תוצאות חיפוש: המהפכות בחיי – חלק ג'

המפנה הראשון לטוב ולמוטב היה בפיסקה האחרונה מהפוסט הקודם, הנה היא שוב: זה היה חודש חשוון. הקטנה שלי הייתה בת שנה וחצי. הגענו לתהום כלכלי הכי גרוע שהיה, מכל הגרועים שהיו לפניו. וזו פעם ראשונה שאיבדתי סופית כל תקווה. הבנתי

בשבוע שעבר שיתפתי על חלקים מסוימים בחיי שלא פתחתי עד כה. התגובות היו מרגשות, והיו גם תגובות ששיתפו על כך שהשיתוף שלי קשה לעיכול. איך? איך יכול להיות? איפה המשפחה שלך? לא ראית שאת נשואה למכור? איך יכול להיות שאף

אני יכולה להצביע על אינספור מהפכות שעברו עלי בחיי, אבל רק כמה מהם היו משמעותיים ומשני חיים. לא כל מהפך בחיים עושה שינוי שאני יכולה להגיד עליו שהוא "משנה חיים", לפחות לא במושגים שאני מכוונת ומדברת עליהם. אני רוצה להסביר

אפשר כבר לברך את ברכת "מועדים לשגרה"? או אולי "מועדות לשגרה?" מקווה שנחתת אחרי חג הפסח. אני לא נחתתי. אני עפה! תקראי עוד מעט איך. הנחיתה הזו מעניינת. פגשתי השבוע לא מעט אנשים במסגרת הקליניקה או בחיים האישיים והיה מעניין

איפה אני תופסת אותך עכשיו? אחרי שהעלית את כל הכלים של פסח לבוידים? אולי הם עוד לא התייבשו ונמצאים הפוכים על מגבות אמבטיה ענקיות על השולחן בסלון (כמו שהיה אצל ההורים שלי)? אולי בכלל חגגת את הפסח במלון, אצל חמותך,

ערב פסח גם אצלך, כנראה. מקווה שבתוך הלחץ, הנקיון, ההספקים, את מפנה גם זמן לדברים החשובים באמת: מהי חירות בשבילי? איפה המצרים שבי? על איזו גאולה אני מתפללת, מלבד גאולת עמ"י כולה? מה זו גאולה, בשבילי? מה השתנה פסח הזה

ריח של פסח באוויר. מבקשת להזכיר לך כמה נקודות, שאולי שכחת, או אולי לא חשבת עליהם. לפני כן, קיבלתי כמה מיילים שטענו שהמייל האחרון היה מוזר, קטוע, או נכתב בלשון זכר. בדקתי ומצאתי שאכן יש כאלו שקיבלו מייל משובש, לא

אני זוכרת את השנים בהן הייתי גרושה בפעם הראשונה, ללא ילדים. ההורים כבר התבגרו ואחרי שכנועים רבים מאד של המשפחה הם ויתרו בצער רב לארח בביתם בחגי סוכות ופסח, והחלו לחגוג אותם אצל הילדים, אחיי או אחיותיי. ואני, "הגרושה", הייתה

כותבת אליך בזמן שחג פורים מתחיל אצלינו בירושלים, עיר הקודש. אני גרה ברחוב ראשי, מרכזי מאד, לכלל האוכלוסיות בעיר המגוונת שלי. גם החלונות הכפולים בבית לא מצליחים לאטום את הרעש שנכנס פנימה, של מוזיקה, של המונים שגודשים את הרחובות ומכוניות

שנה שעברה כתבתי אחר פורים פוסט חשוב עם טיפים לשנה הבאה. חוזרת ומביאה את הפוסט ההוא בשינויים רלוונטיים. הפעם אני נזכרת לפני פורים. מחיאות כפיים סוערות לי. מסתבר, שהדברים שכתבתי בשנים האחרונות בערב פורים, על כך שיום הפורים הוא יום

לפני 29 שנים, בת 14, ישבתי בחדר שלי בבית הוריי וכתבתי צוואה. הייתי אחרי חרם קשה מאד, השני בחיי. זה היה לפני עידן האינטרנט, ובטח לפני עידן הוואטספ וה"קבוצות" שמתאגדות כדי להשחית את חייו של הילד התורן שכולם אוהבים לשנוא.

לפני 11 שנים לקחתי סיכון משמעותי וקפצתי למים עמוקים מאד. עבדתי מהיד לפה, בלי לחיות ובלי יכולת לסגור את המינוס. כמובן שהיו דברים מורכבים הרבה יותר מהכנסות מול הוצאות, אבל זה לא לפוסט הזה, ולא עדיין. הבנתי שעם כל הכבוד