תוצאות חיפוש: התמוטטתי

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט. לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם אני משתפת ברשת הדיגיטלית ולא בפוסט השבועי, אבל כדי לחבר את הקצוות אני אכתוב אותם כאן בקצרה: לאה שלי, ילדה מיוחדת מאד, סובלת מהפרעות שינה

יש משל אחד שהולך איתי מגיל מאד צעיר. אני תוהה מה גרם לי לזכור אותו באופן מיוחד מבין מאות משלים ששמעתי ואת רובם אינני זוכרת (לא את המשל ולא את הנמשל), ונראה לי שאני מבינה למה. אבל בל אקדים את

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט: "די, אין לי כח!" או "אפסו כוחותיי" או "אני לא יכולה יותר" ?   אחת "התלונות" המרכזיות איתה מגיעות אלי נשים לקליניקה היא "נגמר לי הכח". והן לא התכוונו לכח פיזי,

הכיתה הייתה בתפוסה מלאה. נשאר מקום אחד ריק. עמדתי מול כיתה חדשה והתחלתי רשמית להנחות את שנת הלימודים הסמסטריאלית. פתאום הדלת נפתחה ובחורה יפהפיה נכנסה בחשש. נראה היה שהיא לא בטוחה שהיא נכנסה לכיתה הנכונה. "לקורס הכשרת מאמנות?" שאלתי "כן"

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק אז את האדם, כדי שהכל יהיה מוכן בשבילו. ואז, כשנברא האדם וגילה שרק לו אין בת זוג, פנה אל ה' וקיבל גם את כל העולם

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל, וכמה מאות מליונים בעולם. לכולם לא פשוט. לא ראיתי מישהו אחד שפשוט לו. שהכל חלק אצלו. גם אלו שנראים לכם כאילו הכל סבבה אצלם. תאמינו

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה 10:00 במכולת, ואין מוניות פנויות לנסיעה, כי כולן מלאות בחופשים ובחופשות מהמגזר. גם אני יצאתי עם ילדיי בשבוע האחרון. למעשה, זו פעם ראשונה מאז היותי

האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני לא מצליחה לכתוב את מה שאני רוצה בצורה אותנטית בנושא שמטריד אותי מאד לאחרונה. אבל השינה ממני והלאה. והפוסט הזה נכתב מעצמו במחשבות על הכרית.

זוכרות את מוצאי פורים – ערב-פסח של שנת תש"פ, 2020? שנה בדיוק עברנו, ואיפה היינו אז? היינו כולנו בבית. בקושי העזנו להוריד את האשפה. לא נגענו במעקות, בגדרות, בדלתות, בידיות, או בשום משטח ללא כפפות, (אלא רק עם המרפקים) וגם

מזה זמן שאני רוצה לכתוב לקהילת הנשים שלי על הנושא הזה. מאז נחשפתי אליו, לפני שנתיים וקצת, אני מרגישה שזה בוער בי. ככל שהזמן עובר, אני מבינה שלמרות החשש של החשיפה וחוסר השליטה שלי בהשלכות שעשויות להיות, עדיין מן הראוי

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן נעו מקצה אחד של "סוף סוף מישהי אומרת את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזן" ו"כן, אני כזו. כתבת אלי. תודה שהערת אותי", ועד