לראות את הצורך של האחר [ומה עשיתי בבית קברות בלילה]

השבוע היה קשוח ממש. המשך של שבוע קודם + בנות שיצאו לחופש. אמנם יש להן קייטנה עד 1:30, אלא שבחמישי לא הייתה קייטנה למלי בת ה – 11 לרגל הצום ובשישי מלכתחילה, אין קייטנה.

כשאדם לא בטוב – כל דבר קטן יכול להרגיש "גדול" בלי פרופורציה, וכיוון שאני ערה לכך, אני מחפשת כל הזמן פרופורציות. וכשמחפשים – מוצאים.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב הפעם.

 

אני רוצה להניח היום כמה דברים. הראשון שבהם זו שאלה שבוודאי עולה לעוקבות היקרות שלי: איך את כותבת כשאת על הקרשים? מה, זה לא פוגע לך בעסק? זה לא גורם לאנשים להירתע ולא לבוא אליך?

את ממש פוגעת בשיווק שלך!

התשובה היא פשוטה:

לא. אני לא פוגעת בעסק שלי.

וגם אם נניח שכן, הייתי ואמשיך לכתוב וזאת משום שמה שהביא לי את הקהל הזה מלכתחילה ומה שממלא לי כל הזמן את הקליניקה זה בדיוק העובדה הזו – שאני כותבת מהלב.

כשאני כותבת – אני לא עסוקה במה יגידו עלי ובמה חושבים אחרים, וזה מה שמאפשר לי לכתב ממקום נקי, אותנטי.

האם יש אנשים שהאמת הזו לא מתאימה להם? בוודאי.

האם יש כאלו שבגלל זה לא יגיעו לקליניקה שלי? בהחלט.

האם יש מי שיסתכלו עלי באופן אחר ממה שאני רוצה בגלל התוכן שלי? חד משמעית כן.

האם אני מוכנה לרקוד לפי החליל של אחרים?

לא ולא. לעולם לא.

אדם שמנסה להתאים את עצמו לאחרים, למצוא חן בעיני אחרים ולהיות כזה שכולם יאהבו הוא אדם חסר עמוד שידרה, חסר ביטחון, שחי חיים לא שלא.

אלא של אחרים.

בכאילו.

זו לא אני.

אני יכולה להגיד דבר אחד:

רוב מוחלט של הלקוחות שלי קוראות אותי מידי שבוע (ויש מי שעוקבות אחריי ברשת וקוראות את הפוסטים היומיומיים שלי). האחוז הקטן שלא קורא – הגיע דרך המלצות של… נכון, של מי שקוראת אותי.

אין לי פרסומות אחרות. אין לי פרסומות בכלל.

נוסף על כך, הלקוחות שקוראות אותי פוגשות אותי בקליניקה. אם הן היו מרגישות שיש השפעה של מצב הרוח שלי על הטיפול שלהן, אני יכולה להניח שהן לא היו מגיעות יותר.

ובכן, זה פשוט לא קורה.

בשבוע האחרון כמה מהן נכנסו לקליניקה, התיישבו ואמרו מילים חמות. רצו לעודד, לנחם, לחבק.

אני אומרת תודה ואחרי שניה אומרת בפשטות, במילים כאלו ואחרות: "תודה על האיכפתיות. מחמם את הלב. אני כאן בשבילך ולכן מה שקשור לעניינים האישיים שלי נשאר מחוץ לדלת".

וזהו.

המקסימום, למי שביקשה, זה להסכים לקבל חיבוק.

היכולת לעשות הפרדה בין חיי האישיים לעבודה שלי היא חלק מחוסן שבניתי ופיתחתי לאורך השנים. בכנות, זה משהו שלא כולם יודעים או יכולים לעשות.

זו יכולת נרכשת. עמלתי עליה מאד ואני קוצרת פירות.

וזה מה שחשוב: להצליח להמשיך את החיים למרות הכאב, למרות הסערה, למרות הקשיים האישיים שלי.

ככה מול הילדים. ככה בקליניקה. ככה בכל דבר.

אני יודעת להתרסק.

אני *לא* יודעת איך לתת לזה לפגוע בשיגרה שלי.

