fbpx

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים.

מכל מיני סיבות שחלקן מובנות לי וחלקן לא, לא נשארתי בתלם.

המשבר הראשון "הרשמי" היה בכיתה ט', כשהייתי בת 14. הייתי בתחילת ההבנה שעבדו עלי, שיקרו לי. העולם הזה הוא לא מה שחשבתי ואלוקים לא באמת קיים. ניסיתי לא לברך ברכה ראשונה. להכניס לפה משהו בלי למלמל קודם משפט שמתחיל ב"ברוך אתה ה'…" ולא הצלחתי. זה כמו לקום בבוקר ולא לצחצח שיניים. לא יכולה. צריכה מידי הרבה אנרגיה כדי "לעמוד בהחלטה" והרבה יותר קל פשוט למלמל משהו.

ולאחריו באו המשברים בזה אחר זה, כשנחשפתי לפער בין הנראות של אנשים שאמורים להיות עובדי ה' לתוכן שלהם, בין מה שהם הצהירו למה שהם חיו בפועל.

ואני איש של אמת, דבר שירשתי מאבי שנלחם על האמת כל חייו ובכל מחיר.

באותן שנים קריטיות לא "קניתי" את מה שמכרו לי בסמינר, כי לא האמנתי לדברים שאצל חלק מהדוברות היו אחד בפה ואחד בלב.

בזמן השיעורים כתבתי ביומן הפרטי שלי וחיפשתי תשובות, ובמקום תשובות היו יותר ויותר שאלות.

בקיצור, אפשר לומר שלא היה לי בסיס השקפתי נכון אף פעם ומה שקניתי, קניתי מתוך החיפוש המפרך שלי ומתוך צפייה מהצד בדמותו של אבי היקר, שיזכה לשנים טובות ובריאות, שהיה ועודנו אות ומופת.

 

אחד הדברים שלא יכולתי להכיל זה את העובדה שסיפרו לנו (בבית הספר ובסמינר וגם אחר כך) סיפורים הרואיים של גדולי עולם שזכו לניסים גלויים ושתמיד היה להם סוף טוב, ואם לא, אז זה היה בשביל קידוש ה', שזה, גם סוף טוב.

אבל במציאות? במציאות יש את היום-יום שבו יש כל הזמן תלונות על ההיא וההוא וההם ולמה ה' שוב עושה ככה ולא אחרת… ואיך זה שה' נטש אותי ככה ולא עוצר את הכאב הנורא שלי?

וזה אף פעם לא הסתדר לי.

מה? ה' נמצא רק ברגעים הרואיים? ומה עם הקשיים האמיתיים והיומיומיים שלי, שלך, שלנו?

התרגלנו לסיפורי ניסים, התרגלנו ש"הכל היה שווה" בדיעבד. שבזכות צער שקרה לפני כך וכך שנים היום רואים בחוש את יד ה'.

ואם לא רואים בחוש?

ואם אדם עובר את כל חייו פה בצער ובסבל בל יתואר?

ומה עם אלו שעוברים מטרגדיה לטרגיה?

אחד מהדברים שהבנתי במהלך השנים היה, שלא לימדו אותנו באמת מה זה אמונה.

"מכרו" לנו שאמונה זה חוזים עם הקב"ה: אני אתפלל יותר חזק ואתה תתן לי XYZ, אני אבטיח ואתה תקיים. אבל לא אמרו לנו שזה חוזה חד צדדי. שה' לא חייב לנו כלום ושאיתו לא עושים חוזים.

גדלנו על סיפורי אמונה שאם הפסדנו את הרכבת אז בהכרח יהיה בה אח"כ פיגוע והנה הוכחה שהכל לטובה ואיזה מזל שה' שמר עלינו ולא עלינו על הרכבת.

אבל מה קרה אם הפסדנו את הרכבת\הבית\הבריאות\הזוגיות ולא קרה שום דבר ניסי לאחר מכן אלא רק כאב וצער ובור שחור?

