תוצאות חיפוש: שימי לב

(לפעמים, אם כי נראה לי שתמיד) הדרך היחידה לקבל פרופורציות היא להגיע אל המקום הקשה בעצמך ואז לזכור שלא ידעת שיכול להיות גרוע יותר. או לחילופין, לזכור תמיד איך זה הרגיש לך כשהיית במקום ההוא, הקשה, וכמה את לוקחת דברים

את הפוסט הזה אני מבקשת שכל אישה שמפחדת להתגרש "בגלל הילדים" תקרא. כמובן, שאין שום כוונה לגרום למישהי שלא חשבה להתגרש לעשות זאת, כפי שהיו כאלו שטענו כאילו אני 'דוחפת' להתגרש. מי שלא חשבה על גירושים, לא תחשוב על כך

בשבועיים האחרונים חזרו על עצמם כמה וכמה מקרים בקליניקה שיש להם מכנה משותף אחד, ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי שגם את, או אתה, או אתם, תוכלו להבין סוף סוף מה הקושי שלכם.   היא כתבה לי שוב ושוב

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם. אתחיל מהחלק המרגש: בחודשים האחרונים הורדתי כ 80% מהעבודה. כיוון שאין לי עדיין מזכירה ואני לא פנויה לחפש אותה, אני עובדת עם הלקוחות הקיימים או עם אלו

שבוע עבר. מתחילה להתרגל להיות לבד עם הילדים, כולל כל מה שזה אומר. ומוצאת את עצמי כמו שהרבה שנים לא. במהלך השבוע היה יום אחד מורכב מאד, כאשר אחת הבנות כעסה על משהו ונכנסה להתקף זעם לא פשוט. ניסיתי לגשת

בשנה האחרונה יש אצלי הרבה "פעם ראשונה". את השבת האחרונה עשינו הילדים ואני, בלי אבא שלהם, בפעם הראשונה. לאור השנה האחרונה בה נאלצנו לגור תחת קורת גג אחת כשבמקביל אני פותחת את ההליכים לגירושים, זה היה רגע לו חיכיתי הרבה

מאז הפוסט עם ההודעה שלי על הגירושים אני מקבלת הרבה מאד תגובות. חלקם הגדול תומך, מחבק, מתפלל. חלקם מגיע אלי מגורם שלישי, שבעצם מעלה את משבר האמון שחלק מקוראותיי חווה. אני שומעת את זה מהצוות שלי, נשות המקצוע אליהן אני

שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים. קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו לחזק ולעודד, שהאמינו שאם בחרתי בדרך הזו – כנראה שעשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את המהלך הזה. כמו שתמיד אני כותבת ואומרת: על כל

שבועיים לא כתבתי אליך, אל קהילת הנשים המדהימה שלי. קיבלתי המון פניות במייל של נשים שחיכו עד אמצע הלילה למייל והתאכזבו. קודם כל, מרגש שיש נשים שלא הולכות לישון לפני שהן קוראות את הפוסט השבועי שלי, מה שמחזק את המחוייבות

קודם כל עדכונים על אבא שלי: השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד מלא ועל טיפול מיטבי. היה לנו ברור שכל רגע שהוא שם, כשלצוות הרפואי אין יותר מה לעשות איתו, מוריד לו את התקווה ואת הרצון לחיות.