והנה מה שחשוב לי להגיד היום:

אפשר וצריך לדעת איך להמשיך להשאיר את הראש מעל המים גם כשהחיים סוגרים עלייך, גם כשהכל מרגיש נורא, גם כשאין רצון לקום בבוקר, גם כשאין לפעמים תקווה.

אני מומחית בזה יותר מכל דבר אחר. אולי יום אחד אוכל לכתוב על זה ספר, אחרי שלל הספרים שאני מתעתדת לכתוב.

אין יום אחד בחיי שהיה לי קל.

אין משהו אחד שהשגתי בנוחות.

הקב"ה בחר בשבילי מסע יומיומי. לפעמים שעתי.

אני רק מקווה שהוא גאה בי על האיך שאני עוברת אותו.

אני מאד גאה בעצמי. בינתיים.

תוך כדי שאני כותבת אני חושבת שאני צריכה לכתוב פוסט שמוקדש כולו לאיך קמים על הרגליים גם בימים שזה נראה בלתי אפשרי. אולי בשבוע הבא אכתוב טיפים איך ממשיכים את החיים גם כשכבר אי אפשר.

 

היום אני רוצה לשתף במשהו חשוב שזכיתי לו השבוע.

פעם פעם, לפני שהתחתנתי, הייתי חלק מקבוצת חברות מדהימה ומיוחדת, שהיו בה 3 נשים חרדיות וכל השאר משלל העולמות. היו לנו מעט מאד דברים משותפים אבל חיבור מיוחד שאיפשר "חבורה" לא שגרתית בעליל.

במשך כמה שנים לא היה שבוע שלא נפגשנו, שלא לומר, נפגשנו כמה פעמים.

אני הייתי גרושה (בפעם הראשונה) ללא ילדים ודי חופשיה לעצמי, וגם הן, כל אחת ואפשרויותיה.

מהרגע שהתחתנתי – הן הפכו להיות משהו ששייך כמעט לגמרי לעבר בעיקר בגלל שהתפניתי כל כולי להקמת הבית והמשפחה שחלמתי עליה, שלקחה את כל משאביי, ועם העבודה שהפכה אחר כך לעסק – חדלתי לפגוש אותן בכלל.

אבל מידי פעם אני מפציעה, למשל, כשאחת מהחברות מאבדת אב או אם.

השבוע יצאתי לנחם אחת מהן על פטירת אביה יחד עם חברה נוספת, בעלת רכב.

כשהיא הקפיצה אותי בחזרה לרכבת הקלה, ישבנו כמה דקות ברכב והדבקנו פערים.

היא אמרה שהיא קרואת אותי מידי פעם ברשת והיא מבינה שאני עוברת ימים קשים.

אמרתי לה שזה נכון ושאני לא רוצה לדבר על זה כדי לא להתפרק.

אז היא רק שאלה לאן היא יכולה לקחת אותי, אולי לקבר רחל, אולי לכותל…

זה היה מתוק מצידה כי היא בכלל לא חרדית, אבל הבינה שכנראה זה מה שאני עשויה לרצות כשקשה לי.

אמרתי לה שלא בא לי להתפלל בשום מקום.

"אז מה כן, אולי מקום בטבע?" היא שאלה.

"אבא שלי. אני רוצה לדבר עם אבא שלי".

"אז ניסע לאבא שלך" היא אמרה, בלי לדעת אפילו איפה הוא.

ובתוך רגע התחלתי לבכות והתקשיתי להירגע.

היה שם מכלול של דברים:

קודם כל הידיעה שהנה, אני הולכת לפגוש אותו.

כבר הרבה זמן רציתי ולא הסתדר, ויום קודם אמרתי לעצמי שאני חייבת. שאין עוד מישהו שיכול לפעול בשבילי כמו שהוא. והנה, הזדמנות פז. חברה שתיקח אותי עד אליו! רק המחשבה על זה שהנה, אני מגשימה משהו שאני כל כך רוצה, ריגש אותי.

הדבר השני היה ההתגייסות שלה בשבילי.

אני לא רגילה שמתגייסים בשבילי. אני רגילה להיות במקום של נתינה. אמנם בשנים האחרונות הורדתי המון מהנתינה שלי לאחרים מתוך תהליך שאני עושה כדי לשמור על עצמי בשביל מה שאני חייבת וצריכה.