אה, שם צריך להפעיל את שריר האמונה, אבל לא לימדו אותנו להפעיל אותו.

ו"אותנו" זה כנראה אלו שהן עכשיו פחות או יותר בנות גילי, סביב גיל ה 40, ולמעלה מגיל זה, כי אני מאד מקווה שהצעירות יותר כבר קיבלו כלים מדויקים יותר ונכונים יותר למימוש האמונה, לחיים שהם אמונה.

ועם השאלות האלו, ועם אפס כלים לחזק את האמונה, יצאתי לעולם הגדול וחוויתי על בשרי את רגעי השפל ואת מציאת האמונה שרק חיכתה שאמצא אותה, גם במקומות הכי מלוכלכים שיש.

את האמונה מצאתי דווקא כשעזבתי. כשחיפשתי אותה במקומות מעורפלים, חשוכים, מסמאי עיניים. שם ירדו המסכות, ההגנות, החומות. שם התגלתה לי האמונה.

אני זוכרת את הפעם ההיא שיצאתי למסיבה לילית. רציתי להרגיש "אחת מהחבר'ה", להפיג את הבדידות הפנימית. למצוא דרך להעביר כמה שעות בלי להרגיש, בלי לשאול, בלי לשמוע את הרעש מבפנים.

די מהר מצאתי את עצמי יושבת על מדרכה באמצע שומקום, תלויה בטרמפ של חברותיי, ובוכה את נשמתי שאז צצה לה מבין הערפל. נשמה שלא יכלה לשאת את ההבל והריק והכלום שהיה סביבי. רציתי לברוח משם, לא כי הרבנית איימה עלי, לא כי הדוברמן בכניסה למועדון התגלה כמנהלת ההיא שהייתה אימת כל הבחורות בסמינר, ולא כי פחדתי שירביצו לי אלו מהוועד לטוהר המחנה או משמרת הצניעות. פשוט כי הגעתי למקום שלא יכולתי להיות בו עוד רגע אחד.

ה' אהב אותי ולא הצלחתי להתרגל להנאות האלו. לא התחברתי. הייתי שם כנראית ואינה רואה. בכיתי מבפנים. לא יכולתי להשתייך.

את האמונה מצאתי דווקא כשעזבתי את הסידור. כשהפסקתי למלמל מילים שאני לא מבינה, ציטוטים בלא הרגשתי שיש להם בסיס.

את האמונה מצאתי כשהתפילה: התודה והתחינה, פרצו מגרוני בכאב, בחיפוש אחרי אבא שבשמים.

כשגיליתי שהוא נמצא איתי בתחנת האוטובוס, בהדחת הכלים, ברגעים של כאב, ולא רק בבית הכנסת, בכותל המערבי או בשיעור יהדות.

חזרתי לתהילים וזמן רב אחרי זה לסידור, אבל עדיין אני מתפללת בעיקר מהלב, מהנשמה, בכל מקום. מרגישה שהקב"ה איתי. לא בגלל שאני רואה ניסים, לא בגלל שתפילותיי נענות כפי שאני רוצה שיענו. בכלל לא.

אני מכירה א*נשים שמדברים אמונה, כל מילה שניה זה "ברוך ה'", ו"אל תגידי ככה, ה' לא אוהב שמדברים ככה", אבל כשהם מפסידים את האוטובוס הם ישר אומרים "למה?" וכשהם חווים כאב, קטן כגדול, הם אומרים "אבל למה? מה עשיתי? איזה עונש מגיע לי?" ולא מבינים שהבטיחו להם הבטחות שעל בסיסם הם בחרו להאמין, אבל אף אחד לא מבטיח להם כלום. והאוטובוס ברח להם לא בגלל שמגיע להם עונש, כי העולם שלנו הוא הרבה יותר מאשר מבחנים של שכר ועונש, אלא כי יש מישהו שם למעלה שיש לו תוכנית מדויקת והיא הכי טובה לנו ועלינו מוטלת החובה והזכות לסמוך עליו, כפשוטו.

אמונה זה רגש. רגש הוא דבר שעובר במערכת העצבים באופן בלתי אמצעי.

