שימי לב

(לפעמים, אם כי נראה לי שתמיד) הדרך היחידה לקבל פרופורציות היא להגיע אל המקום הקשה בעצמך ואז לזכור שלא ידעת שיכול להיות גרוע יותר.

או לחילופין, לזכור תמיד איך זה הרגיש לך כשהיית במקום ההוא, הקשה, וכמה את לוקחת דברים בפרופורציה כי יצאת מהמקום ההוא ואת במקום טוב יותר, גם אם הוא לא קל.

ומה הכוונה?

בשבת יצאתי לגינה עם הבנות, כרגיל. (הבן במסגרת של החיידר בבית המדרש של החסידות כל שבת אחה"צ).

נפגשתי עם נשים שהן "חברותיי לספסל בגינה" (בגינה יש הזדמנות נהדרת להכיר נשים נפלאות שלא היית פוגשת באופן אחר והמשותף לכן הם הילדים והשעות שאתן מבלות יחד בהשגחה עליהם).

כמו שאני מתקרבת לספסל, שואלת אותי נחמי (שם בדוי. כל השמות בפוסט הזה בדויים): "היי, שבת שלום. תגידי, איך את מסתדרת עם הילדים בחופש? כבר יוצאות לי קרניים".

והמשפט הראשון שיצא לי היה "לא פשוט. ואני לבד עם ארבעה ילדים…"

היא הסתכלה עלי, חברה נוספת לספסל הסתכלה גם היא והן השתתקו.

שתיהן יודעות שאני בהליכי גירושין. סיפרתי להן כשיצאתי עם הפוסט שעידכן על השינוי הענק בחיי. מעדיפה שישמעו ממני ולא משמועות ברחוב, במיוחד ששתיהן, במקרה, גם משתייכות לחסידות שלי.

"רק להזכיר שזה תמיד מורכב, עוד יותר מורכב כשעושים הכל לבד. אבל ב"ה, עוד שבועיים וזה מאחורינו…" שחררתי את האווירה וחזרנו לדון באטרקציות המתאימות, במחירים, ובאפשרויות שעוד נותרו, (ובמוצ"ש כבר קבעתי עם אחת מהן לצאת ביחד לפארק בעיר).

כשחזרתי הביתה חשבתי על זה קצת, שיש דברים שאי אפשר לחשוב עליהם אפילו, ובוודאי שלא להבין אותם כראוי, אם לא עוברים אותם על בשרך.

אף פעם לא חשבתי על הנשים האלמנות או הגרושות או הפרודות בחופש הגדול. הייתי עסוקה בלמצוא את עצמי ולהעסיק את ילדיי ולתכנן עם בעלי את היום למחרת.

והנה, אני פתאום מרגישה שכמה שהיה לי קשה… יכול להיות קשה עוד יותר. והנשים האלו, שהן לבד ולא משנה למה, מי עוזר להן? מי חושב עליהן? מי בכלל זוכר שהן מתמודדות הרבה יותר מהאמא הרגילה?

איך הן מתמודדות כשיש להן עבודה וגם חופש גדול לילדים? ואם הן לוקחות חופש בעבודה, ממה הן חיות? ואיך הן מסתדרות לצאת עם הילדים לבד לטיולים המורכבים יותר? ואיך הן מחליטות לאן לצאת? ומי עוזר להן להתארגן?

עלינו הביתה, הבדלתי על כוס היין (לא, לא גודל זקן. זו סתם המצאה שהומצאה אי שם, לא ברור למה) ונערכתי לארוחת ערב.

ועכשיו, כשחשבתי מה לכתוב השבוע, או נכון יותר, כשנאלצתי לברור מה לכתוב השבוע מבין שלל הרעיונות, החלטתי שזה הכי חשוב כרגע.

כי אולי אחרי הפוסט הזה מישהי מהעוקבות ומהקוראות תרים טלפון לאחות\חברה\שכנה שאין לה בן זוג שחי איתה, ולא משנה מה הסיבה, ורק תדרוש בשלומה, תגיד לה שהיא מניחה שלא פשוט לה בחופש עם הקטנים ואולי הן יכולות לעשות משהו ביחד ולהוריד יום אחד מהראש של האמא המתמודדת.

אולי מישהי כאן תרים טלפון ותשאל איך היא יכולה לעזור לאמא היחידנית, החד-הורית, (כן, רק לאחרונה הבנתי שנכנסתי להגדרה הזו).

אולי… אולי מישהי כאן תבין שכמה שקשה לה, יש מישהי שקשה לה הרבה יותר, כי היא עושה הכל לבד, כי היא אחראית על הכל לבד, כי היא לשכת התעסוקה, בנק, חזאית, מארגנת טיולים, מדריכת טיולים, עוזרת ומנקה במשך חודשיים שלמים! לבד!!! נערכת לשנת הלימודים החדשה כפול מספר הילדים שיש לה, קונה מה שצריך, משלמת על מה שצריך, עוטפת מה שצריך… וזה בנוסף לשאר הקשיים שקשורים ל"לבד" הזה.