אני לא רגילה שמישהו מוכן להתאמץ בשבילי. זה כל כך נדיר בחיי שפשוט התרגשתי כל כך!

אני יכולה לספור על כף יד אחת כמה נשים התאמצו כדי לעשות משהו בשבילי. כל אחת מהן היא משהו מיוחד, והן נדירות כל כך. אני מודה עליהן.

ודבר נוסף, התרגשתי מכך שהיא שאלה מה אני צריכה, אבל לפני כן, הציעה משהו קונקרטי ורק כשהוא לא התאים שאלה 'מה כן'.

אם מישהו ישאל אותי עכשיו "מה את צריכה?" אני אגיד ששום דבר. וזה שקר. לא רק אני ככה, כנראה כולנו.

כשצריכים כל כך הרבה דברים – השאלה הזו הופכת לבלתי אפשרית.

אבל כששואלים על משהו קונקרטי – המח מצליח לחשוב.

ככה מצאתי את עצמי ביום חמישי ב 23:00 בלילה עולה לקבר של אבא שלי הכי עמוק שיש בהר המנוחות.

לא ממליצה בכלל על החוויה הזו, אבל חייבת להגיד שחזרתי עם עיניים שרופות מבכי אבל עם לב קל יותר, כי ירדו ממנו 200 טון של אבנים. שלא יגידו שם, בהר המנוחות, שחסרים אבנים למצבות.

 

אני רוצה לשים דגש על הדבר הכי מיוחד שקרה, וזה מה שחשוב לי שתיקחי מהפוסט הזה: את היכולת לראות את האחר באמת.

מתי את יודעת שמישהו באמת רואה אותך?

כשהוא רואה את הצורך שלך.

כי הצורך שלך הוא לא הצורך שלי.

מה שעושה לך טוב – זה לא מה שעושה טוב לי.

מה שמשמח אותך – לא משמח אותי.

גם מה שמכאיב לך – לא בהכרח יכאיב לי.

 

החברה שלי ראתה אותי, כפשוטו.

היא ראתה אותי מהרגע שישבנו ברכב והיא הציעה לקחת אותי לכל מקום שיעזור לי. יכולתי באותה המידה להגיד שאני רוצה לנסוע לים, וזה אומר לצאת מחוצלעיר. היא פשוט יודעת שאני לא אוהבת ים.

היא ראתה אותי גם אחר כך: "תביאי ג'קט כי קר בהר המנוחות" היא אמרה לי לפני שקבענו את מקום המפגש ממנו היא תאסוף אותי. לא הייתי זוכרת בעצמי.

היא ראתה אותי כשהיא האירה עם הרכב על הקבר של אבא שלי ועלי.

היא ישבה ברכב דרוכה כדי לראות שאני בסדר.

היא החזיקה לי את היד כשנכנסתי לרכב רועדת מבכי בחזור.

היא הציעה שנצא לאכול משהו אחר כך, רק שהיה מאוחר מידי והכל היה סגור.

 

כמה פעמים בחיים הרגשת שמישהו פשוט רואה אותך?

אני מקווה שהרבה.

אני לא בטוחה שהרבה מהעוקבות שלי יגידו כך.

אנחנו פעמים רבות מציעות עזרה מהמקומות שמוכרים לנו, מתוך הצרכים שלנו. אבל נתינה אמיתית זו נתינה שעונה על הצורך של השני.

 

מאוחר יותר העליתי פוסט עם כמה דברים שאמרתי לאבא שלי, והנה הם גם כאן:

אבא,

שנתיים ומשהו מאז שהלכת.

אלף פעמים רציתי לעלות אליך, להניח את הראש על המצבה ולדבר איתך.

זה לא הסתדר.

הבית החדש שלך נמצא עמוק עמוק בתוך הר המנוחות. אי אפשר להגיע בלי רכב (טוב, אפשר. לא מומלץ), ובטח לא לבד.

וכשאנחנו עולים כולנו ביום היארצייט, יש מסביב לפחות 30 חבר'ה.