את יכולה להגיד שאת שמחה, לחייך, אבל זה לא יעבור, לא יאמינו לך. משהו בשדר הפנימי לא "קונה" את המשחק.

אמונה זה מהות, זו דרך חיים.

לקום בבוקר ולהתפלל זה לא אמונה. זה אוטומט.

אמונה נמדדת במבחני החיים ולא במילים.

אמונה זה משהו שעובר בין המילים, שנוכח בלי שיצטרכו לדבר עליו.

אמונה זה לא אוטומט. זה בחירה בכל פעם מחדש.

אמונה זה שריר שצריך לפתח. כל יום, כל שעה. ואפשר ללמוד להרגיש אמונה.

את יכולה להיות צדיקה תמימה עובדת ה' ולא להרגיש אמונה, כי היא באה לידי ביטוי לא רק במעשים אוטומטיים אלא בהתכווננות, ברגש, במחשבה.

ועכשיו, כשהקורונה כאן, לא נותר לנו דבר מלבד האמונה והביטחון המוחלטים בהקב"ה.

ולפני שאני ממשיכה, אני רוצה להגיד שאחרי משבר ארוך מאד שעברתי, במהלכו שיתפתי את קהל הקוראות היקר שלי מידי פעם, הגעתי ל'קצה שלי', ואז, נתקלתי בפוסט בפייסבוק שמזמין נשים המעוניינות ללמוד את שער הביטחון בספר חובת הלבבות להגיע לשיעור קבוע שתנחה אישה שיצא לי להכיר בכמה צמתים בחיי ושאני מעריכה מאד ושהרגשתי שאני מוכנה לקבל ממנה תוכן תורני.

ובאותו רגע הרגשתי מה היא השגחה פרטית, מהו חיבוק אלוקי. מיהרתי להצטרף לקבוצה מבלי לברר איפה, מתי, איך. היה לי ברור שאני מזיזה את כל מה שצריך ביום יום שלי בשביל השיעור הזה.

ושבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי מפנה ערב בשבוע (עניין נדיר לכשעצמו) ונוסעת לגבעת זאב, לקבוצת נשים שאני לא מכירה, כדי להתחזק באמונה בה'.

בקושי שלושה חודשים עברו ואני אדם חדש.

את השינוי הרגשתי בתוך זמן קצר מאד, והקרובות אלי, שידעו על מה שאני עוברת, אמרו שחזרתי לעצמי.

ואני ידעתי, שהתחברתי מחדש, ואחרת.

שום דבר בחיים שלי לא השתנה בפועל. הכל נשאר אותו הדבר בדיוק.

אבל אני קיבלתי כח אמיתי, מבפנים.

השיעור השבועי, אותו מוסרת בת שבע דרגן, אישה יקרה ומדהימה שמעבירה את השיעור בגובה העיניים, בפשטות, באותנטיות, הפך להיות עוגן בחיי. כבר ביטלתי אי אלו אירועים מעניינים בשביל שלא להפסיד את המפגש השבועי.

וכעת, כשהקורונה כאן, אני מרגישה מחוסנת מפני הבהלה וההיסטריה, כי ברור לי באופן וודאי ומוחלט שיש מי שמנהל את העולם ומשגיח על כל אחד ואחד בכל רגע מחדש. ברור לי שחובה עלי לעשות את ההשתדלות, להימנע ממפגשים ציבוריים, להישאר בבית עם הילדים, לשמור על היגיינה יותר מתמיד, להוריד הילוך, אך אין שום דבר שיכול למנוע מהקב"ה את תוכניותיו, ותוכניותיו הם הדבר הכי טוב שיש.

רבינו בחיי בספרו "חובת הלבבות", בפתיחה של השער הרביעי, שער הביטחון, מוכיח את העובדה שאין אפשרות לבטוח על אף אחד בעולם מלבד הקב"ה והוא עושה זאת על ידי השוואה ל"בעל הכימיא" שהיה לפני 1000 שנים בעל מקצוע שיכול היה להפוך כל מתכת לזהב, כמו מישהו שיש לו מעבדה להדפסת כסף. במילים פשוטות: מישהו שיש לו, לכאורה, הכל.