אולי בזכות הפוסט הזה, כל מי שקשה לה בתקופה הזו רק תזכור שיש 'קשה יותר', לא בגלל מחלה או אסון, ל"ע, (וכמה אסונות כבר היו לנו בחופש הזה…) אלא מעובדה שחסר הורה אחד בבית, תרגיש טיפה יותר טוב. וזה ממש בסדר להרגיש קצת טוב כי את יודעת שיש רע הרבה יותר. בדיוק זה מה שנקרא "פרופורציות".

הנושא הזה מתחדד לי כשאני חושבת על מישהי, נקרא לה שרי, שאני לא מכירה אותה (עדיין) אבל היא 'מכירה' אותי מהפוסטים שלי, ויום אחד, לפני כמה חודשים, היא פשוט הרימה טלפון והודיעה שהיא רוצה לשמח אותי. היא סיפרה שהיא הכינה הפתעה מרגשת במיוחד שהגיעה אלי בדיוק, אבל בדיוק, ברגע הכי נכון.

ובערב חג הפסח היא טרחה והגיעה עד אלי, הביאה לי שקית עם משהו משמעותי וברכה שיוצאת מהלב ונכנסת לכל האיברים.

גם לפני שבועיים היא יצרה קשר לשאול מה שלומי, ושאלה איך אני מתמודדת עם הילדים, ואולי היא תוכל למצוא בחורה שתעזור ובכלל…

והטלפון שלה היה בדיוק ברגע קשה מאד, אחרי שקיבלתי טלפון לא פשוט, והיא זכתה להיות הדבר הכי חם בלב בימים הטרופים האלו.

ולא שיש לה בהכרח איך לעזור, אבל היא הציעה למצוא בייביסיטר לתשעה באב ואולי איזו בחורה שתגיע מידי פעם…

ובכל הפעמים האלו היא הייתה מעשית, הציעה ומיד חיפשה דרך לעזור, ובכל הפעמים האלו היא עזרה. לא רק במילים אלא גם במעשים.

וגם לה יש ילדים, וגם היא צריכה להתמודד איתם בחופש, אבל היא מצאה בתוך הקשיים שלה זמן ורצון לזכור גם אותי. ועם הלב שלה, אני כנראה לא היחידה.

ועוד אחיינית מתוקה שלי, אמא לחמישה בעצמה, הרימה טלפון בתחילת החופש, ביקשה כתובת ושלחה לי שקית ענקית מלאה חומרי יצירה ורעיונות עבור הילדים שלי. השקית הזו העסיקה אותם ימים ארוכים ובעיקר, הרגשתי שהיא חשבה עלי.

אישית, השנה בהרבה מובנים קל לי יותר. קודם כל, מבחינה נפשית. יש בי הקלה גדולה מאז ההחלטה להתגרש וכל יום שעובר אני נושמת יותר.

גם מבחינה מעשית, השנה קל לי יותר פשוט כי אני כמעט לא עובדת ויש שבועות שאני לא עובדת בכלל, כך שאני פנויה כל כולי לילדיי.

ומה עם פרנסה? לא יודעת. באופן מוזר ולא מתאים לי בכלל, אני פשוט יודעת שאני עושה בדיוק את מה שנדרש ממני לעשות כאמא: לעזוב הכל בתקופה הזו ולהיות רק עם הילדים. ולכן ברור לי שאם אני בוטחת באמת בהקב"ה, באמת באמת, הוא ידאג. איך? זה שלו. הוא יותר יצירתי ממני ויש לו את כל הדרכים לדאוג למחסורי.

ומי היה מאמין שאי פעם אני ארגיש ככה, בטוחה ורגועה כל כך, כשהדבר שנותן לי הכי הרבה ביטחון בחיי איננו זמין?

זה רק בזכות העבודה שהתחלתי לפני כ 4 שנים בלימודי אמונה וביטחון. מרגישה שהקב"ה הכין אותי לקראת הבאות, ידע בדיוק מה אני צריכה כדי לצלוח את השינוי הענק שאני עוברת, שכולל גם חופשות, ועוד מעט גם חגים.

שיהיה ברור, אין בפוסט הזה שום תלונה או קיטור או נסיון לקבל עזרה.

אני בסדר, ב"ה. מודה על כל יום ומתפללת ליום הבא, שיעבור גם הוא בטוב ובשלום ובנחת.