אני צריכה פרטיות, אבא.

צריכה לדבר איתך בלי שאף אחד יעשה לי "נו" ו"יאללה, הולכים".

רק אתה ואני.

אתמול חשבתי לעצמי שאני חייבת לעשות הכל כדי להגיע אליך.

חשבתי לדבר עם ריקי, היא כבר אמרה לי פעם שאם אני רוצה – שנתאם ונעלה ביחד, אבל שוב, הרגשתי שאני צריכה לבד. וחוצמזה, אני מכירה אותי, אם אעלה איתה – אוטומטית אהפוך להיות משענת בשבילה.

והפעם אני בעצמי צריכה רגע משענת.

פתאום היום חברה שלי, איתה הלכתי לנחם חברה אחרת, שאלה לשלומי. וככה, ברכב, התחלתי להגיד שאני עוברת תקופה איומה, אתה יודע, אבא, דברים שרואים מלמעלה, לא דברים שכותבים בפייסבוק.

והיא, עם הרגישות הנדירה שלה, פשוט שאלה איפה אני רוצה להתפלל, אולי בקבר רחל, בכותל, או מקום אחר ואמרתי שלא. שלא מתפלל לי עכשיו בשום מקום.

ופתאום אמרתי שאני רוצה לדבר איתך.

והתחלתי לבכות.

רק מהמחשבה עליך אני נוזלת. כמה אני מתגעגעת!!!

"אבא שלך? אוקי. אז ניסע לאבא שלך!" היא אמרה.

אמרתי לה שאתה בהר המנוחות. אז היא אמרה שאם זה מה שאני צריכה, אז לשם היא תיקח אותי.

וזהו, אבא.

חזרתי הביתה, קילחתי את הבנות, השכבתי, החזרתי לבית את הצורה שלו, חיכיתי לטובי שישבור את הצום ועוד כמה דברים וב- 23:00 חברה שלי אספה אותי ועלינו להר המנוחות.

אבא,

אף אחד לא יכול להבין מה זה "פיקוח נפש" שדורש לעלות לקבר בשעה משוגעת כזו. מה? לא יכולתי לחכות ליום ראשון?

לא. לא יכולתי.

אחרי שדיברתי איתך קצת, אתה בטח מבין.

זה היה פיקוח נפש.

כשסיפרתי לאמא, בשיחה היומית שלנו, שלא מזמן חזרתי ממך, היא כמעט השתגעה.

"מה??? מה כל כך דחוף???" ו"אם היית שואלת אותי – הייתי אוסרת עלייך ללכת בלילה להר המנוחות!".

"לכן לא שאלתי, אמא" אמרתי לה. "זה היה פיקוח נפש", ניסיתי להסביר.

יש חדר מיון ויש קבר של אבא. לכל מצב יש מקום אחר שאמור לתת מענה חירום.

היום אתה הייתה המענה.

היה פחד מוות לחפש את הקבר שלך.

בתוך חודשיים התמלאו המון קברים!

חושך מצרים!

קולות איומים של אופנועים מהכביש הסואן שיוצא/עולה אל/מירושלים.

ותנים.

איזה פחד יהיה לפגוש תן! (פגשנו אחד בסוף. מזל שכבר היינו ברכב).

אבא,

אתה יודע שאני לא מפחדת למות.

לפעמים אני אפילו מקנאה באלו שכבר עשו את זה.

לפעמים, הרבה יותר מפחיד לחיות.

השכנים שלך, לידך, לא הפחידו אותי. גם לא שדים ורוחות, או 'מזיקים', אם יש כזה דבר.

אבל תנים ונחשים כן.

חברה שלי האירה עם פנסי הרכב עלי מלמעלה, ותאורת חירום שהבאתי האירה מקרוב.

וזהו.

אתה ואני.

לא זוכרת מתי בכיתי ככה.

אולי חבל שכך.

אולי אם הייתי מרשה לעצמי להתפרק באמת – היה לי קל יותר. אבל אתה יודע, אבא, אני בת של פולנים. אין לנו זמן לבכות. מקסימום מקטרים, אבל ממשיכים הלאה.

תמיד ממשיכים הלאה.

אבל אני לא מוכנה יותר להמשיך הלאה.

זה העניין.

מהגירושים משהו בי לא מסכים יותר להמשיך כמו פעם.

כי מה שהיה – היה לא תקין.

ולא ויתרתי על כל כך הרבה דברים בשביל לוותר על עצמי.

עכשיו תורי.

נגמרו התירוצים, אבא.

אתה למעלה. רואה הכל.

לפני 5 שנים, כשבאתי לספר לך שאני מתכוונת להתגרש – לא היית בהלם כי כבר הרגשת ש'אכלתי אותה', אבל לא אמרת כלום. יחד עם זה, לא ידעת עד כמה 'אכלתי אותה'. כשהתחלתי לספר לך דברים – ראיתי את ההלם.

לא ידעת.

לא ידעת עד כמה אני סובלת.

האמת? גם לא סיפרתי לך הכל.

שנים שתקתי.

רציתי שיהיה לך נחת, והאמנתי שאצליח לתקן את מה ששבור ובשביל זה הייתי צריכה להשאיר את הדרך "חלקה ונקיה". אז שתקתי.

עכשיו אתה יודע.

ומה שאתה לא יודע – אמרתי לך היום.

מעכשיו, זה שלך.

אין באמת עוד משהו שאני יכולה לעשות חוץ מלשחרר, שזה הכי קשה לי בעולם.

אבל זהו.

יש לך פרוטקשן שם למעלה. אתה "קרוב לצלחת".

עכשיו צריכה שתפעל בשבילי.

אני מחכה לסימנים שביקשתי. לא משנה איזה, אבל סימנים, אחרת אני אפעל עם האומץ שירשתי ממך, למרות שזה יכול להיות לא פשוט בכלל ואקח החלטה שאני רועדת להחליט.

תודה שהקשבת לי.

מקווה שהשכנים שלך לא יתלוננו מחר שהפרעתי להם לישון, כי נראה לי שבכיתי הכי בקול שאי פעם העזתי.

מקסימום, אתה תסתדר איתם.

רק שתדע, יש לך אחלה אוויר בלילה, בפנטהאוז שלך. תמיד אהבת אוויר, וסוף סוף אין לך מריבות עם אמא שלה קר ולך חם.

ויש לך בת אחת לדאוג לה.

תזכור, אם אתה עוזר לה – אתה עוזר לארבעת הנכדים שלך, שדמם ספוג באהבה אליך.

כדאי לך.

בסך הכל יש לך מלא נחת מהילדים וממני.

יכול להיות לך עוד הרבה.

לילה טוב, אבא.

אני בהחלט הולכת לישון רגועה יותר.

למרות שאתה רחוק כל כך בשמים, מרגישה אותך עכשיו יותר קרוב.

 

ולסיכום, כמה מילים שהעליתי במהלך השבוע אחרי סדנה שהעברתי בנושא חוסן:

אני לא בטוב.

עושה מה שצריך הכי טוב שאפשר, כי ככה אני, אבל לא גרם מעבר.

מאז הדיון, לפני שבוע, אני לא מצליחה להתאושש.

זה לא הדיון. זה *גם* הדיון, אבל זה הרבה הרבה מעבר.

זה לגעת בפצע מדמם של מערכת יחסים שהייתה, שכמה שחשבתי שהיא צריכה להיפסק וחתכתי אותה, ככל שאני מתרחקת ממנה – הזכרונות צפים ומה שצף שם זה משהו שאי אפשר להכיל.

ככה נראית פוסט טראומה.

אני לא מדברת עם אף אחד על הדיון, על ההחלטה, על מה שאני עוברת. אני רק אומרת ש"אני לא רוצה לדבר".

בשביל מי שמכיר אותי – זה ברור שאני בקצה.

אני חסרת סבלנות. מגיבה מהר, קצר.

אני עייפה. מאד. זה לא חוסר שינה. זו מערכת עצבים מוצפת.

אני בוכה פתאום. לא כשהילדים באזור. אבל בוכה. ככה. כאילו סתם. אבל זה כל המערכות בגוף שלי שבוכות את העוול שאני עוברת.

לא בכיתי חודשים, אולי יותר. עכשיו אני משלימה פערים.

