תוצאות חיפוש: פעם ראשונה

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא שלהם, בפעם הראשונה. לאור השנה האחרונה בה נאלצנו לגור תחת קורת גג אחת כשבמקביל אני פותחת את ההליכים לגירושים, זה היה רגע לו חיכיתי הרבה

מאז הפוסט עם ההודעה שלי על הגירושים אני מקבלת הרבה מאד תגובות. חלקם הגדול תומך, מחבק, מתפלל. חלקם מגיע אלי מגורם שלישי, שבעצם מעלה את משבר האמון שחלק מקוראותיי חווה. אני שומעת את זה מהצוות שלי, נשות המקצוע אליהן אני

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו לחזק ולעודד, שהאמינו שאם בחרתי בדרך הזו – כנראה שעשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את המהלך הזה. כמו שתמיד אני כותבת ואומרת: על כל

שבועיים לא כתבתי אליך, אל קהילת הנשים המדהימה שלי. קיבלתי המון פניות במייל של נשים שחיכו עד אמצע הלילה למייל והתאכזבו. קודם כל, מרגש שיש נשים שלא הולכות לישון לפני שהן קוראות את הפוסט השבועי שלי, מה שמחזק את המחוייבות

קודם כל עדכונים על אבא שלי: השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד מלא ועל טיפול מיטבי. היה לנו ברור שכל רגע שהוא שם, כשלצוות הרפואי אין יותר מה לעשות איתו, מוריד לו את התקווה ואת הרצון לחיות.

שוב מוצ"ש. שוב כותבת לכן אחרי משמרת אצל אבא בבית החולים. קודם כל רוצה לעדכן שהמדדים התייצבו. עדיין הוא רחוק מלהיות במצב טוב, אבל אבא שלי כבר הוצא מטיפול נמרץ, ומחדר טיפול נמרץ פנימי שבמחלקת קורונה ד' בעין כרם. כעת

שבוע שעבר רציתי לכתוב הרבה דברים, אבל הרגשתי שלא מתאים לכתוב על דא והא, חשובים ככל שיהיו, כשגאון גדול וענק בתורה, 'שר התורה', הגאון ר' חיים קנייבסקי זצ"ל הלך לעולמו. לא יודעת אם יש הרבה דברים שחסידים וליטאים מסכימים ביניהם,

הייתי אמורה לכתוב היום פוסט אחר, על משהו אחר. אלא שאנחנו מתכננים, והקב"ה מחליט.   לפני דקות ספורות חזרתי הביתה מבית החולים הדסה עין כרם (כעת 1:29 בלילה, מוצ"ש). אבא שלי, האדם הכי יקר לי בעולם, מאושפז בטיפול נמרץ פנימי,

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה, של "עשית לי סדר" ו"החזרת את השפיות", "ייצבת לי את הקרקע", "חיכיתי לתגובה שלך, לקול השפוי שאת מביאה תמיד", "איך הצלחת ללכת בין הטיפות באומנות

יש פוסטים שאני כותבת והידיים שלי רועדות, הלב דופק והמח שואל שוב: לשלוח? לא לשלוח? זה אחד מהם. כבר זמן מה שאני תוהה אם ואיך להתייחס לפרשות המסעירות שיוצאות החוצה ומתפוצצות כמו כור גרעיני בתוך המגזר החרדי, בעיקר בתוך המגזר

לפני כשלושה שבועות, בהזדמנות כמעט חד פעמית, הוזמנתי להצטרף לקבוצת חברות שטסה לאיטליה, ארץ חלומותיי. ככה, באמצע החיים, טסתי לארץ החלומות עם קבוצה מהאגדות. הרבה מסקנות יש לי מאיטליה הקסומה, ובעיקר, התחדדה לי התובנה שאחרי חופשה כזו צריך… חופשה נוספת.

הפוסט הזה קצת חריג ביחס לרוב הפוסטים שלי, והגיע זמנו להיכתב. למרות שמחר נתחיל לחגוג את אחד החגים המרגשים והמיוחדים, חג החנוכה, (בעצם, איזה חג הוא לא כזה?), אני בוחרת לנצל את ההזדמנות השבועית שלי לכתוב דווקא על הנושא הזה