תוצאות חיפוש: שימו לב גם ללב, לא רק לראש. השנה.

עוד רגע והחגים בפתח. תקופה מורכבת לכולם, גם למשפחות נורמטיביות, שלמות, שנחות על זרי הדפנה. אני משאירה את הגדולים והגדולות ממני לדבר על מעלת הימים האלו ועל ההזדמנות המדהימה שיש לנו פעם בשנה, הזדמנות לתקן הכל ולהתחיל מהתחלה. בדיוור הזה,

ר"ח אלול. אימהות לילדים, לילדות, לבחורים ולבחורות מריחות את סוף החופש. אצלינו הבנים כבר חזרו לישיבות לפני שבוע וקצת, ואצל רוב העדות והקהילות חוזרים מחר. ובעוד שבוע – כל הילדודס בכל המסגרות חוזרים לגנים ולבתי הספר. רובינו מתחילות לראות את

לרגע הזה חיכיתי, או לא חיכיתי, כבר כמעט שנה. ידעתי שהיום הזה יגיע, והתרגשתי לקראתו ורעדתי ממנו, באותה נשימה. חיכיתי לו, כי הוא מסמל שלב משמעותי מאד עבור הילד שלי, שהופך בין רגע מנער לבחור. לא חיכיתי לו, כי זה

האמת שלא הייתה לי אנרגיה לכתוב היום פוסט והחלטתי לוותר השבוע, כי בכל זאת, ט' באב, ויש לי פטור, אבל משהו שקרה לי ממש בימים האחרונים גרם לי לכתוב לך בכל זאת, בתוך תשעה באב, כי זו שליחות בעיניי, כמו

לאלו שפספסו את המייל של ראשון בערב – המחשב שלי שבק חיים ובמוצ"ש לא הייתה לי דרך לכתוב פוסט או לעדכן שאין פוסט. בראשון בצהריים המזכירה שלי כתבה בשמי, והנה הפוסט השבועי באיחור קל. ותודה על המיילים ששאלו לשלומי וביררו

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בשבוע שעבר והחלטתי בסוף שלא, וכתבתי ושלחתי פוסט אחר. אלא שלמעלה משעתיים שאני יושבת ומנסה לכתוב ולא מצליחה. כי מה שאני באמת רוצה לכתוב, אני לא יכולה, מכל מיני סיבות, ולכתוב על דא והא –

אחת המיומנויות הכי חשובות של אנשי מקצוע בתחום הטיפול, האימון והייעוץ הוא העידוד. בלי עידוד – אין דלק להמשיך את המסע של השינוי. עידוד הוא הכח המניע. כדי לעודד תמיד נשים את הפוקוס על הדרך, על התהליך, על המסע, ולא על

ימים עמוסים מאד עוברים עלי. עמוסים בצורה לא שפויה. כל מיני דברים שצריך לטפל בהם, ודיון דחוף של בית הדין שנקבע לראשון הקרוב ב 10:00 בבוקר (דבורה פרידה בת נחמה, שהצדק יצא לאור, ושיהיה סוף לסאגה המשפטית האיומה שנמשכת כבר

אני כותבת אליך בתקופה הזו כל כך הרבה, בראש שלי. לא מצליחה לשבת ולכתוב. עסוקה עם הילדים בבית, ולא מצליחה להביא את עצמי לעשות משהו משמעותי, מלבד המתנה שאכתוב עליה עוד מעט. וזה מתסכל אותי מאד. הרי יכולתי לכתוב על

אני עוברת כשלושה שבועות מאד מאד מאד מורכבים. קורים בהם כל הזמן דברים לא צפויים, וכל מה שאני עושה, או כדי למנוע אותם (מה שעולה בדעתי, כי יש דברים שבכלל לא יכולתי לדמיין שיקרו), או פעולות שאני עושה כדי לטפל

אני זוכרת את הפעם ההיא, באחת ממאות או אלפי הפעמים שעזרתי לאחת מאחיותיי הנשואות עם הילדים, בשנים בהן הייתי נערה ובחורה. הייתה זו שעת צהריים והיא חילקה לילדים את הארוחה. אני זוכרת כמו עכשיו, זה היה חצי שניצל סויה קנוי

בחג הזה עשיתי משהו חריג ממש – יצאתי עם הבנות לאחותי, והשארתי את הבית לבעלה ולילדיה הנשואים שבאו לשהות אצל האדמו"ר. הבן שלי היה אצל אבא שלו. ככה פשוט. הבאתי מה שהתבקשתי להביא (היה טעים!), ארזתי את ילדיי ואת עצמי,