתף אתכן בחוויה שהסתיימה לפני מס' שעות, ולפני זה הקדמונת: פעם בחודש הילדים
את הפוסט הזה כתבתי ושלחתי לקהילת הנשים שאני מדוורת אליה ב 2015, לפני 8 שנים! אבל אני חושבת שתוכנו ראוי ונכון להיזכר כל שנה מחדש, ולא רק בימי ספירת העומר, אבל בוודאי ובוודאי בימי ספירת העומר. הפעם גם יש לי
אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא כתבתי את הפוסט השבועי. סליחה מכל מי שישבה וחיכתה ולא הלכה לישון והתאכזבה. תודה לכל אלו שכתבו לי, שדאגו לי, ששאלו אם אני בסדר, שהציעו
אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא כתבתי את הפוסט השבועי. סליחה מכל מי שישבה וחיכתה ולא הלכה לישון והתאכזבה. תודה לכל אלו שכתבו לי, שדאגו לי, ששאלו אם אני בסדר, שהציעו
שוב תכתבי על "יציאה לחירות?" נשמע נדוש, אני יודעת. מבחינתי זה בעיקר סיסמאתי. אבל אי אפשר להתעלם מהתקופה הזו בשנה בה הנושא של יציאה לחירות עולה שוב ושוב ונכתב במאמרים, בפוסטים, בקונטרסים, ונאמר בהרצאות, פודקאסטים, ואיפה לא. זה החלום של
בואו לא ניתמם, ידעתי שהפוסט של שבוע שעבר יעשה הדים ולכן בחרתי לכתוב אותו בכל זאת. אני רוצה להשפיע. אני רוצה להזיז את העולם. אני רוצה לראות גל של שינוי שוטף את כולנו. יש נושאים שאני רוצה לגעת בהם ולא עושה את
אחד הפחדים הכי גדולים של רובינו זה שנגיע למצב שנצטרך לקחת 'כדורים'. איזה כדורים? לא חלילה אקמול, או רפאפן, אלא במילה "כדורים" יש כוונה לסוג אחד מסוים: כדורים פסיכיאטריים. ה' ישמור ויציל. העזתי ממש לכתוב את שם ה' המפורש. אז
כבר כמעט אחת בלילה, מוצ"ש, ואני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי. רגע, זה לא שרק עכשיו אני חושבת עליו. כבר מרגע שיצאה שבת אני שואלת את עצמי על מה אכתוב היום (כמו כל שבוע, כמעט). וזה לא שרק עכשיו התיישבתי
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