ובעיקר, משתדלת להתנתק מכל מה שקשור לפצע הזה. זה לא ממש מתאפשר כי אי אפשר לברוח מפצע פתוח שיושב לך בתוך הנשמה, אבל מבינה שאני קודם צריכה להירגע ולחזור לעצמי, ואז לגעת במה שצריך.

ממילא אף פעם לא הייתי אדם שבורח מהתמודדות.

היום העברתי מפגש נוסף במסגרת סדנה לבניית חוסן במסגרת מרכז עוצמה של הרווחה בבית שמש.

הן ידעו שהתקיים דיון ברביעי שעבר (כי נאלצתי לבטל את המפגש) ושאלו לשלומי.

אמרתי שהיה נורא ועוד כמה מילים, ושלא לחינם יצרתי את הקורס, הסדנאות וההרצאות בנושא חוסן.

אני לא מדברת מהספרים, מהלימודים, מה"ידע".

אני מדברת מהקישקעס. מהתחתית של הזבל.

אני מדברת מתוך 40 וכמה שנות התמודדות שלא נגמרות ואני רק מגלה בכל פעם שתמיד יכול להיות נורא יותר, ושיש התמודדויות שלא ידעתי שקיימות עד שהן דופקות לי בדלת.

ולמרות זאת, או *בזכות זה* אני מלמדת חוסן גם כשאני על הקרשים.

גם כשבבוקר התקשיתי להוציא את עצמי מהמיטה מרוב כבדות הגוף והנפש.

גם כשבדרך התפללתי שתיהיה איזו הפגנה, לא איכפת לי של מי, העיקר שאוכל להשעין את הראש על המשענת של האוטובוס ולישון.

כי כשאני מלמדת חוסן (או כל דבר אחר) – לא תראו עלי כלום. אני נראית, נשמעת ושוחה בחומר כמו מישהי שפתרה את כל הבעיות בחיים שלה, שהחיים שלה על מי מנוחות.

שהבעיה הכי גדולה שלה זה אם המזגן יהיה על 23 מעלות או על 24.

ככה אני תמיד, יודעת לגייס את עצמי למה שצריך כאילו הכל בסדר גם כשלא, ולעשות את זה מושלם.

אגב, זו גם יכולת שהיא תוצאה של חוסן.

היום לימדתי על "יצירת מקום בטוח" בתוכנו, כי בסוף יום יש לנו רק את עצמינו.

לא לכולנו יש את הפריבילגיה להישען על מישהו: בן זוג, הורים, משפחה, חברים, ילדים… רבים מאיתנו מתמודדים לבד, ואם אין אני לי – מי לי.

אני מלמדת חוסן מתוך משבר כי אין לימוד שחודר עמוק יותר כמו מישהי שמדברת מהשטח ושהשליחות לעזור לאחרים בוערת בה.

אני יודעת שזה זמני.

אני יודעת שאעבור את המשבר הזה.

אני יודעת שיצמח מהאדמה הבוצית הזו משהו אחר, טוב יותר.

אני סקרנית לגלות מהו.

ושמישהו יגיד שהאישה הזו בתמונה היא האישה הזו שכותבת שהיא לא בטוב, שהיא במשבר, שהיא עוברת ימים נוראים…

כי ככה אני כשאני עושה את מה שאני כל כך אוהבת! בקליניקה, בקורסים ובסדנאות. שם אני הופכת למשהו מופלא גם בעיני עצמי, באפס מאמץ.

בתמונה:

תיעוד מהסדנה ששלחה לי אחת המשתתפות בסדנה שקוראת אותי כאן, וגם תגובה שלה ברשת על הפוסט שהעליתי.

 

וזו הזדמנות להודות לכן, עוקבות אהובות, על מאות תגובות שבכולן רצון לתת כח, לעודד, לשמח, כולל מספרי טלפון של מסאז'יסטיות מעולות, כולל שובר מתנה ששלחה לי עוקבת ותיקה(!!!).

סליחה שאני לא מצליחה להגיב לכן. חשוב לי שתדענה שאני קוראת הכל.

חכו עוד קצת ותראו איך אני קמה, כמו עוף החול.

 

איתך, בנפתולי החיים