וכך הוא כותב: "… שהבוטח על השם יביאהו בטחונו לפנות מחשבותיו מענייני העולם ולטהר את נפשו במעשה המשמעת, ואז יהיה במנוחת נפשו ושלוות מחשבותיו וחוסר דאגותיו לענייני העולם הזה יותר מבעל הכימיא אשר הגיע לחקור אמיתתו במדע ובמעשה, ואם היה בטחונו חזק על השם, הרי אז יעדוף (עדיף) עליו בעשרה דברים", וכאן הוא מביא 10 הבדלים בין האדם שיש לו הכל לבין הקב"ה, כגון זה שבעל הכמיא זקוק לאמצעים מיוחדים ובלעדיהם הוא לא יוכל להפוך את המתכת לזהב, מה שמזכיר לי את סין, שבלעדיה כל העולם כמעט חסר אמצעים כדי להמשיך את המסחר, בעוד מי שבוטח בה' – "מזונו בטוח מכל סיבה מסיבות העולם".

והוא ממשיך ומביא הבדלים מצמררים, והנה ההבדל השישי: "שבעל הכימיא אינו בטוח מן המחלות והמדוים המעציבים לו את שמחתו בעשרו, ואז לא יהנה במה שיש לו ולא יתענג במה שהשיגה ידו. והבוטח על השם בטוח מן המדוים והמחלות, זולתי על דרך המירוק או כדי לשלם לו". מה שאומר, שגם מי שנראה שיש לו הכל, כולל הכל, הוא לא בטוח מפני… מחלות ומדוים (צער).

אבל מי שבוטח בה'? בטוח מפני הכל.

מה שמוכיח כי אין שום דבר בעולם, כלום, שניתן לבטוח עליו במאה אחוז, מלבד הקב"ה.

 

אין ספק שאנחנו עוברים ימים לא פשוטים. מלחמה באויב בלתי נראה שחזק יותר מכל אויב שהכרנו עד כה.

אולם, כשאנחנו יודעים שיש מי שיצר אותו ומי שמי שיכול עליו, אין מקום לדאגה.

 

אודה ואגיד שהיה רגע מסוים שבו עצרתי את נשימתי והרגשתי שהיא מתחילה להיות מהירה ושטחית, והדופק עלה. הרגשתי את הלחץ במעלה הגרון ומחשבות של "אוי, מה יהיה?" התחילו לרוץ.

ואז, הכרחתי את עצמי לחזור לנשימה סדירה, ולשנות את המחשבות:

"אני בתו של ה'. הנגיף הזה כאן כי יש לו תפקיד. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כרגע חוץ מלעשות את ההשתדלות הנדרשת ולבטוח בה' שהוא בוחר את מסלולו של הנגיף".

ואני לא אדם של עתידות ולא של "אינטואיציות מיסטיות" אבל הפעם יש לי תחושה חזקה שהנגיף הזה יפגע בנו במינימום ההכרחי. כן, יהיו חולי קורונה, אך בודדים ממש וחולים קלים מאד, ובני ישראל לא ייפגעו מידי הנגיף! הוא לא מכוון אלינו בשום צורה.

יכול להיות שאני טועה ממש, אבל זו התחושה שלי ואני הולכת איתה.

 

וכל מה שנשאר לנו זה להאמין ולבטוח בהקב"ה, שכבר בששת ימי בראשית תכנן את הוירוס הזה וייעד אותו לזמן הזה, כי יש לנגיף מסלול מדויק, ויש לכל אחד מאיתנו מסלול משלו בעולם הזה.

זה הזמן להתחזק, לתת יד אחד לשני, לדאוג למבודדים, להקשיב להוראות בבחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ולשמור על שפיות עם הילדים בבית.

 

איתך, גם בימי הקורונה הסוערים
דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

וצוות המרכז

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן