את הפוסט הזה כתבתי ושלחתי לקהילת הנשים שאני מדוורת אליה ב 2015, לפני 8 שנים! אבל אני חושבת שתוכנו ראוי ונכון להיזכר כל שנה מחדש, ולא רק בימי ספירת העומר, אבל בוודאי ובוודאי בימי ספירת העומר. הפעם גם יש לי
אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא כתבתי את הפוסט השבועי. סליחה מכל מי שישבה וחיכתה ולא הלכה לישון והתאכזבה. תודה לכל אלו שכתבו לי, שדאגו לי, ששאלו אם אני בסדר, שהציעו
אחרי החגים שמח ומועדים לשיגרה. שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא כתבתי את הפוסט השבועי. סליחה מכל מי שישבה וחיכתה ולא הלכה לישון והתאכזבה. תודה לכל אלו שכתבו לי, שדאגו לי, ששאלו אם אני בסדר, שהציעו
שוב תכתבי על "יציאה לחירות?" נשמע נדוש, אני יודעת. מבחינתי זה בעיקר סיסמאתי. אבל אי אפשר להתעלם מהתקופה הזו בשנה בה הנושא של יציאה לחירות עולה שוב ושוב ונכתב במאמרים, בפוסטים, בקונטרסים, ונאמר בהרצאות, פודקאסטים, ואיפה לא. זה החלום של
בואו לא ניתמם, ידעתי שהפוסט של שבוע שעבר יעשה הדים ולכן בחרתי לכתוב אותו בכל זאת. אני רוצה להשפיע. אני רוצה להזיז את העולם. אני רוצה לראות גל של שינוי שוטף את כולנו. יש נושאים שאני רוצה לגעת בהם ולא עושה את
אחד הפחדים הכי גדולים של רובינו זה שנגיע למצב שנצטרך לקחת 'כדורים'. איזה כדורים? לא חלילה אקמול, או רפאפן, אלא במילה "כדורים" יש כוונה לסוג אחד מסוים: כדורים פסיכיאטריים. ה' ישמור ויציל. העזתי ממש לכתוב את שם ה' המפורש. אז
כבר כמעט אחת בלילה, מוצ"ש, ואני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי. רגע, זה לא שרק עכשיו אני חושבת עליו. כבר מרגע שיצאה שבת אני שואלת את עצמי על מה אכתוב היום (כמו כל שבוע, כמעט). וזה לא שרק עכשיו התיישבתי
פורים לפנינו. הפעם אכתוב את הפוסט השבועי בנקודות. ככה אצליח להכניס את כל מה שחשוב לי להגיד: פורים – החג הכי שמח בשנה וגם הכי קדוש הערבוב בין השמחה לקודש עשוי לבלבל. חשבתי על כך שאולי מה שהופך אותו
פעם פעם הייתי סתם צינית לגבי החיים. היום אני עדיין צינית, אבל לא סתם. אני פשוט פוגשת את החיים, לא רק שלי, ויודעת שאף אחד ואף אחת לא חי כאן בלה לה לנד. אף אחד! ואף אחת! כן, גם לא
כמידי שבוע אני תוהה מה הכי חשוב לי לכתוב הפעם. לפעמים לא עולה לי אף נושא לראש. לפעמים עולים מידי הרבה נושאים ואני מתקשה לבחור. כך או כך, הפוסט הזה נכתב בראשי הרבה לפני שהתגרשתי רשמית. היה לי ברור שאמשיך לכתוב
אחד הפחדים הכי גדולים שלי, שמתעוררים מידי פעם (לעיתים רחוקות) זה הפחד שיקרה לי משהו כשאהיה לבד, ולא אוכל לעזור לעצמי. זה קרה פעם אחת, כשהייתי גרושה בפעם הראשונה, וקיבלתי התקף חרדה, בשבת, בדירה שכוחת-אל, כשגרתי לבד, לפני למעלה מ
הפעם הפוסט נשלח מאוחר ממש, כי מכונת הכביסה שלי נתקעה ועבדתי עליה עם הדרכה מרחוק במשך זמן ארוך מאד, (אבל לא הצלחתי לפתוח את הפילטר. הוא תקוע. מחר צריך טכנאי) ובנוסף, הקטנה עם חום. שאלו יהיו הבעיות של כולנו.
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