למדתי לשחרר מה שלא חייבים, להרפות מהבית ומהסדר והנקיון שאני אוהבת ורוצה, למדתי לא לראות ולא לשמוע מה שאני לא חייבת, למדתי לנשום, למדתי להגיד "לא יכולה", "לא עכשיו", "לא בכלל". למדתי לא לקחת על עצמי כרגע מה שיש אחרים שיכולים לקחת על עצמם, למדתי איך אני יכולה להיות 'אני' גם בלי העבודה שלי. למדתי איך זה למצוא לעצמי מקורות של כח קטנים וזמינים גם בלי הסיפוק שאני רגילה אליו בימי העבודה השגרתיים, למדתי לתכנן דברים מראש וב"ה הילדים שלי ערוכים ומוכנים לתחילת שנת הלימודים, למדתי להוריד את הראש כשצריך, למדתי לשתוק (לא מספיק… אבל בדרך), למדתי להכיר את עצמי במצבים שלא חוויתי מעולם.

למדתי לתת לעצמי להרגיש רגשות, גם קשים מאד, ולהישאר בחיים.

למדתי להגיד "אני קורסת" למי שיכול להכיל אותי בקריסה, ובאותה מידה למדתי שאני קורסת כדי לקום.

למדתי לראות את הטוב במציאות ההזויה שלי, ויש בה גם טוב. אולי צריך להתאמץ יותר כדי למצוא אותו, אבל אם אני ממש רוצה – אני מוצאת (וזה לבד שווה פוסט נפרד מתישהו).

אז עכשיו חופש, ואחרי זה ראש השנה-יום כיפור-סוכות, שזה אומר: חופש לילדים, הרבה הכנות, הוצאות כספיות חריגות, ושוב שיגרה מופרת.

החגים ידועים כזמן מורכב גם למי שיש לה זוגיות טובה וחיים טובים, קל וחומר, לאלו שהחיים לא האירו להם פנים, והם מתמודדים: אלמנות, גרושות, פרודות, רווקות 'מבוגרות', אימהות שמתמודדות עם ילד מורכב או חולה, וכל אחד או אחת שיש להם קושי אחד יותר ממך, (מה שאת יודעת, שהרי יש הרבה קשיים שאף אחד לא יודע עליהם).

זו הזכות שלי, וגם החובה, להגיד לך, לכם: שימי לב לעוד מישהו, מישהי. תשלחי לה עוגה, פרחים, תציעי לקחת את הילדים ליום, תזמיני אותה לקפה או ליציאה לקבר רחל, תגידי לה שאת זוכרת אותה, שהבית שלך פתוח, שאת מחכה. תציעי לשלוח את הבן שלך שיבנה לה סוכה, או את הבת שלך שתיקח את הילדים בדיוק בערב החג, כן, כי אם לך קשה – לה קשה יותר.

לא חשוב מה, העיקר תרימי טלפון, תזכרי שיש מי שזה בדיוק מה שיעשה את ההבדל ביום שלו או שלה.

היום זה הם, ואת לא יודעת מתי זו תיהי את. גלגל חוזר בעולם הזה.

אסיים בחוויה האישית שלי מהימים ההם:

בתקופה בה הייתי גרושה (לאלו שלא זוכרות, זו פעם שניה שלי) וגם עזבתי את החסידות והמגזר, היו אחות וגיסה ספציפיות שפתחו לי את ביתן לרווחה, כמו שאני, בקבלה מוחלטת. יכולתי תמיד להתקשר, גם באמצע הלילה, ולבכות. יכולתי להגיד את הכאב שלי. ידעתי שאם לא יהיה לי בית – הן תדאגנה לי.

כשנישאתי בשנית ביקשתי מבעלי שהבית שלנו יהיה בית לאחיינים המבוגרים שלי (בזמנו היו כמה) שאף אחד לא זוכר אותם בחגים כשכולם נוסעים לאדמו"ר, ואנחנו היינו מתקשרים אליהם כל חג ומזכירים: אתם אצלינו, בירושלים! שינה ואוכל עלינו. ככה תיהיו קרובים לאדמו"ר וגם יהיה לכם חג.

כל חג מחדש: "בואו, אנחנו מחכים לכם!"

ולכל אחד הכנו את מה שהוא אוהב. אחד אוכל רק געפילטע פיש ולא הסכים לגעת בסלמון המושקע, ואחד שותה רק פפסי מקס, ואחד אוהב רק סודה קרה…

והם זוכרים לנו את זה עד היום, גם אחרי שהם ב"ה נישאו והקימו את בתיהם.

וגם עבור אי אלו מהאחיינים ומהאחייניות שלי שלא ממש היו בתלם – ביתנו היה פתוח בשבילם. מה שצריך, מתי שצריך.

כי אני זכרתי איך זה הרגיש כשאני הייתי במצבם, ואיך הבית של המשפחה שלי היה בשבילי עוגן יחיד בתוך סערות החיים. והעוגן הזה החזיר אותי בחזרה.

רק בבקשה, שימי לב.

איתך, במחשבה (גם) על אחרים